תנועת החרם בצרות

זה למעלה מעשור שישראל מתמודדת עם תנועת החרם, הסנקציות ומשיכת השקעות (BDS) הקוראת לגופים כלכליים, אקדמיים ואמנותיים לנתק את קשריהם עם ישראל. הטענה הגלויה של תנועת החרם היא שפעילותה נועדה לכפות על ישראל לסגת מ"השטחים הכבושים" ולהקים מדינה פלסטינית. אבל האמת היא שבבסיס המוטיבציה של התנועה ופעיליה עומדת שנאת ישראל ושנאת יהודים, ורצון לא מוסתר לראות את ישראל מסתלקת ממפת המזרח התיכון לחלוטין.

במשך שנים היה נראה כי מדובר בתנועה שולית וחסרת השפעה. אלא שבשנתיים האחרונות, בעיקר בעקבות 'צוק איתן' והתקשורת השלילית כלפי ישראל במהלך המבצע ואחריו, התגברה פעילות התנועה, גדל היקף התרומות שזרמו אליה, ועלה מספר המתנדבים לפעילות במסגרתה.

הזירה שבה התנועה זוכה להצלחה הרבה ביותר היא הקמפוסים האקדמיים בארה"ב, בקנדה ובאירופה – הן בשל העלייה במספר הערבים והמוסלמים במוסדות אלה, והן בשל הנהייה הגוברת והולכת של צעירים אמריקנים ואירופים אחרי רעיונות הנובעים מהצירוף של "זכויות האדם" (כל עוד איננו יהודי כמובן), שנאת יהודים מסורתית והצגת ישראל כמדינה לא לגיטימית, פורעת חוק ומסוכנת לשלום העולם.

מדינת ישראל, יהודים ברחבי העולם ותומכי ישראל שאינם יהודים הבינו מהי המטרה האמתית של התנועה ונחלצו למאבק נגדה. ישראל אף הקימה מסגרות רשמיות והקצתה תקציבים למאבק זה. הפעילות נגד החרם מתקיימת בכמה מישורים ובזירות רבות, וישראל נוחלת בה הצלחות לא מבוטלות. למשל: 15 מדינות בארה"ב העבירו חוקים נגד חברות המחרימות את ישראל; בקנדה נחקקו חוקים דומים, וגם באירופה יש הצלחות לא מעטות כאלה. השאלה המתבקשת היא מי וכיצד יכפו את החוקים הללו.

אמנים בינלאומיים רבים מסרבים לבטל הופעות בישראל, למרות הפעילות המתגברת של תנועת החרם והלחץ שהיא מפעילה. מצב זה הוביל בקיץ האחרון ל"בעיה": מרוב אמנים זרים שהגיעו לישראל, התחרות הקשתה על המפיקים למלא אולמות. גם רוב החברות הכלכליות מבינות שמבחינה עסקית טהורה כדאי להן להשקיע בישראל ואינן מנתקות את יחסיהן עמה, שכן מטרתן היא להגדיל רווחים תוך התעלמות מעניינים שאין להם דבר וחצי דבר עם פעילותן הכלכלית.

פעילי החרם מסוכסכים עם עצמם

כאמור, הסביבה שבה התנועה עדיין נמצאת בכוחה היא הקמפוסים האקדמיים, אבל גם שם היא סובלת מלא מעט בעיות הנובעות בין היתר מניגודים בשיטת העבודה והגדרת המטרות בין הפעילים בשטח ובין הרשות הפלסטינית, הנהנית העיקרית מפעילות התנועה.

דוגמה לכך היא אירוע שהתרחש בבוסטון בנובמבר האחרון, בכינוס השנתי של "החברה ללימודי המזרח התיכון" (Middle East Studies Association – MESA). מדובר בארגון אקדמי בינלאומי שחברים בו אלפי חוקרים העוסקים במזרח התיכון. MESA אימץ עם השנים אג'נדה פוליטית אנטי־אמריקנית ואנטי־ציונית, עם נגיעות אנטי־יהודיות ברורות. כתוצאה מכך פרשו ממנו חוקרים רבים והקימו לפני מספר שנים ארגון אחר – "החברה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה" (Association for the Study of the Middle East and Africa – ASMEA), ארגון הרבה פחות פוליטי והרבה יותר ענייני ומאוזן.

מאמר מעניין שהופיע לאחרונה באתר הפלסטיני המוביל 'דוניא אל־ווטן' מספר שבוועידה השנתית של MESA בבוסטון בנובמבר האחרון, הונחה על השולחן הצעה להחרים את ישראל, אף שבארגון יש חברים ישראלים רבים שהחלטה כזו הייתה סטירת לחי עבורם. מתנגדי החרם טענו שישנן מדינות ערביות – ולא רק מצרים וירדן – המקיימות קשרים עם ישראל, אז מה ההיגיון בכך שארגון אקדמי בינלאומי יחרים אותה? טענה נוספת של אמריקנים ואירופים הייתה בדבר אי־ההיגיון בהחרמת ישראל כולה, בניגוד להחרמת היישובים, המפעלים והחברות שבשטחי יו"ש. בכל זאת, נציגים ערבים רבים רצו להוביל לחרם על ישראל כולה, מתוך תפיסה שונה של המונח "כיבוש": אמריקנים ואירופים מתייחסים בשם זה לתוצאות מלחמת 1967, בעוד שערבים ומוסלמים נוטים לכנות בשם זה את תוצאות מלחמת 1948.

