תרזה מיי רוצה לעשות את בריטניה גדולה שוב

חצי שנה עברה מאז שהעם הבריטי הצביע במשאל עם על פרישה מהאיחוד האירופי. השבוע, אחרי תקופת המתנה ארוכה, ההחלטה הדרמטית הזו מתחילה לקבל צורה וכיוון.

זה התחיל ביום שלישי הקודם עם נאומה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי על החזון הגלובלי לבריטניה (A Global Britain), והסתיים אתמול עם החלטת בית המשפט העליון במדינה – כדי להתחיל במשא ומתן לפרישה, הודיעו השופטים, קודם כל יש להעביר את ההחלטה בפרלמנט הבריטי. אם עד עכשיו חשבה מיי שתוכל לצאת למשא ומתן באירופה ורק בסופו להביא חבילת יציאה מהאיחוד לאישור הפרלמנט, בא בית המשפט והפך את היוצרות – קודם אישור בפרלמנט להפעלת סעיף 50, ורק אחרי כך משא ומתן. למרות תוצאות משאל העם, האישור הנכסף בפרלמנט אינו דבר פשוט כלל, במיוחד כאשר המפלגות והזרמים שהיו בעד הפרישה, כדוגמת מפלגת יוקי"פ, כלל לא מיוצגות בו.

מצד שני, קביעה חשובה נוספת של בית המשפט היא כי בכל הנוגע לסקוטלנד, הוא דוחה את הטענה שהפרלמנט הסקוטי רשאי לחסום או לדון באופן עצמאי בפרישה מהאיחוד, וכי הפרלמנט הבריטי וממשלת בריטניה הם הגוף והסמכות היחידה להחלטה ולניהול המשא ומתן עם האיחוד האירופי על תנאי הפרישה. בכך סגר את הדלת בפני הציפייה הסקוטית להיות חלק אינטגרלי מהמשא ומתן עם בריסל, ציפייה שישנה גם בצפון אירלנד ולונדון. בעשותו כך, גם מנע בית המשפט, את התקדים שהתרחש בבלגיה לפני 4 חודשים בו הפרלמנט של המקומי ולוניה חסם את בלגיה ו-27 מדינות האיחוד הנוספות מלחתום על הסכם סחר חופשי עם קנדה – בעיה פוליטית ומשפטית שנפתרה רק ברגע האחרון.

מחפשים הסכם יציאה לבריטניה

עד השבוע, השאלה הגדולה הייתה איזה הסכם מחפשת מיי עבור בריטניה, ועל איזה הסכם בכלל מוכן האיחוד האירופי לדון איתה. האם גרמניה, צרפת ובריסל ירצו להעניש את בריטניה על שעזבה את האיחוד האירופי, ובעיקר להרתיע מדינות אחרות אפילו מלשקול צעד דומה – במיוחד בשנה שבה מדינות רבות הולכות לבחירות ומפלגות אנטי אירופאית מתחזקות בכולן? או שמא לחילופין יעדיפו הצדדים את טובתה הכלכלית של אירופה, ימחלו על כבודן, יחפשו עסקה שטובה לכל המשתתפים ויאפשרו לבריטניה יחד עם אירופה למצוא את שביל האבנים הצהובות?

ספקולציות שונות עלו, ומומחים רבים הציעו מודלים שונים ומשונים ליחסים שבין בריטניה לאיחוד האירופי ביום שאחרי. יש שדיברו על המודל הנורבגי: מודל בו נורבגיה, איסלנד וליכטנשטיין, החברות באיגוד הסחר האירופי, יוצרות יחד עם האיחוד האירופי את האזור הכלכלי של אירופה. מודל זה מאפשר להן מצד אחד השתתפות בשוק המשותף, מלבד תחומי החקלאות והדגה, וזאת ללא חברות באיחוד האירופי; ומצד שני קבלה של חוקי האיחוד, מבלי יכולת להשפיע עליהם, יחד עם שורה של הגבלות על חלק מיחסי החוץ הכלכליים שלהן.

