מאז הבחירות בארה"ב, השמאל באקסטזה. מפגיני "רק לא ביבי" מסתכלים בערגה על צועדי "לא הנשיא שלי", בתקווה שמה שאובמה לא עשה לנתניהו בשמונה שנים יעשו המפגינים בחודשים ספורים
הטרנד הרווח בימים אלה בשיח השמאל הישראלי הוא להתעלק על מחאות האנטי־טראמפ בארצות הברית כמו אחות קטנה ונודניקית. זה הולך ככה: קודם כול מייצרים דמיון בין טראמפ לנתניהו ומספרים לנו ששניהם חלק מאותו גל פשיסטי־לאומני שהצלע הנוספת בו היא מרין לה־פן. כפועל יוצא אפשר להנדס תחושה של שותפות גורל בין השמאלנים של ניו־יורק ושיקגו לשמאלנים של תל־אביב. יש מי שמסתכלים בקנאה על יכולתם של שוכני הוויליג' להרים מופעי מחאה המוניים, יש מי שמדפיסים טורי תהילה וחנופה לאחיות ולאחים הצועדים בסך, ויש מי שמנבאים להם במרירות את הייאוש הקיומי שממנו סובל השמאל הישראלי. דבר אחד בטוח: סוף־סוף הגלובליזציה אחראית מבחינתם למשהו חיובי, כי הנה בא האביב, ושמאלני כל העולם מתאחדים.
אני לא יודע כמה מהמפגינות והמפגינים נגד טראמפ באמריקה שמעו על מצוקותיהם של שמאלני ישראל, אבל די ברור מה מרוויחים תועמלני השמאל כאן מיצירת מצג שווא של סולידריות טרנס־אטלנטית: זה מסתכם בלטפס על הכתפיים של המפגינים בוושינגטון כדי להרגיש גבוהים וחזקים. אם עד לאחרונה הם היו צריכים את אובמה כסוג של אח גדול שמאיים להרביץ לנו אם לא נעשה מה שהם אומרים, עכשיו הם מביאים את כל השכונה. בכל מקרה, המסר ברור: מקור ההשראה והעוצמה, ובעיקר מושא ההזדהות של השמאל הישראלי – עדיין נמצאים באמריקה. אמנם כבר לא בבית הלבן, אבל עדיין בשדרות פנסילבניה.
מדהים, אגב, לראות כיצד אותם חוגים שמתדלקים עכשיו בכיסוי תקשורתי אוהד עד חנפני את המחאה בארצות הברית נגד טראמפ, טרחו להקטין, להלעיג ולעשות דמוניזציה למחאת הרפובליקנים נגד אובמה בראשית כהונתו. כן, אותה תקשורת שהיום חוגגת על כל ציוץ עידוד למפגינים שמנפיקה הילרי קלינטון, אשת נשיא לשעבר, פמפמה אז ללא הפסקה ציטוט מפיה של אשת נשיא אחר, לורה בוש, שהפצירה במפגיני מסיבת התה מתנגדי אובמה כי "זה ממש חשוב שכולם יכבדו את נשיא ארצות הברית". איפה לורה ואיפה הילרי.
טוב, זה בוודאי לא חדש שהשמאל מתלהב מההפגנות של עצמו אבל מתייחס להפגנות של הימין בבוז. נוכחות בזויה ושולית של חוליגנים מ'לה פמיליה' ואידיוטים מלהב"ה, הספיקה לאחדים מאנשי התקשורת שלנו להכליל כ"אספסוף מתלהם" את המפגינים בעד אלאור עזריה, ובכללם לוחמים במילואים והורי חיילים מודאגים. אבל מכות לאוהדי טראמפ ונוכחות של אסלאמיסטים שוחרי שריעה לא מפריעה לאיש מהם להכריז על ההפגנות נגד טראמפ כדבר הכי טוב שיכול לקרות לשמאל בעולם ובישראל. אותם חוגים שהזדעקו (בצדק) על גרירתה לחדר החקירות של סטודנטית מבצלאל בגלל פוסטר מחאה סר־טעם, הם ששיגרו עצומה לראשי מערכות השלטון והאכיפה בדרישה להורות למשטרה לעצור בדחיפות לחקירה את הרב דב ליאור בחשד להסתה (שכחתם? ראו כאן). וכן, אותם אנשים שליבו כאן מהומה סביב התנגדותו של נתניהו להסכם שהוביל אובמה מול איראן, והזהירו שישראל הקטנה איננה יכולה להרשות לעצמה להתחצף לנשיא ולהסתכסך עם ארצות הברית, לא מתביישים עכשיו להשוות את טראמפ לגורילה ולסמנו כיורשו של מוסוליני, אם לא של היטלר.
