לליברלים הערבים לא היה סיכוי

דוד גוברין, המסע אל האביב הערבי: שורשיה הרעיוניים של הטלטלה המזרח תיכונית בהגותם של ליברלים ערבים (הוצאת מאגנס, 2016), 340 עמודים

ספרו של שגריר ישראל הנוכחי במצרים, דוד גוברין, מתאר את סיפורם של הליברלים הערבים, המהווה ביטוי והמחשה לטרגדיה המלווה את העולם הערבי החל משלהי האימפריה העות'מנית במחצית השנייה של המאה ה־19. זהו סיפור כישלונה של הציוויליזציה הערבית־מוסלמית לצאת מן הקיפאון שאחז בה בתקופת השלטון העות'מני, במשך 500 שנה. אמנם במהלך המאה העשרים – ועד היום – צמחו בקרבה הוגי דעות למיניהם שדנו והתפלמסו ללא הרף על הצורך ליישם רפורמות פוליטיות, חברתיות ודתיות כדי ליצור מסגרת של שלטון דמוקרטי ולשלוף את הערבים מפיגורם המצטבר, אך ללא הועיל. דת האסלאם והשבטיות הערבית גברו.

הספר הוא דבר בעתו, בעקבות התהפוכות בעולם הערבי שכונו בתחילה 'האביב הערבי' והפכו לחורף אסלאמי (גוברין מכנה אותן "טלטלות"), ושתוצאותיהן עד כה אינן נושאות הבטחה חיובית לעתיד הנראה לעין. בספרו, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו, עוקב גוברין אחר הליברלים הערבים לדורותיהם ואחר האופן שבו הבינו את מושגי הדמוקרטיה, חופש הפרט וזכויות האדם הבסיסיות וקריאתם לשינוי, ומתאר את חוסר האונים ואי־ההצלחה שלהם לקדם את משנתם הלכה למעשה.

האם להגותם של הליברלים הערבים, שפעלו וממשיכים לפעול במרחב האסלאמי, יש חלק בזרעים שהניבו את הטלטלה הנוכחית, אף אם בשלב זה טרם הביאה לתוצאות המקוות? על כך מנסה גוברין להשיב בספרו. המחבר הוא דיפלומט ותיק, ובין היתר שימש יועץ מדיני למשלחת ישראל באו"ם וראש מחלקת ירדן במשרד החוץ. לפני כחודשיים נכנס לתפקידו כשגריר ישראל בקהיר, מקום שהוא כבר מילא בו תפקידים דיפלומטיים בעבר. במקביל הוא בעל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, ולאורך המסלול האקדמי שלו עסק בענייני המזרח התיכון.

עימות בין מערב למזרח

גוברין רואה בכיבוש מצרים על ידי נפוליאון ב־1798 מפגש ראשון וגורלי בין המזרח למערב, וכדבריו, "נקודת מפנה לא רק בתולדות מצרים אלא בתולדות האזור כולו. הפלישה הייתה בגדר התנגשות עזה בין תרבות המערב הנוצרית והתרבות האסלאמית־ערבית, וגרמה בתהליך ארוך וממושך לתחילת התמערבותו והתחדשותו (היחסיוֹת – הערת הכותב) של כל האזור". בשנים שלאחר מכן, עם היחלשותה של האימפריה העות'מנית והתפשטות הקולוניאליזם המערבי – כגון כיבוש תוניסיה על די צרפת ב־1881 ומצרים על ידי בריטניה ב־1882, נוצר אצל הערבים "ממד חדש של תפיסת האתגר הטמון במפגש התרבויות שבין המערב לעולם לאסלאמי; לא רק אתגר פוליטי, צבאי, טכני ומדעי, כי אם אתגר קיומי ואיום תרבותי".

הקמת מדינות הלאום הערביות, סוריה ועיראק, אחרי מלחמת העולם הראשונה בחסות שתי המעצמות הנ"ל, החריפה את העימות בין שני הקטבים משום שהיא גררה עמה חדירה של ערכי המערב ללב האסלאם. בתגובה לתהליכים הרי גורל אלה, ולאחר שהח'ליפות בוטלה על ידי כמאל אתאטורק ב־1923, הוקם ארגון 'האחים המוסלמים' במצרים ב־1928 במטרה להחזיר עטרה ליושנה, כלומר לעצור את חדירת ערכי המערב למרחב המוסלמי ולחדש את הח'ליפות על בסיס השריעה שהיא החוק האלוהי.