על פי המאמר, הפעילות נגד ישראל בכנס הייתה לא מאורגנת; כל פעיל פעל לבדו ללא תיאום עם אחרים, ובעיקר ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית. חוסר התיאום בא לידי ביטוי בהזדמנות אחרת, בהפגנה שארגנו תומכי החרם מול משרדי חברת HP, בדרישה שזו תחדל מלעבוד בישראל ובעיקר תעצור את מכירת מוצריה למערכת הביטחון הישראלית. הבעיה בפעילות נגד חברה זו היא שהיא מקור פרנסתם של כ־350 אלף איש בכל רחבי העולם, חלק לא מבוטל מהם בארה"ב. חרם נגד חברה זו עלול להביא לקשיים כלכליים ולפיטורי עובדים, דבר ששום אמריקני לא יסכים לו, ועלול לעורר על הפלסטינים את זעמו של העם האמריקני ושל הנשיא הנבחר טראמפ המדבר השכם והערב על הצורך להגדיל את מספר מקומות העבודה בארה"ב. הסתבכות עם טראמפ זה הדבר האחרון שהשלטון ברשות הפלסטינית מעוניין בו בימים רגישים אלה, אבל פעילי תנועת החרם, נטען במאמר, אינם רואים ואינם מבינים את השיקולים המורכבים של הרשות הפלסטינית.

כותב המאמר ב'דוניא אל־ווטן' מגיע למסקנה שעל פעילי החרם להתמקד בעניינים מקומיים מתוחמים ומוגדרים, כמו הבנייה הלא־חוקית היהודית ביו"ש ופעולות ממשלת הימין הישראלית, ולנטוש את הזירה הבינלאומית שבה תנועת החרם ממיטה לדעתו נזק על פלסטינים יותר מאשר תועלת.

עניין נוסף המעיק על תנועת החרם הוא ההאשמה הקבועה שהמניע של פעיליה הוא שנאת ישראל ואיבה ליהודים באשר הם יהודים. פעילי החרם מתקשים להכחיש טענה זו שיש בה כדי להרתיע, מפני שהתווית "אנטישמי" עדיין נתפסת כשלילית באירופה ובצפון אמריקה.

מענה ישראלי מיידי וחד

האם אנחנו רואים את תחילת ירידת קרנה ופעילותה של תנועת החרם? לא בטוח, ואסור לשבת על זרי הדפנה. מבצע בעזה, מלחמה עם חיזבאללה או התנגשויות על בסיס רחב ביהודה ושומרון (שיש אומרים שהם רק עניין של זמן) עלולים לעורר מחדש את תנועת החרם ולערות דם חדש לעורקיה המזדקנים. על ישראל להמשיך במלוא הקיטור את פעילותה נגד תנועת החרם בכל מקום ובכל זירה שבהם היא קיימת.

ייתכן שבעת כהונת טראמפ המאבק של ישראל בתנועת החרם יהיה קל יותר בשל היענות הממשל לציפיות הישראליות, אך אסור לשכוח שאחרי ארבע או שמונה שנים של נשיאות טראמפ, הדמוקרטים עשויים לחזור אל הגה ההנהגה והתייחסותם לישראל עלולה להיות שונה מזו של טראמפ. ישראל חייבת להגביר, להרחיב ולהעמיק את פעילות הדיפלומטיה הציבורית נגד החרם כדי להגביר את תחושת "צדקת הדרך" של ישראל בקרב יהודים, כמו גם בקרב ציבורים אחרים.

ישראל חייבת להקים ערוץ חדשות רשמי באינטרנט באנגלית ובשפות זרות נוספות, הוצאה לא גדולה בהשוואה לערוצי טלוויזיה בלוויין, כדי לשדר ללא הרף חדשות ופרשנות על המזרח התיכון שיביאו לתודעת העולם כי לא ישראל היא האחראית לצרות האזור ולאלימות הגואה בין עדות, שבטים וקבוצות אתניות.

במשך שנים הזניחה ישראל את שדה הדיפלומטיה הציבורית (שבעבר קראו לה "הסברה") באמצעות הפקדתו בידי אנשים שהאג'נדה הפוליטית, החברתית והתרבותית שלהם משקפת את ערכי הקבוצה שחתמה ברוב איוולתה על הסכמי אוסלו, מתוך הזיית שלום אך־שווא. אל החלל שיצרו ממשלות ישראל מאז 1993 נשאבו ארגונים ועמותות, הפועלים מישראל ומחוץ לה, שעשו ועושים מלאכת קודש של דיפלומטיה ציבורית למען עם ישראל וזכויותיו בארצו. מבלי להמעיט בחשיבות פעילותם, אסור למדינה להפקיד עניין כל כך גורלי וחשוב בידי יוזמות פרטיות, גם אם הן טובות, יעילות ואפקטיביות.

עתה, משהשלטון בישראל נמצא בידי הרוב השפוי שאיננו שבוי בקורי החלומות על "מזרח תיכון חדש", חשוב להפקיד את מאמצי הדיפלומטיה הציבורית בידי מי שמאמינים בצדקת דרכו של עם ישראל במולדתו ההיסטורית ובבירתו הנצחית. רק גישה בוטחת ומאמינה עשויה להשפיע על עמים ואנשים אחרים שאינם שותפים לגורלנו, לדרכנו ולעתידנו, אך יש בידם להשפיע עלינו ועל סביבתנו.