פתאום הם בעד "האתוס האמריקני"
זה גם לא מפתיע, אבל עדיין ראוי לתשומת לב, להיווכח שמובילי המחאה בארצות הברית ודובריה המוכשרים ביותר הם אלה שבמשך העשורים האחרונים היו עסוקים בלפרום את המיתוס האמריקני מכל צדדיו. כל המתייצבים היום לימין "הרוח האמריקנית" והנחלצים להגן על "הערכים המסורתיים שלנו", הם שהטיפו באקדמיה ובכתבי עת שהדמוקרטיה האמריקנית היא לא יותר מפיקציה בשירות התאגידים, שהחלום האמריקני הוא בעצם פרסומת לתרבות צריכה, ושהחירויות הקדושות של אמריקה מושתתות על מנגנוני דיכוי שנועדו לשמר את עוצמתו של הגבר הלבן הפריבילגי. עכשיו הם מבעירים את הרחובות למען אותם ערכים בדיוק. זה קצת כמו להפגין נגד עצמך.
אלא שכמו הרבה דברים רעים באמריקה, גם ההפגנות האלה הן אירוע־תקשורת גרנדיוזי ורב פעלולים, שממדיו אינם מעידים בהכרח על תוכנו. כי אם הפגנת כוח וספירת ראשים הן שם המשחק, בואו נשווה את מספר הדמוקרטים־ליברלים־לבנים שיצאו לרחובות להפגין עם השחורים נגד אלימות המשטרה לפני חצי שנה, כאשר אובמה היה בשלטון, למספר האסטרונומי של דמוקרטים־ליברלים־לבנים שגודשים את הרחובות בתקופת טראמפ כדי להגן על זכותם של מוסלמים לקבל ויזה לארצות הברית. הרגע היחיד שבו מצליח השמאל לגייס סולידריות בממדים כאלה, זה פחות מול עוולה ואי־צדק ויותר נגד אויב משותף. וזה תמיד, אבל תמיד, אינדיקציה לאידיאולוגיה במשבר.
בשורה התחתונה, התקדים המטורף שנוצר בהתגייסות חסרת הפרופורציות של השמאל הישראלי נגד נתניהו וזו של השמאל האמריקני כנגד טראמפ, היא שיותר מדי אנשים מושקעים בקריסתם של שני המנהיגים האלה. וזו דרך שאין ממנה חזרה, כמו תנועת סחף שאי־אפשר לעצור. כאן ושם קשה להעלות על הדעת שמי ממובילי ההתנגדות, עיתונאים או יריבים פוליטיים, יעזו לחזור בהם ולהודות שהתיאורים היו מוגזמים, שהאזהרות היו מופרכות, ושהדמוניזציה של היריבים הפוליטיים חצתה את הגבול הסביר. אופציית המילוט היחידה מבחינתם היא לייחל – ומשום כך גם לתרום בכל דרך אפשרית – לכישלונם הטוטלי של שני המנהיגים.
מה זה אם לא ביטוי למורשת הלניניסטית, המעודדת קטסטרופה כאמצעי לכפייה רעיונית? "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". ואם הקטסטרופה מתמהמהת – מלבים תחושת אסון; ואם האסון לא בא – מאיימים בצונאמי; וכשהאחרון חולף בלי להותיר חותם – ממלאים את דפי העיתונות בתחזיות נוגות על קריסת הדמוקרטיה ומפמפמים אווירת ייאוש וסוף המדינה. וכשמצליחים להשתכנע סופית שכאן שוררת אפלת שנות השלושים, אפשר להסתכל בערגה אל מסכי הטלוויזיה ולבקש מהמפגינים בניו־יורק ובשיקגו להשלים את העבודה שכל כך קיווינו שאובמה יעשה עבורנו, כלומר להפיל את ביבי, באמצעות הפלת טראמפ. לא סגרנו כבר שביבי וטראמפ זה אותו דבר?