אלא שעוד קודם לכן, בסוף המאה ה־19, החלה התעוררות אינטלקטואלית שחלוציה העיקריים היו מלומדים בתורת האסלאם שביקשו למצוא תשובה הולמת בתוך הדת לאתגר התרבותי והטכנולוגי שהציב המערב. המוכרים ביניהם מדור הראשונים היו ג'מאל א־דין אל־אפגאני, יליד פרס שפעל בעיקר במצרים; השייח' מוחמד עבדה, יליד מצרים; וחכם הדת מוחמד רשיד רידא, יליד טריפולי שבלבנון, אז אזור סוריה העות'מאנית.

אפגאני רצה לחזק את האסלאם כדי שיוכל לקלוט את המדע והטכנולוגיה של המערב, שבהם ראה גורם מרכזי בעליונות המערב. הוא אף סבר, בניגוד לחכמי האסלאם, כי יש לשתף את הציבור בחקיקה באמצעות בחירות לגוף מחוקק.

מוחמד עבדה דגל ברפורמה במוסדות הדת ובקבלת חוקים אירופיים בנוגע לניהול השלטון ומעמד האישה. הוא היה הראשון להאמין כי מונחים אסלאמיים יכולים להתאים לרעיונות אירופיים: ה"שורא" (התייעצות השליט עם חבר יועצים על בעיה הלכתית) יכולה להקביל לפרלמנט נבחר, וה"אג'מאע" – קונצנזוס (פרשנות הלכתית המוסכמת על ידי חכמי הלכה רבים) דומה לדעתו למה שמכונה אצלנו דעת הקהל. רעיונות אלה מקובלים כיום על כמה אינטלקטואלים פרו־ערבים כגון ג'ון אספוזיטו הרואים באסלאם דת ליברלית או נוטה לכך, אף שברור כי יש כאן עיוות טוטאלי של הקוראן והמסורות המוסלמיות.

רשיד רידא שגדל בזרם הסלפיה היה, למרות חינוכו ואמונתו, תלמידו של עבדה, וקרא "למודרניזציה של האסלאם ואימוץ גישה שכלתנית לפרשנות הקוראן ויישום השריעה". הוא אף דגל ברפורמה של המשפט האסלאמי כדי להגביל את עריצות השלטון. עם זאת, הוא סבר כי יש לחדש את הח'ליפות. במהלך השנים, ובעקבות היותו עד לחדירת ערכי המערב לאסלאם ותופעות החילון דרך מדינות הלאום החדשות והלאומנות הערבית (שהיא עצמה ערך מערבי), התרחק רידא מדעותיו של רבו, תמך בוואהביזם הסעודי ופיתח עמדה עצמאית שעיקרה הצורך לחזור למקורות האסלאם. בכך הפך לפונדמנטליסט האסלאמי הראשון שהקדים את זמנו ולאביהן מולידן של תנועות האסלאם הקיצוני המודרני, כפי שהוקמו והתפתחו על בסיס משנתה של תנועת האחים המוסלמים.

אמנם למה שמכונה כיום אסלאם קיצוני או רדיקלי יש אבות קדמונים יותר ובסיס תיאולוגי מוצק, שהמערב מנסה להתעלם ממנו. החל מתנועת הח'אורג' שכבר במאה השביעית קבעה את מושג ה'תכפיר'; דרך אחמד אבן־חנבל, אבי האסכולה המחמירה ביותר מבין ארבע אסכולות פרשנות האסלאם, ותקי אל־דין אבן־תיימיה, אחד מגדולי חכמי האסלאם שקרא לחזור לפרשנות הראשונה של הקוראן והסונה ונחשב כאבי הסלפיזם, הוואהביזם והג'יהאדיזם (על בסיס פרשנותו, הוא עצמו התנגד לקידוש ירושלים על ידי האסלאם); וכלה בסייד קוטב, התיאולוג המרכזי של האחים המוסלמים שהגותו הוקדשה לליבון הכרזת ה'תכפיר' על החברה הערבית שחטאה והשימוש בג'יהאד לצורך כפיית האסלאם האמתי על פי הבנתו. אולם משנתו של רידא, בן זמנו של חסן אל־בנא, היא שהייתה משענתו העיקרית של האחרון בהקימו את תנועת האחים המוסלמים.