אחרים הציעו את המודל השוויצרי, מודל המבוסס על שורת הסכמים דו צדדים בין שוויץ לבין האיחוד האירופי, בו שתי הישויות דנות במספר סבבים בכל נושא ונושא באופן פרטני. מודל זה נוצר לאחר שהעם השוויצרי דחה במשאל עם בשנות ה-90 את יישום המודל הנורבגי גם בשוויץ. אירופה, שרצתה בכל זאת את שוויץ יחד איתה, נאלצה לחפש ולבסוף להביא סידור יחיד ומיוחד זה, שעליו היא נשבעה לא לחזור בשנית. אחרים אפילו השתעשעו ברעיון של המודל הטורקי, בו טורקיה, מדינה הדומה יותר בגודלה לבריטניה מאשר נורבגיה או שוויץ, מקיימת איחוד מכסים עם האיחוד האירופי, זוכה לגישה מוגבלת לשוק המשותף, וכל זאת בתנאי שהיא נאצלת לקבל כתכתיבים מבריסל הסכמי סחר חיצוניים של האיחוד עם מדינות שלישיות מבלי יכולת להשפיע עליהן, ולעיתים מבלי בכלל לקחת בהם חלק.

בריטניה הגלובלית

אבל בבסיס כל המודלים הללו עומדת בעיה אחת: כולם הניחו את הנחת היסוד הרגילה – המשך המציאות כפי שהייתה עד עכשיו. כולם חשבו שבריטניה, כעוף מוזר באיחוד האירופי, מחפשת דרך להיות עם רגל אחת פה ורגל אחת שם. ידוע הרי שבריטניה מעולם לא הייתה לגמרי חברה באיחוד האירופי, אלא תמיד מדינה במעמד מיוחד. לקח לה כמעט חצי יובל להצטרף לשוק המשותף, היא לא הצטרפה לאיחוד המוניטרי ושמרה בקנאות על המטבע שלה; בריטניה גם נמנעה מלהחיל את "אמנת שנגן" בנושא הגירה, גם במתכונתה המקורית בשנת 1986 וגם בהטמעתה לתוך המסגרת החוקית של האיחוד האירופי בסוף שנות ה-90; היא הצליחה להפוך את מגילת הזכויות החברתית (יבשת הרווחה אם תרצו) של האיחוד האירופי ללא-מחייבת במשך שנים רבות, רק כדי שהיא לא תיאלץ להחיל אותה על עצמה.

אבל אז הגיע הנאום של תרזה מיי, וטרף את הקלפים.

עבור מיי, בריטניה שהכרתם לא קיימת עוד. ראש הממשלה מיי הבהירה כי אינה מחפשת פתרון אירופי עבור בריטניה: "לא נהייה עם רגל בחוץ ורגל בפנים, אנחנו גם לא רוצים מודל שכבר קיים ועובד עבור מדינות אחרות… אנחנו רוצים לעזוב, אנחנו רוצים לעשות רק את מה שטוב לבריטניה… עם האיחוד האירופי נסכים רק לשותפות מבחוץ". כשנשאלה מה יקרה אם האיחוד האירופי לא יסכים להסכם ייחודי שכזה, ויקשה ככל האפשר על פרישתה של בריטניה, ענתה מיי, כאילו מצטטת את ראש הממשלה נתניהו בנושא הגרעין האיראני: "לפעמים עדיף לא להגיע כלל להסכם, מאשר להגיע להסכם רע".

בנאום נוקשה, בלתי מתפשר, מפורט, אידאולוגי ומאוד ישיר, תרזה מיי תיארה את חזונה לבריטניה של המאה ה-21: בריטניה גלובלית, היונקת משורשיה הבריטים, שונה תרבותית, מוסדית והיסטורית מאירופה, סוחרת עם העולם, מתקדמת, עצמאית וריבונית, משמשת כמרכז פיננסי עולמי ומתחברת מחדש אל חזון האימפריה שהייתה. היא הדגישה שוב ושוב שאינה מתנתקת מאירופה, וכמו המנהיגים שהיו לבריטניה לפניה היא מחויבת לביטחונה ויציבותה של היבשת, מהאוקיינוס האטלנטי, דרך הבלקן ועד רוסיה. אבל היא עשתה גם הבחנה ברורה בין אירופה לבין האיחוד האירופי: "אנחנו עוזבים את האיחוד האירופי אנחנו לא עוזבים את אירופה".

במהלך הנאום היא ציינה את שמן של מדינות רבות ברחבי העולם איתן תרצה לשפר או לעצב את הקשר הבריטי מחדש: ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה, הודו, פקיסטן, בנגלדש, יבשת אפריקה, חבר העמים הבריטי, אסטוניה, פולין, רומניה, סין, ברזיל, מדינות המפרץ הפרסי וניו זילנד. את הודו, ארצות הברית ואוסטרליה היא הזכירה מספר פעמים, כאילו מסמנת מטרה על מקומות בהם פעם שלטה האימפריה הבריטית הגדולה ואליהן בדרך כלכלית זו או אחרת היא מעוניינת לשוב.