השמאל פשוט התחרפן. גם בארה"ב וגם בישראל וגם באירופה. ההסתה נגד טראמפ בתשקורת ואצל הדמוקרטים כבר מזמן חצתה את הגבול והפסיקה להיות מחאה לגיטימית. גם אצלנו התופעה הזו קיימת נגד ביבי ועכשיו גם נגד טראמפ. הם חצו את כל הגבולות בהתנהגות שאין לי דרך אחרת לתאר אותה מלבד אי-רציונלית.
אני לא אתפלא אם יהיה נסיון להתנקש בחייו של טראמפ. אם זה יקרה אז באמת ארה"ב עלולה להדרדר למלחמת אזרחים.
השמאל לא התחרפן. לפי ההתרשמות שלי, המחורפנים מלכתחילה נשאבים לשמאל: הם מחפשים "קסם" שיפתור את כל הבעיות באחת ויפתור אותם מלהתמודד עם המציאות, והשמאל מספק להם את ה"קסם" הזה. בשמאל אומרים להם שאם רק יהיו שוויון ואחווה בין בני האדם העולם יהיה גן-עדן, ובכל פעם שאנשים רוצחים/אונסים/גונבים/מרמים אנשים אחרים – מסבירים להם שהרוצחים/אנסים/גנבים/רמאים האלה עושים את מה שהם עושים רק משום שלא נתנו להם להרגיש מספיק שוויון ואחווה. ואז המחורפנים נכנסים לאמביציה להגביר את השוויון ואת האחווה בעולם, אבל מכיוון שהאמביציה הזאת לא באמת משנה את המציאות בעולם – התסכול שלהם מתנקז לדמוניזציה של מתנגדיהם.
או בקצרה "הנדסה חברתית" (כושלת)
מאמר מצויין המתאר במדויק את הצביעות ו"הלכלוך" של השמאל
לא "מורשת לניניסטית" אלא התנהגות קוגניטיבית זהה. אפשר לאפיין "סמולניזם" כסינדרום של תאור המציאות שכולל התייחסויות דעות גישות.
מאפייני השמאל הישראלי שנסקרו בכתבה הם תסמינים למשהו יותר מרכזי ועמוק בתפיסת השמאל הישראלי : הצורך האובססיבי להרגיש חלק מהאליטות האירופאיות , כל ההתנהגות של חבורה הנחיתית הזאת היא בעצם קריאת מצוקה: "אנחנו לא חלק מהמזרח התיכון ומישראל המפגרת! אנחנו חלק בלתי נפרד מבני האלים השמאלנים היושבים בפריז ובלונדון!" שמתם לב שבכל שיחה עם שמאלן תמיד חו"ל תעלה על הפרק? "בדיוק חזרתי מפריז" "יש לי חבר בלונדון" "המסעדה הזאת היא העתק חיוור של הסניף המרכזי בברלין" וכדו' . הניגוד המופלא בין השחצנות האדירה שהחבורה הזאת מפגינה כלפי פנים לבין הנחיתות וההתבטלות הגמורה לאליליהם באירופה היא תופעה שמצריכה מחקר בפני עצמו.
"ואם הקטסטרופה מתמהמהת – מלבים תחושת אסון; ואם האסון לא בא – מאיימים בצונאמי; וכשהאחרון חולף בלי להותיר חותם – ממלאים את דפי העיתונות בתחזיות נוגות על קריסת הדמוקרטיה ומפמפמים אווירת ייאוש וסוף המדינה."
לא מדויק. הנכון הוא:
ואם הקטסטרופה מתמהמהת – יוצרים אסון; ואם האסון לא בא – יוצרים צונאמי; וכשהאחרון חולף בלי להותיר חותם – מקריסים את הדמוקרטיה ומביאים וסוף למדינה.
