ומה אנחנו עשינו כדי שירושלים תהיה עיר הבירה שלנו?

מאז שדונלד טראמפ השמיע את הבטחתו, עוד כמועמד, להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, נשאלתי פעמים רבות מה תהיה תגובת הערבים והמוסלמים לכך. תשובתי הקבועה לשאלות מסוג זה היא שאינני נביא או בן נביא, וידיעותיי לגבי העתיד מוגבלות, במיוחד כשמדובר באזור הפכפך ומשברי כמו המזרח התיכון. עם זאת, כאשר מדובר בירושלים, ניתן לשער במידה לא מעטה של ודאות, שתלונות רבות יישמעו בעולם הערבי והאסלאמי – איומים יופרחו, וייתכן אף שנראה ניסיונות לפעול נגד מתקנים ואזרחים אמריקנים.

גם בלא העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, יש רבים שירצו להתנקם בארה"ב על השינוי שחל ביחסה לאסלאם מאז כניסת טראמפ לתפקידו, ובעיקר הקישור המפורש שערך בין טרור לאסלאם רדיקלי, קישור שאובמה סירב בתוקף להכיר בקיומו. טראמפ גם מאיים על ההגירה המוסלמית לארה"ב, איום המבטא את חששם של אמריקנים לא מעטים ממהגרים מוסלמים. עניין ירושלים איננו עומד אפוא לבדו במשוואה שבין טראמפ וארה"ב לעולם הערבי והמוסלמי.

אבל המרכיב החשוב בשיקולי הממשל בוושינגטון הנוגעים להעברת השגרירות הוא האופן שבו רואה טראמפ את עניין ירושלים: אם הוא אכן רואה אותה כבירת הנצח של העם היהודי, כמקום שנוצרים רבים קשורים אליו וכעיר שחובה להציב אותה אל מול פני המוסלמים כבירת מדינת ישראל, אזי הוא היה מעביר אליה את השגרירות ללא היסוס כבר ביומו הראשון בבית הלבן. אלא שהמציאות בבית הלבן מורכבת מחומרים אחרים, וכאיש עסקים ממולח טראמפ יודע לזהות עסקה מוצלחת, ולהיזהר מעסקה שיש בה מדד סיכונים גבוה.

הנשיא החדש של ארה"ב חושב במונחים כמו "אמריקה תחילה", שמשמעותם היא שארה"ב נוטשת את תפקיד שוטר העולם, משאירה את הסכסוכים לבעליהם החוקיים ומתרכזת בעצמה, בבעיות ובאינטרסים שלה. במצב כזה, טראמפ איננו חש שהוא מחויב לשנות עמדות שננקטו על ידי נשיאים קודמים רק כדי לרצות חלק מהיהודים והישראלים. נכון שבמהלך מסע הבחירות הוא הבטיח לעשות זאת, אבל גם נשיאים קודמים הבטיחו ולא קיימו. ומלבד זאת: מה בוער? למה למהר? יש לו ארבע שנים ארוכות כדי לקיים את ההבטחה, ואולי הוא בכלל יקיים אותה רק לקראת הבחירות הבאות, כדי לזכות בקולם של יהודי ארה"ב שרובם כלל לא תמכו בו.

להחלטה על העברת השגרירות או דחייתו של צעד כזה מתלווים כמה עניינים נוספים, דוגמת: אם ההבטחה לא תקוים, כיצד יתייחסו בישראל להבטחות של הנשיא בעניינים אחרים כמו ערבויות ביטחוניות? מה יהיה אפשר לתת לישראל כתחליף – העלמת עין מבנייה ביו"ש? איזו תדמית תיווצר בעולם לנשיא טראמפ כאדם הנכנע לאיומים ולסחיטה? אילו עוד דרישות יעלו ערבים ומוסלמים כשיראו שהוא פוחד מאיומיהם? מה יחשוב פוטין הנאמן לחבריו, כגון אסד, על טראמפ שאיננו מקיים הבטחות? ומנגד: איך יתייחסו מוסלמים בארה"ב ומחוץ לה להעברת השגרירות? האם הדבר יגביר בקרבם את המוטיבציה לבצע פיגועים?

שאלות אלה מצטרפות לחשש של טראמפ מאיבוד היכולת לשמש מתווך הוגן בין ישראל לשכנותיה, שכן בראייתן ירושלים נמצאת על שולחן המו"מ, וצעד כמו העברת השגרירות יתפרש כנקיטת עמדה וסיום המו"מ בניצחון ישראל בסוגיה זו. בהקשר זה חשוב לציין שהשגרירות אמורה להיבנות בשטח שנרכש על ידי השגרירות האמריקנית לפני שנים, ובנייני המגורים של סגל השגרירות נבנו מזמן והדירות מושכרות. לא מדובר בחלק המזרחי של העיר, זה שהפלסטינים דורשים שיהיה בירתם. ובכל זאת, הם מתנגדים להעברת השגרירות למערב העיר. האם הדרישה הזו הגיונית? ספק רב, אבל ההיגיון מזמן איננו חלק מהמציאות המזרח־תיכונית.