שובה של ברית האנגלוסקסיות

לחזון הגלובלי של בריטניה יש גם שותף לא צפוי מצדו השני של האוקיינוס בבית הלבן. הנשיא דונלד טראמפ כבר התבטא מספר פעמים בזכות הברקזיט, אמירה שעליה חזר גם בשבוע האחרון. הוא כבר הודיע כי תרזה מיי תהיי מנהיגת המדינה הראשונה שיפגוש בתפקידו כנשיא, התחייב לתת לבריטניה עדיפות כדי להגיע להסכם סחר שיהווה תחליף לפרישה מהאיחוד האירופי, וכי הוא מעוניין לשחק גולף ולשתות תה עם המלכה אליזבת.

על פניו נראה כי בין טראמפ ומיי אין דבר משותף. הוא אנטי ממסדי ומתיימר לייצג את העם, היא לב ליבו של הממסד, ומשרתת כפוליטיקאית עוד משנות ה-80; הוא מביא גישה עסקית ותועלתנית, היא אידאולוגית, הבקיאה בהיסטוריה ותיאוריה פוליטית, ופועלת על פי מערכת ערכים מוסדרת; הוא מצייץ ואומר כל דבר שעולה לראשו, היא מאופקת, שלווה וממעיטה בדיבור. חשבונות הפייסבוק והטוויטר של מיי, לדוגמה, עודכנו בפעם האחרונה לפני יותר מ-7 ימים – נצח במונחים של טראמפ.

ובכל זאת, למרות ההבדלים, נראה שבין השניים הולכת להיווצר שותפות אינטרסים בלתי רגילה, גדולה יותר מצמדים קודמים שהיו בהיסטוריה הבריטית-אמריקנית, כמו רייגן ותאצ'ר או קלינטון/בוש ובלייר.

בזמן שמיי מדברת על בריטניה הגלובלית, המנותקת מאירופה, שאינה מחויבת לסדר עולמי כלשהו מלבד לעצמה ומסתייגת ממוסדות על לאומיים, טראמפ משלים את המהלך מהצד השני של האוקיינוס. את דעתו על נאט"ו והאיחוד האירופי יודעים כולם, וכבר ביומו השני בתפקיד הוא זנח את ספינת הדגל הכלכלית של אובמה, השותפות הטראנס-פסיפית, במה שאפשר לתאר כברקזיט אמריקני.

מספרים שלווינסטון צ'רצ'יל, שהיה מחלוצי אחדות אירופה והביאה ליסודות הקמת האיחוד האירופי, היה גם חלום מקביל אחרי מלחמת העולם השנייה לאחד את כל העמים האנגלוסקסים יחד עם חבר העמים הבריטי, לברית גדולה אחת לצדה של אירופה המאוחדת. סוג של גרסה מודרנית של האימפריה הבריטית ששקעה. אם נסתכל על המדינות אותן הדגישה מיי בנאומה ונחבר את זה לתפיסת עולמו של טראמפ, ייתכן ש-50 שנה אחרי מותו של צ'רצ'יל, גרסה מודרנית עוד יותר של החזון עשויה להתפתח. כי אם מיי רוצה להיות בריטניה הגדולה ולא אנגליה הקטנה, ארצות הברית היא גורם הכרחי בתהליך.

ומה לגבינו? על פניו נראה כי חיזוק הקשר והברית בין שתי ידידות מרכזיות של ישראל, יחד עם הסתייגותן מהסכמים על לאומיים וממוסדות בינלאומיים – ישויות שאיתם גם מדינת ישראל אינה שלמה – הוא דבר חיובי. כמו כן, בישראל גם נפוצה הטענה שמכיוון שהאיחוד האירופי עוין לישראל, כל דבר שמחליש אותו טוב לנו.

אך דווקא השבוע ראינו שלפעמים ידידה טובה מבפנים יכולה להיות חשובה הרבה יותר מידידה מצוינת מבחוץ. ומה שארצות הברית לא הצליחה לעשות בלחץ חיצוני, בריטניה עשתה מבפנים, כאשר מנעה ממועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי לאמץ את מסקנות ועידת פריז. אם בריטניה תפרוש, וארצות הברית תפחית את מחויבותה ומעורבותה ביבשת, האיחוד האירופי אכן ייחלש; מצד שני, גם היכולות שלנו להשפיע עליו תקטן, ולפעמים לא בהכרח ברור מה יותר טוב.

________________

עומר גנדלר הוא מרצה ליחסים בינלאומיים ואינטגרציה אזורית באוניברסיטה הפתוחה, תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים ומפעיל את הבלוג תוצרת חוץ