סגירת החנויות על ידי חנוונים ממוצא צוסלמי כדי להשתתף במפגן ״תפילה״ המונית בלב מנהטן שהתקיימה בשבוע שעבר היתה הצעד הראשון בסדרת צעדים מתוכננים האמורים להוביל למלחמת אזרחים. כן, זה מה שנמצא בצנרת הרעיונות של האובמהיסטים, מלחמת אזרחים אם יש צורך. הצעד הבא יהיה שביתות חנויות נוספות יותר תכופות כאשר קבוצות בנות ארבע שובתים יקיימו ״ביקורי שכנוע״ בחנויות של השכנים שיצטרפו לסגירת החנות לשעתיים בלבד. הם ינהלו עם בעלי החנויות ועם העובדים ״דיאולוג״ על שאלת הזדהותם עם מטרות ה״מאבק הלגיטימי נגד גזענות״ ו״יסבירו״ את הצורך של כל החנויות שלא לפרוץ את השורות ולא לתמוך בגזענים. לא תהיה אף עובד חנות שלא ״ישתכנע״ מארבעת ה״מתפללים״ ולא תהיה אף חנות שתעז להישאר פתוחה. ומי שכן – הביא את התוצאה על עצמו. כל מה שעברנו כאן עם הפרסיזם יחזור על עצמו שם – רק במימדים אמריקאיים. אובמה אישית וגב׳ קלינטון אישית וכל צמרת האובמהיסטים בהחלט מסוגלים לתת לידי איסלאמיסט מקומי כל סיוע מעשי לבצע פיגוע במקרה ויסיקו שפיגוע תשרת להגברת השנאה לטראמפ. היה להם ממי ללמוד.
השמאל בעולם תמיד היו מאוחדים האוריינטציה של השמאל היתה תמיד אוניברסלית. אשר על כן המנטרות שלהם שוות המטרות שוות. האידיאולוגיה שווה. (אם כי המטרות לא תמיד קוהרנטיות עם האידיאולוגיה, הערבים למשל הם היפוך גמור לאידיאולוגיה השמאלית.) בימין איל אחדות כזו אך זה נושא למקום אחר.
המעניין הוא שהשמאל, מאז ומתמיד, מסוגל היה להתאחד רק לזמן מה ורק סביב הפחד מאותו "אויב" גדול ורע שיש להלחם בו (ושאותו המציאו בעצמם). גישה קבועה של "הם ואנחנו" תוך כדי צרחות בלתי פוסקות על "אחדות, הקולקטיב, סולידריות, שותפות גורל" וכיו"ב סופרלטיבים שקריים על משהו שלא היה ולא נברא, ולכל היותר נכפה בידי הרשעים על התמימים ועל אלה שאינם יודעים לשאול. ומסיבה זו האחדות היא תמיד זמנית – כי אין לה בסיס. בסופו של דבר, כל תנועות השמאל אוכלות את יושביהן ומתפוררות מן הפנים אל החוץ; בני המהפכה תמיד אוכלים את אבותיהם. הבעיה היא שהחברה כולה משלמת מחיר כתוצאה מההתנהגות הזו.
ונקודה נוספת למחשבה: במירוץ המוטרף של השמאל העולמי להשטחת השפה עצמה (למשל על ידי שימוש בלתי סביר בעליל במושגים כמו "פשיזם, גזענות, שנאה" וכו' עד הנקודה שבה הם מאבדים לחלוטין את משמעותם, באופן מכוון לחלוטין), תהיתי אם זה קורה גם בכיוון אחר. רוצה לומר, מרוב ההשתוללות חסרת הרסן שלהם, וחוסר הרציונליות המוחלטת שבמעשיהם, גם למילה החביבה על מתנגדיהם (אנחנו) – "צביעות" – כבר אין משמעות. כמה פעמים עוד נוכל לומר עליהם שהם צבועים? הרי הם רק ממשיכים לחפור עוד ועוד את הקבר, ובכל פעם שנדמה שהגיעו לתחתית – מתגלית עוד שכבה של רפש. האם המילה "צביעות" עדיין מספיקה כדי לתאר את ההתנהגות שלהם? יש כאן אתגר לדור חדש של בלשנים (שלא לדבר על פסיכולוגים, פסיכיאטרים ושאר מדענים).
השאלה שאני כמעט לא מעז לשאול – כמה נמוך הם עוד יצליחו לרדת?
מעניין.
התשובה שאני כמעט לא מעז לתת