הדת חולשת על הכול

ההיסטוריה של הרפורמיסטים האסלאמים הראשונים חשובה כדי להבין את הבעייתיות הטמונה במאבק להשגת דמוקרטיה ולקידום חופש הפרט באסלאם גם בדורות הבאים של הרפורמיסטים הליברלים, בחלקם בוגרי אוניברסיטאות במערב. כבר בתקופה הקדומה הזו, וביתר שאת לאחר מכן, בא לידי ביטוי "המתח שבין התרבות הערבית המבליטה את הקולקטיב, את השבטיות ואת קרבת הדם לבין הליברליזם המערבי", כותב גוברין, ומצטט את אחד מהוגי הדעות הערבים בני זמננו, ח'אלד אל־דח'יל, שאיננו מהסס לקבוע כי הליברליזם בתרבות הערבית הוא עדיין בבחינת רעיונות זרים הנדונים בתוך אליטה מצומצמת, "שאינה מסוגלת להפוך אותם לאידאולוגיה שתשמש מקור לערכים, תתווה את ההשקפה ותנחה את ההתנהגות". לדעת אותו אינטלקטואל, אין "מקום רב לאינדיווידואליזם בחברה הערבית השבטית והעדתית".

כדי להבין את הדיון של הליברלים הערבים לאורך השנים ואת קיר המציאות האסלאמית שבו נתקלו, מקדיש גוברין מבוא ארוך למדי המבהיר את משמעות המונחים הנוגעים לתפקוד הדמוקרטיה בהקשר המזרח תיכוני, ואת הגישות העיקרות לבחינת הדמוקרטיזציה בעולם הערבי. כך למשל, הליברליזם, שבמערב נתפס כשחרור הפרט מן עריצות השלטון, הנו בעל קונוטציות אחרות בעולם הערבי וקשור יותר למאבק לשחרור משלטון זר שחווה העולם הערבי במחצית הראשונה של המאה העשרים. למונח חירות הפרט יש מובן ברור במערב, אך במסורת האסלאם הכוונה היא למשמעות משפטית כגון פטור ממסים וממגבלות אחרות על רקע מעמד חברתי. על פי האסלאם, תפיסת חירות הפרט סותרת את שלטון הסולטן שהוא בלתי מוגבל ומבוסס על השריעה, החוק האלוהי.

במהלך השנים נטמעו אמנם המשמעויות המערביות של מונחים אלה בעולם הערבי, אך בסייגים לא מעטים הנובעים מתרבות פוליטית שונה לחלוטין מזו של המערב. בהקשר זה מצטט גוברין בין היתר את המזרחן אלי כדורי, שסיכם כי "אין במסורות הערביות הפוליטיות והאסלאמיות דמיון לרעיונות של ממשל חוקתי וייצוגי. רעיון המדינה כישות טריטוריאלית המושתתת על ריבונות העם, ייצוגיות בבחירות, זכות הצבעה לכול, רשות משפטית ריבונית וחברה אזרחית המורכבת מהתאגדויות וקבוצות אוטונומיות – כל אלה הם רעיונות זרים לגמרי למסורת האסלאם".

הפרק הראשון בספר מוקדש להצגה קצרה ועניינית של האסלאם ומהותו הפוליטית. וכך מתמצת גוברין את הנושא: "תפיסת היסוד של האסלאם – המסורת והפרקטיקה – מתבססת על קבלת ה'תווחיד', אחדות האל וריבונותו, ורצונו המהווה ציווי והנחיה לכול. הריבונות המוחלטת היא אך ורק של האל, ואף אדם, מעמד, קבוצה או אפילו כלל האוכלוסיה אינם רשאים לתבוע זכות זו. הקוראן הוא בסיס למחשבה האסלאמית, ותאוריה פוליטית עצמאית אינה קיימת באסלאם. הדת מקיפה את מכלול חיי הפרט והיא המקור להזדהות וללגיטימיות". סיכום קצר זה מסביר היטב את הקשיים שעמדו, והעומדים עדיין, בפני הליברלים הערבים המנסים לקדם את חירות הפרט והדמוקרטיה באסלאם.

מרבית פרקי הספר מתמקדים בהצגת הליברלים לדורותיהם, בעיקר במצרים אבל גם בסוריה ועיראק, וניסיונם לגבש תיאוריה או נוסחה שתוכל לקדם את הדמוקרטיה בעולם הערבי. הם הקדישו את מאמציהם לבדוק כיצד שלטון דמוקרטי המבוסס על הפרדת רשויות, הגבלת סמכויות השליט, חירות הפרט, יישום זכויות אדם ושוויון מגדרי יוכל להתיישב בכל זאת עם האסלאם. עבודתם הייתה והיא עדיין קשה ומסובכת, ובינתיים לא נמצאה נוסחה מתאימה.