שינוי התודעה תלוי בישראל

האמת חייבת להיאמר: ישראל לא עשתה די כדי למצב את ירושלים כבירת ישראל בתודעה הציבורית בעולם המערבי. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכך שמשרדי ממשלה חשובים, ובראשם משרד הביטחון, הוקמו בתל־אביב ופועלים ממנה. כתוצאה מכך שמענו רק לפני שבועיים את המועמד של טראמפ למשרת מזכיר ההגנה אומר בשימוע בקונגרס שבירת ישראל היא תל־אביב, שהרי כל מגעיו עם קהילת הביטחון הישראלית מתנהלים עם תל־אביב. ישראל השקיעה מיליארדים בבניית הקריה בתל אביב, ומשרד הביטחון איננו משרד קטן בחשיבותו.

נמל התעופה הגדול של ישראל הוא נתב"ג, שרוב המבקרים בישראל נכנסים אליה דרכו. המקום שבו הוא מסומן במפת הטיסות העולמית הוא תל־אביב, ולכן סימונו הוא TLV. ישראל הייתה יכולה לטעון שנמל תעופה זה משרת את ירושלים, וסימונו צריך להיות JSM. בהתאם, בראש בניין הטרמינל היה צריך להתנוסס שלט בשפות רבות "ברוכים הבאים לירושלים". זה נראה עניין שולי, סימון טכני בלבד, אבל יש לו משמעות תודעתית, בעיקר בקרב מקבלי החלטות שמטבע הדברים מרבים בטיסות.

יש דברים נוספים שישראל הייתה יכולה לעשות כדי לבסס את ירושלים כבירתה ההיסטורית בתודעת אזרחיה ובתודעת העולם. למשל, לציין מדי שנה את חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך שהתקיימה בחג הסוכות (מלכים־א ח), או להכריז שמדינת ישראל לא הוקמה בשנת ה'תש"ח (1948) אלא כאשר דוד המלך העביר את בירת הממלכה היהודית מחברון לירושלים (שמואל־ב ה), ולפיכך גיל המדינה ובירתה הוא יותר משלושת אלפי שנים.

דבר נוסף, וחשוב עד מאוד, הוא לשנות את שם ירושלים בערבית בשלטי הדרכים. כיום כתוב בהם "אל־קודס", שם מאוחר יחסית. השם הקלאסי של ירושלים המופיע פעמים אינספור בחדית' (התורה שבעל פה) האסלאמי הוא "בית אל־מקדס", וברור לכל בר דעת שמקור השם הזה הוא "בית המקדש". לישראל יש הצדקה מלאה להשתמש בשם זה, המופיע במקורות האסלאמיים הקדומים. רעיון לא פחות טוב הוא לכתוב את השם "ירושלים" באותיות ערביות. ככלות הכול, זה שמה של העיר.

צעד נוסף שניתן לבצע הוא להציב סדרת שלטים גדולים בכל אחת מהכניסות לעיר, בנוסח "ברוכים הבאים לירושלים, בירת ישראל ההיסטורית והנצחית". שלטים אלו חייבים להיות בלשונות רבות ככל האפשר, שלט אחד בכל שפה: עברית, אנגלית, ערבית, צרפתית, ספרדית, רוסית וסינית. מדובר במלחמה על התודעה, ושלטים אלו יהיו חלק מהמאמץ לקבע את מעמדה של ירושלים אצלנו, אצל שכנינו ואצל אורחינו.

לצערנו יש בישראל ובעולם ארגונים ואנשים – בהם גם יהודים וישראלים – השואפים לחלק את ירושלים ולמסור את חלקה המזרחי, המקודש, לידי נכרים שעירם הקדושה היא מכה. עלינו להתייחס לאנשים וארגונים אלה כמוקצים ולדחוק אותם למקום הראוי להם, סל האשפה של הציבוריות בישראל ובעולם כולו. חשוב להזכיר כאן שהיו פוליטיקאים בישראל שנכנעו ללחצים ושמו את ירושלים על שולחן המו"מ עם שכנינו דורשי רעתנו, ואנחנו מצרים על כך עד היום.

קשה לצפות מעמי העולם ומנהיגיו שיתייחסו לירושלים כבירת ישראל, אם אנחנו איננו עושים כל מה שאפשר כדי לבסס את מעמדה כבירתנו. כאשר אנחנו נעשה הכול כדי להוכיח לאחרים שירושלים כולה שלנו מעולם ועד עולם, לא תהיה סיבה לאף מדינה או מנהיג להימנע מלהציב את שגרירותם בעיר הנצח.