כיום ברור לכולם כי יהיה צורך להפריד את הדת מן המדינה כדי ליישם את הדמוקרטיה על ערכיה, אבל רק מעטים אומרים זאת בפה מלא שכן זוהי פגיעה באושיות האסלאם. ראינו למשל מה אירע בשנות התשעים במצרים לפרג' פודה, עיתונאי וסופר ליברלי שנרצח, ולפרופסור לפילוסופיה נאצר אבו־זייד שקרא לפרשנות חדשה של האסלאם, נשפט על כפירה, אולץ להתגרש מאשתו וברח להולנד. עבודתם של הליברלים הערבים היא דוגמה טרגית מתמשכת למאמץ סיזיפי עם תקווה מעטה להגיע לראש ההר.

צעירי תחריר הם לא העם המצרי

עם זאת, במקביל לאירועים מכוננים ברחבי העולם או במדינות ערב, צצים שוב גלים של ליברלים ערבים. בעקבות שחרורן של מדינות הלאום הערביות מצרים, סוריה ועיראק מעול הקלוניאליזם הורגשו ניצני דמוקרטיה. בחסות המעצמות הקולוניאליות וכחיקוי למערב הוקמו במדינות אלה מפלגות פוליטיות ונערכו בחירות שהניבו פרלמנטים. באותן שנים נשבו רוחות קלות של שינוי, אך מהר מאוד המסורות הערביות והאסלאמיות גברו. מתפתחת לאומיות פאן־ערבית קיצונית ומולה פאן־אסלאמיזם, והקורבן הראשון הן אותן מדינות. הפיכות צבאיות פורצות בסוריה, בעיראק, במצרים ובלוב, כביכול במטרה להיאבק בשחיתות ובנפוטיזם המתפשטים, אך הן מכניסות את העולם הערבי למערבולת של שנאה ומלחמות אחים, פוגעות בפיתוח הכלכלי ועוצרות כל התקדמות לקראת דמוקרטיה ופיתוח.

תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים, מלחמות המפרץ שבמהלכן כוחות לא ערביים חודרים לעולם הערבי ומביסים את צבאותיו, קריסת ברית המועצות והתפתחות הגלובליזציה באמצעות התקשורת האלקטרונית והאינטרנט – כל האירועים הטקטוניים האלה מציגים את העולם הערבי כמרחב של פיגור, אבל גם מדרבנים אינטלקטואלים רבים להעלות הצעות לקדם בכל זאת את המודרניזציה.

גוברין מתעכב על הליברלים המצרים החדשים בני זמננו, המהוים קבוצה מגוונת שאותה הוא מחלק לליברלים ממסדים, ממסדיים למחצה ועצמאים. נזכיר בודדים מהם. בין הממסדיים בולט ד"ר עבד אל־מונעם סעיד, לשעבר מנהל מכון המחקר של 'אל־אהראם', שמרבית שגרירי ישראל בקהיר נועדו עמו. הוא ממשיך להיות פעיל, וניתן לקרוא את מאמריו על בעיות השעה בעולם הערבי והצורך בדמוקרטיזציה ברבים מאמצעי התקשורת הערביים. מהממסדיים למחצה נזכיר את ד"ר האלה מוצטפא, חוקרת בכירה במרכז למחקרים אסטרטגיים של 'אל־אהראם' ולשעבר עורכת ראשית של הירחון 'אל־דמוקראטיה' מטעם מרכז 'אל־אהראם'.

בין הליברלים העצמאים רצוי לזכור את סייד אל־קמני, מצרי חילוני, אולי גדול מבקרי האסלאם, ואת אמין אל־מהדי, עיתונאי ואיש ספר מצרי הדוגל בנורמליזציה עם ישראל, ובעל הוצאה לאור שתרגמה לערבית את מיטב סופרינו. הרשימה ארוכה וכוללת גם ליברלים סורים, עיראקים ותוניסאים, כולם פעילים עדיין ומהווים חלק מהנוף הערבי, אך נראה שכל מה שהם יכולים לעשות זה להשקיף בחרדה על המתרחש כיום בעולם הערבי.

גוברין סבור כי לפעילותם של הליברלים הערבים לאורך השנים היה בכל זאת חלק בהתעוררות האוכלוסייה במדינותיהם להבין את מצבה ולתבוע ברפורמות, ובעידודה לצאת נגד השלטון. הוא גם מצביע על אמצעי התקשורת החדשה, ערוצי הטלוויזיה הלוויינית ובראשם אל־ג'זירה וכן הרשתות החברתיות, שאפשרו לציבור להתחקות על המתרחש בתחומי החברה והכלכלה ולארגן שביתות ומחאות בכל רחבי העולם הערבי – מה שהיה מקור השראה ודגם לחיקוי.

עם זאת, הוא מזהיר מפני עיוות המציאות ומדגיש כי הסיקור התקשורתי יצר רושם מוטעה כאילו צעירי כיכר תחריר, בעלי המודעות הפוליטית המפותחת, ייצגו את רוב הציבור המצרי המשכיל והנאור כביכול, והמשתייך לדור הפייסבוק והטוויטר. בפועל רוב המצרים מתגוררים בערי הפריפריה בתנאי עוני ומצוקה וחסרי נגישות לאינטרנט, ומחוברים לארגוני סעד מוסלמים המנצלים את החלל שהשאירה המדינה. זהו ההסבר לניצחונן של מפלגות האחים המוסלמים בבחירות הראשונות לאחר הדחתם של ראשי המדינות בתוניסיה, מצרים ולוב.

מאידך, אומר גוברין, מחסום הפחד של האזרחים מפני השלטון בכל זאת נשבר, ואולי זהו המאפיין הבולט של 'האביב הערבי', העשוי להעניק אופטימיזם מסוים לגבי העתיד. על רקע המתרחש במדינות ערב כיום, השאלה נשארת כמובן פתוחה. 'האביב הערבי' גם הפריך את הטענה כאילו הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא הבעיה המרכזית בעולם הערבי. לפי שעה נדחק העיסוק בנושא זה ממרכז סדר היום הערבי, אך הוא עלול לחזור לשם בעקבות אירועים בלתי צפויים או החלטות של שליטי ערב. יצוין כי מרבית הליברלים אינם רואים בסכסוך גורם שעיכב את הדמוקרטיזציה של העולם הערבי, אלא כנושא שנוצל על ידי שליטי ערב להסיח את דעת עמיהם מן המציאות העגומה של מדינתם.

אירופה על הכוונת

ספרו של גוברין חשוב גם בישראל וגם למערב. בזמן שבאזור מתרחשות מלחמות אכזריות בלתי פוסקות בין סונים לסונים ובין שיעים לסונים, ולאחר שלפחות חמש מדינות ערביות כבר התפרקו (סוריה, עיראק, תימן, לוב וסומליה) וההרוגים נספרים במאות אלפים, יש צורך בהבנת המתרחש והסיבות שהביאו למצב אבסורדי זה, שאפילו הליברלים הערבים רואי השחורות לא צפו. גוברין מציג תמונה מקיפה וגדושה במידע, המאפשרת לנו הצצה למורכבות הבעיות באסלאם, באמצעות מאבקם של הוגי הדעות הליברלים לדורותיהם במסגרת ציוויליזציה הדוחה מטבעה כל התחדשות.

חשוב שגרסתו האנגלית של הספר, שפורסמה כבר ב־2014, תופץ במערב אירופה ובארה"ב, שבהן רווח המאמץ להתעלם מן המתרחש במרחב האסלאמי ולנקות את האסלאם מכל אשמה, מתוך הנחה כי באירופה יצמח אסלאם חדש ומתון שימצא את דרך הפשרה עם הנצרות. אלא שאסלאם יש רק אחד. יסודותיו הם חוקי האל, השריעה המורכבת מן הקוראן, והסונה. עבור המאמינים הדת תקפה בכל עת ובכל מקום, וכפי שהבנו ממאבקם של הליברלים הערבים היא לא עומדת להשתנות בעתיד הקרוב. יתרה מכך, נראה כי נוכחותו של האסלאם באירופה המערבית תלך ותתפשט, מה שיגביר את כוחם של מאמיניו שישאפו בכל עוצמתם ליישם את השריעה במולדתם החדשה.

__________________

צבי מזאל, מזרחן ודיפלומט ישראלי, כיהן כשגריר ישראל במצרים, ברומניה, ובשוודיה. כיום עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה