הצבא הרוסי: האתגר העולה של המערב

(לפניכם החלק השלישי בסדרת מאמרים מאת ד"ר יגיל הנקין על אתגרי הביטחון של המערב בזמננו. למאמר הראשון: "בשביל מה בכלל צריך צבא"; והשני: "לאן נעלמו צבאות אירופה")

ב־2014, לאור פעולותיה של רוסיה באוקראינה, החל המערב להקדיש יותר תשומת לב לדוקטרינה החדשה של רוסיה, שכונתה "דוקטרינת גראסימוב" על שם הרמטכ"ל הרוסי, שכפי הנטען ניסח אותה לראשונה במאמרו מ־2013. הדוקטרינה, סברו חוקרים ועיתונאים רבים, מספקת את מסגרת הפעולה החדשה של רוסיה. לאמיתו של דבר הכל נכון, חוץ מכך שזו לא דוקטרינה וגם איננה חדשה.

נאומו של גראסימוב לא היה תפיסה אלא סקירת מאפייני העימות הצבאי המודרני והדרך שבה הרוסים רואים את מאפייני הפעלת הכוח של המערב דווקא, והוא כלל יותר מחשבות מאשר מסקנות ופתרונות. הוא גם לא היה חדש: המאפיינים שמנה גראסימוב הופיעו ברובם במסמכי הדוקטרינה הצבאית הרוסית הן ב־2000 והן ב־2010. מאפייני העימות הצבאי המודרני בעיניים רוסיות, כפי שמנה אותן גראסימוב, דמו במידה רבה למחשבות המקבילות במערב: הגבולות בין 'שלום' ל'מלחמה' מטושטשים יותר, בעימותים המודרניים נעשה שימוש נרחב באמצעים לא צבאיים (פוליטיים, כלכליים, הומניטריים), כולל חתרנות שנועדה ליצור מחאות עממיות במדינות יריבות; נעשה שימוש בלוחמת מידע וכוחות מיוחדים; הפעלת כוח עשויה להיות רק בשלבים מאוחרים של הסכסוך, ולפעמים מוסווית דווקא כפעילות לשמירת שלום. לפי גראסימוב, בלחימה מודרנית נעשה שימוש בכוחות רב־חיליים, גמישים וזריזים, עם נשק מדויק, מערכות רובוטיות, אמל"ח מתקדם, פגיעה מרחוק באויב (והימנעות מלחימה מטווח קצר).

בין השאר הזכיר גראסימוב את רעיונות ה'תקיפה גלובלית מיידית' האמריקנית – תפיסה של הפעלת כלי נשק קונבנציונליים מדויקים ארוכי־טווח שיכולים להוביל ל"השמדה של אובייקטים וכוחות אויב בתוך שעות מכמעט כל נקודה בעולם"; בלי להיכנס לפרטי התכנית יותר מדי, מדובר בעצם בשיתוק מערכות הגנה של יריב באמצעים קונבנציונליים, כולל כאלה המשוגרים מהחלל, בצורה המקבילה למכה ראשונה גרעינית מן העבר – כאשר הדיוק והמהירות מאפשרים השגת יעדים שבעבר לא היו ניתנים להשגה אלא בעזרת נשק גרעיני. בלשונם של האמריקנים, דובר בהמשך ל"הקטנת תפקיד הנשק הגרעיני בהרתעה מפני תקיפות לא־גרעיניות", אולם דומה שהרוסים חששו שהדבר יאפשר לאמריקנים לתקוף במצבים שבהם בעבר הנשק הגרעיני וסכנת השימוש בו הרתיעו מפני תקיפה, או לנטרל את המערכים הגרעיניים הרוסיים.

תפיסה זו הדאיגה מספיק את הרוסים עד כדי שמערכות הנ"מ העתידיות שלהם מתוכננות ליירט גם טילים אולטרה־מהירים שנועדו להיות חלק מתקיפה זו, והרוסים מפתחים רעיונות דומים משלהם, אף שלדבריהם גישתם נותרת הגנתית. גם כיום, ובוודאי בזמן נאומו של גראסימוב, לא נכנס לשירות אף מרכיב של התפיסה הנ"ל, אך ההתייחסות אליה מעידה שהחשש מכוחה הצבאי של ארה"ב המשיך וליווה את רוסיה (אם כי, אתר החדשות 'פראוודה.רו' מרגיע: ה'תקיפה הגלובלית המיידית' תהיה "חסרת תועלת למשך חמישים השנה הבאות". מקווה שנרגעתם).

20 אחוז צבא, 80 אחוז פוליטיקה

מרכיבים אחרים שמנה גראסימוב היו שימוש בכוחות מיוחדים, מרכיבים אזרחיים־צבאיים, פעולות א־סימטריות וכו'. באופן מעניין, כל אלה הופיעו תחת הסעיף "לקחי האביב הערבי", עדות לאמונה הרוסית כי המערב לכל הפחות תרם במכוון לנפילתם של המשטרים הערביים על ידי הפעלת אמצעי לחץ ו'כוח רך' כנגדם, וסיוע או עידוד של המתקוממים והמפגינים (או, במקרה של קדאפי, הפצצות וסיוע בפועל למיליציות שנגדו).

מול מגמות אלו, שהן כאמור פעולות המערב בעיניה של רוסיה, צריך הצבא הרוסי הן לשכלל את שיטות הגנת האוויר והחלל, לוחמת המידע והפעלת הכוחות מחוץ למדינה, והן להגדיר את תפקידם של הכוחות הרוסיים בפעולות שמירת שלום ופעולות לאחר עימות (מה שמכונה במערב 'מבצעי ייצוב'), ליצור תיאוריה כוללת של פעולות א־סימטריות (סעיף אשר לבדו היה אמור להבהיר כי אין כאן 'דוקטרינה'), לפתח שיטות להגנת האוכלוסייה, ולפתח תיאוריה צבאית הנשענת על הניסיון הרוסי ומותאמת לו ולא להעתיק ממדינות אחרות. "כל מלחמה", קבע גראסימוב, "היא מקרה פרטני המחייב קביעת היגיון משלו, ולא יישום של תבנית אחידה".

למעשה, אפילו החידוש שבמערב ייחסו לדברי גראסימוב, על טשטוש הגבול בין מלחמה ושלום בעימותים המודרניים, איננו חידוש כלל, ודומה מאוד לצורה שבה הגדיר ג'ורג' קנן כבר ב־1948 את שיטות הפעולה של הלוחמה הפוליטית בכלל והסובייטית בפרט (היו לו גם המלצות משלו):

לוחמה פוליטית היא ההפעלה ההגיונית של הדוקטרינה של קלאוזביץ ["המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים"] בזמן שלום. בהגדרתה הרחבה ביותר, לוחמה פוליטית היא הפעלת כל האמצעים שברשות המדינה, למעט מלחמה, להשגת יעדיה. פעולות כאלה הן חשאיות וגלויות כאחד… כמו בריתות פוליטיות, אמצעים כלכליים (דוגמת תכנית מרשל) ותעמולה 'לבנה', ועד פעולות חשאיות כמו תמיכה באלמנטים זרים 'ידידותיים', לוחמה פסיכולוגית 'שחורה' ואפילו עידוד פעולות מחתרתיות בארצות עוינות.

יצירת, הצלחת והישרדות האימפריה הבריטית הייתה בחלקה בשל ההבנה וההפעלה הבריטית של עקרונות הלוחמה הפוליטית. לנין כה סינתז את תורותיהם של מרקס וקלאוזביץ, שביצועו של הקרמלין את הלוחמה הפוליטית הפך למזוקק וליעיל ביותר בהיסטוריה.

הדוגמה הבולטת ביותר לנטייה לראות חידוש במקום שאין כזה הייתה הטענה שגראסימוב הגדיר כי במלחמה מודרנית היחס בין האמצעים הצבאיים ללא־צבאיים הוא 20% מול 80%. אולם אמירה זו איננה אלא ציטוט ותיק מאוד: היא מופיעה בספרו הקלאסי של דיוויד גאלולה מ־1964 (עמ' 66), וגם הוא לא המציא אותה: ספר תורת הלחימה האמריקאי נגד התקוממות (סעיף 1-123) מייחס את האמירה לגנרל הסיני צ'אנג טינג־צ'ן, חבר המועצה המרכזית של הקומוניסטים הסינים, ש"פעם הצהיר שמלחמה מהפכנית היא 80% פעולה פוליטית, ורק 20% צבאית". האמריקנים עצמם היו זהירים מספיק כדי להוסיף ש"הצהרה כזו ניתנת לוויכוח ובוודאי שתלויה בשלב ההתפתחות של החתרנים; אבל בכל אופן היא תופסת את העובדה שלגורמים פוליטיים יש עליונות בלחימה נגד התקוממות". נראה שגראסימוב קרא יותר בעיון את התפיסות המערביות, מאשר חלק מאלה שייחסו לו המצאת דוקטרינה חדשה.

ואולי דווקא פה הסיבה לדאגה מבחינת אירופה: אחרי שנים שבהן נדמה היה לאירופה המערבית כי אין לה סיבה לדאוג מכיוון מזרח (אי־שם בשנות התשעים והאלפיים היה גם אופנתי לקרוא לשילוב רוסיה בנאט"ו), התעוררה אירופה וגילתה ששכנתה הגדולה ממזרח מחזיקה בתפיסה אחרת של הפעלת הכוח והשימוש בו, תפיסה עקבית שאירופה הייתה צריכה לשים לב אליה קודם לכן.

"שיכור מכדי לדעת איפה הכפתור האדום"

התפרקות ברית המועצות סימנה את קיצו של הצבא הסובייטי מטיל האימה. מלחמות שנות התשעים חשפו כמה פגמים קשים ב'שבעת הגדולים' – הכינוי לסדרת המערכות הממוכנות (טנק, נגמ"ש, שני תותחים מתנייעים, תותח נגד מטוסים, משגר טילים נגד מטוסים ומסוק תקיפה) שנועדו לפעול יחד בדיביזיות הממוכנות של בריה"מ, במסגרת מלחמה באירופה. משפחת טנקי ה־T-72 התגלו כבעלי ליקוי תכנון שהוביל למקרים רבים מספור שבהם פגיעה בטנק פוצצה את התחמושת והעיפה הרחק את הצריח. ואילו נגמ"שי ה־BMP – נגמ"שי לחימה עם תותח וגם יכולת נשיאת חיילים, אולי הראשונים מסוגם בשירות מבצעי בעולם – היו בעלי מכלי דלק בדלתות האחוריות, כך שאם נפגעו הפכו במקרים רבים למלכודת אש שכמעט אי אפשר לצאת ממנה (העובדה שהתפיסה הסובייטית, שנועדה להתמודד עם שדה קרב מוכה קרינה, העריכה שחיילים יילחמו רק ליד כלי הרכב שלהם, הובילה גם לכך שחיל הרגלים הסובייטי הגיע לאפגניסטן לא מאומן ולא מצויד להתמודדות עם אויב קל וגמיש).

הצבא הרוסי בעצמו נראה היה כשריד מאובן לא פחות מהציוד שלו. עם התפרקות ברית המועצות לא נותר לו כסף להחזיק את רוב חייליו וקציניו, ואלה שוחררו בצורה לא מאורגנת. הוערך כי ב־1994 היו בצבא הרוסי 630 אלף קצינים, ורק 544 אלף בעלי דרגות אחרות – או 0.85 חייל בערך על כל קצין. הצבא סבל ממחסור תקציבי כבד. חיילים רבים הועסקו בחוות חקלאיות כדי שיוכלו לאכול (נאמר כי אחת מדיביזיות העילית איחרה להגיע לדיכוי הפוטש שניסה חלק מן הפרלמנט הרוסי לחולל ב־1993, כי הייתה עסוקה בעבודה בשדות ירק כחלק ממאמצי הצבא לפרנס את עצמו, וכי 'העסקת' חיילים בדרך זו הייתה מקובלת בבריה"מ; גנרל באחד החלקים הנידחים יותר של רוסיה קיבל עבודות תפירה בשעותיו הפנויות כדי להצליח לחיות, משכורתו כנראה לא טרחה להגיע); באזורים נרחבים של רוסיה, במיוחד בערים ובין המשכילים, רק מי שלא יכול היה להימנע מגיוס התגייס. השאר התייחסו לגיוס כאל מחלה מידבקת, גישה שאפשר להבינה נוכח היחס לחיילים, כפי שתועד למשל בספרו של ארקדי בבצ'נקו שתורגם לעברית, ובמקורות רבים נוספים. ב־2006 הודה הצבא הרוסי כי 'רק' 16 חיילים נהרגו בידי חבריהם בשנה הקודמת בדיידובשצ'ינה – משהו שאפשר להקבילו בצורה גסה ואחרי שתיית כמה בקבוקים ל'זובור' הישראלי – ואילו אחרים טענו כי מדובר בפי כמה וכמה מזה.

בסכסוך המפורסם ביותר שבו היה הצבא הרוסי מעורב באמצע שנות התשעים, המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה, הוא התנהל בצורה כה שלומיאלית עד שבתחילתה הצליח לאבד שתי חטיבות שלמות בתוך 60 שעות. התקציב הצבאי הלך וירד עד לשפל היסטורי ב־1998, אז היה כחצי מזה של איטליה וכשליש מזה של צרפת.

אם נוסיף לכך את העובדה שבראש רוסיה עמד בוריס ילצין, שהצליח בשנים ספורות לשנות את תדמיתו (במערב, לפחות) מזו של מנהיג דמוקרטי נערץ לשל שיכור מטורלל (לא במקרה, הן באנגלית והן ברוסית חלק מהתוצאות הראשונות בהשלמה האוטומטית של גוגל משלימות את ילצין ל'שיכור או 'ליצן', או בתרגום חופשי, 'בוריס ילצין, קטעים'; בכל המקרים הדבר מוביל לסרטונים משובבי נפש, וגם לקטע מוזיקלי אחד שיוצרו הצהיר כי ילצין הגן על העולם ממלחמה גרעינית בכך ש"היה שיכור מוודקה מכדי לדעת איפה הכפתור האדום"), רוסיה נתפסה כיריב־לשעבר, מדינה לא מתפקדת, מוכת פשע, נשלטת אוליגרכים, שותה את עצמה למוות, מדינה שכבר איננה מעצמת־על אך אולי עוד איננה מבינה זאת.

מתחת לתדמית זו, בכל מקרה, הסתתרה העובדה שלרוסיה הייתה ונשארה תפיסה לגבי מקומה בעולם, ושלמרות היעדר יכולתה ליישם זאת, הייתה לה תפיסה מסודרת למדי לגבי כוחות צבא והפעלתם.

קוסובו: ההתקפלות של נאט"ו מול הנחישות הרוסית

במדיניות החוץ של רוסיה – לא האימפריה הסובייטית, רוסיה – אפשר לזהות באופן מסורתי שאיפה להשפעה מחוץ לגבולותיה, ולא רק על ידי 'עוצמה רכה', היינו הפעלת השפעה בלי לחץ או איומים. באופן מסורתי, רוסיה ביקשה להשפיע על המדינות הסמוכות וראתה אותן כ'מדינות חיץ' בינה לבין גורמים זרים – כאלה שלמוסקבה אמורה להיות בהן השפעה החורגת מהרגיל, ובהתאם לכך כאלה שלא אמורות לנהל מדיניות עצמאית לחלוטין, ודאי לא כזו המשרתת מעצמות זרות (בתקופה המודרנית: ארה"ב). בדוגמה בודדת, בתחילת 1993 – עוד כאשר היה עסוק עם צרות מבית – אמר ילצין כי "האינטרסים הלאומיים שלנו והסיטואציה הגיאופוליטית הופכים לבלתי נמנעת את הנוכחות של ארצנו באסיה". בתקופת שלטונו הפעילה רוסיה כוחות צבא במולדובה/טרנסנסטריה (1992, הצלחה), בטג'יקיסטן (1992-1997, שאלת ההצלחה נתונה במחלוקת), תמכה בפועל בבדלנים באבחזיה (1992-1993) וסיפקה סיוע ותמיכה לצדדים שונים במדינות סביבה. זאת כמובן בלי למנות פעולות בתוך שטחים שהיו שייכים לרוסיה עצמה, כגון המלחמה ההרסנית בצ'צ'ניה בשנים 1994-1996. לענייננו חשובה במיוחד ההתערבות המוצלחת הרוסית במלחמה בקוסובו ב-1999.

באותה מלחמה, שבה כוחות נאט"ו הפציצו במשך שבועות את הכוחות הסרבים, פגעו הרבה פחות ממה שטענו אך הובילו לבסוף לנסיגת יוגוסלביה מקוסובו, השתלטו כוחות רוסיים – 30 נגמ"שים, 250 לוחמים – על שדה התעופה בפרישטינה, והתעמתו עם כוחות נאט"ו. נטען שמפקד נאט"ו אף הורה לפתוח באש על הרוסים, אולם סגנו הבריטי סירב, באמירה המפורסמת "אינני מתכוון לפתוח במלחמת עולם שלישית בשבילך". הכוחות הרוסים נתפסו כחלק משמירת־השלום ביוגוסלביה שלאחר המלחמה. אולם ההשתלטות על פרישטינה, שדה תעופה שנאט"ו התכוונה להשתמש בו, הובילה את רוסיה לקבל חלק גדול יותר ועצמאי ב'השכנת השלום' – ומכאן, בהשפעה על יוגוסלביה.

בחירתה של נאט"ו לא להתעמת עם הרוסים הראתה שהן הבריטים והן האמריקנים אינם מעוניינים להתעמת עם רוסיה, והדגימה שוב שכוח קטן המוכן לפעול ונמצא במקום הנכון, יכול להביא דיווידנדים גדולים (במקרה או שלא במקרה, מפקד נאט"ו – הגנרל האמריקאי וסלי קלארק – הועבר מתפקידו בטרם עת זמן לא ארוך לאחר המלחמה, אף שנתפס כגנרל מנצח). האסטרטג אדוארד לוטוואק ראה בפרשת שדה התעופה הדגמה לפער בין המלחמה ה'קלאסית' שאותה רצה קלארק להילחם, לבין המלחמה הפוסט־הרואית, בחברות עם מעט ילדים שאינן יכולות להרשות לעצמן לאבד אותן ולכן מוכנות לוותר על אינטרסים. "הפנטגון עמד בעקשנות על כך שקוסובו תישאר פעולה-שונה-ממלחמה (OOTW, Operation Other Than War) שלא שווה למות בעבורה… גם כאשר היה ברור מאוד שאינטרסים חשובים של ארה"ב נמצאים בסיכון בגלל הדרך שבה נוהלה המלחמה", כולל חוסר רצון להפעיל כוחות קרקע וסירוב לפרוס מסוקי תקיפה שיהיו פגיעים לאש נגד מטוסים.

רוסיה, בשפל מבחינת כוחה הצבאי – כאמור, 1998 הייתה השנה שבה היה תקציב הביטחון הרוסי בשפל היסטורי, ו־1999 הייתה טובה ממנה אך במעט – עדיין הייתה מסוגלת לגרום שינוי תכניות לנאט"ו, וגם למדה מהעימות שהמערב מעוניין מאוד להימנע מלחימה או כיפוף ידיים נגדה (ב־2014 הביא פוטין את קוסובו כראיה לחוקיות פעולותיה של רוסיה בקרים, הגם שב־2008 טען כי פרישתה של קוסובו מסרביה איננה חוקית). אף שגם רוסיה היא חברה עם מעט ילדים, נראה שההשפעה עליה אינה זהה – עדות לכוחה של תרבות.

הרעיונות של כוחות קטנים וזריזים שיוכלו להתערב הרחק מגבולותיה של רוסיה לא היו חדשים, אלא שב־1999 בקושי היו הרוסים יכולים להפעיל כוחות כאלה. דוגמה ראשונה לכך הם הכוחות המוטסים הסובייטיים. בעוד שכוח מוצנח מערבי הוא בדרך כלל רגלי, ועם אמצעי ניוד מוגבלים, והוא אמור לצנוח על היעד או סמוך לו ולהשתלט עליו, הכוחות המוצנחים הסובייטיים, שהיו בזמנו הגדולים בעולם, נבנו להיות ממוכנים לגמרי. הם היו רכובים על נגמ"שים קלים, שניתן היה להטיסם במטוסי תובלה או במסוקים הכבדים מי-26, ובשנות האלפיים אפילו החלו הרוסים להצניחם עם הצוות בפנים – מעלל מסמר שיער, אך כזה המאפשר תנועה מהירה במיוחד. מבחינת כוח מוצנח סובייטי, ההצנחה הייתה עשויה להיות במרחק רב מהיעד, ואז הוא היה אמור לנוע עשרות קילומטרים בעורף האויב עד שיתקוף את היעד. רעיונות כאלו שרדו גם לאחר נפילת ברית המועצות.

הרפורמה של גראצ'וב

במחצית הראשונה של שנות התשעים תכנן שר ההגנה הרוסי גראצ'וב, שהפך בצדק למשל ולשנינה בעקבות ניהולו את מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, רפורמה מרחיקת לכת בצבא. כמו בצבאות אירופה המערבית, הוא תכנן לקצץ את כוח האדם ולהקטין את הצבא; שלא כמוהם, הוא תכנן להקים 'פיקוד כוחות ניידים' בן כ־200 אלף איש, המבוסס על כוחות מוטסים ומוצנחים, וכולל אוגדה משוריינת (שתגיע בגל השני, לאחר שהראשון יורכב מכוחות קלים יותר), מסוקים ומטוסי תקיפה משל עצמו. כלומר, רק כוח ההתערבות המהירה של צבא רוסיה, מודל 1995, אמור היה להיות גדול יותר מהצבא הגרמני כולו, מודל 2017.

הרפורמה של גראצ'וב לא נשאה פירות מעשיים רבים, בשל מצבה של רוסיה. אולם היא מעידה כי ההבדל בין הצבא הרוסי של שנות התשעים לצבא הרוסי עשרים שנה מאוחר יותר איננו תפיסתי, אלא פרקטי: רוסיה הכושלת של שנות התשעים לא הייתה מסוגלת לעמוד בשאיפותיה שלה עצמה. מאלפת העובדה שגל ההצטרפות לנאט"ו החל ב־1999, עם צ'כיה, הונגריה ופולין, נמשך ב־2004 (בולגריה, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובקיה וסלובניה) ונמשך עד 2009 (אז הצטרפו אלבניה וקרואטיה); כל המדינות החדשות, למעט סלובניה וקרואטיה, היו בעבר חלק מברית ורשה; חלקן היו אף חלק מברית המועצות. ההצטרפות של מדינות חיץ כאלו לנאט"ו לא שימחה כמובן את רוסיה, אך אף אחד לא שאל אותה באותו זמן.

1999, בדיעבד, היא נקודת מפנה. אחרי שכלכלת רוסיה התכווצה ב־5.3% בעקבות המשבר הכלכלי ב־1998, והתמ"ג במונחי כוח קנייה היה הנמוך ביותר מאז נפילת ברית המועצות, היא החלה לגדול במהירות. ילצין פינה את מקומו לוולדימיר פוטין; בתחום הצבאי, היא סימנה התאוששות מסוימת מהשפל של מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. ב־1999 יכולה הייתה רוסיה להפעיל, בכוחות תגובה מהירה, לא פחות מ־135 אלף חיילים; המספר גדל מאז. באותה שנה הובסה במהירות פלישה של קיצונים איסלאמים מצ'צ'ניה לרפובליקה הרוסית דאגסטן. במלחמה השנייה בצ'צ'ניה ניכר שיפור מסוים ביכולתו של הצבא הרוסי – ובמיוחד שיפור באסטרטגיה הרוסית, שכללה בנוסף להשמדה כוללת של מה שנשאר מעיר הבירה גרוזני במלחמה שעברה, פעולות מיוחדות לחיסול צמרת הבדלנים, מערכת 'הפרד ומשול' חכמה שניצלה את הסכסוכים בין האיסלאמיסטים מהמזרח התיכון לממסד הדתי הקווקזי, ולבסוף גם בנייה מחדש של כל מה שנהרס והפיכתו לחלון ראווה, אוטונומיה הנשלטת בידי בעל ברית של רוסיה (במקרה הספציפי הזה, רודן בעל חשבון אינסטגרם משלו וחובב חתולים נודע. לאחרונה נטען שאנשיו רוצחים הומוסקסואלים).

ההיסטוריון ויקטור דיוויס הנסון אבחן שהאימפריות האירופיות במאה ה־19 לא ניצחו בכל מערכה, אלא שגם אם הובסו במערכה – שבו בכוחות מחודשים והביסו את אויביהן. ב־22 בינואר 1879 הנחילו כוחות שבט הזולו תבוסה מוחצת לבריטים בקרב איסאנדלוואנה. חצי שנה לאחר מכן – אימפריית הזולו כבר לא הייתה קיימת. העובדה שרוסיה, ויהיו הסיבות אשר יהיו, לא נרתעה מהכישלון הצורב במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ושלוש שנים לאחר הפסקת האש נכנסה שוב למלחמה בצ'צ'ניה, לא הייתה רק קוריוז אזוטרי, אלא הפגנת נחישות מצד רוסיה – הפגנה שבאה זמן קצר בלבד אחרי הפגנת הנחישות בשדה התעופה בפרישטינה.

השינוי לא נגמר בצ'צ'ניה ולא הצטמצם לאמצעים צבאיים, אלא כלל גם אמצעים לא צבאיים במובהק, חלקם חדשניים למדי.

ב־2007 שובשה מערכת המחשבים באסטוניה בהתקפת סייבר מסיבית; ההתקפה, שמקובל לייחס אותה לרוסיה, התחוללה יחד עם מהומות שפרצו בעקבות הסרתה של אנדרטת מלחמה סובייטית, והיא נחשבת לנקודת מפתח בהתפתחות איום הסייבר. הדבר יכול ללמד על נכונות רוסית לנצל שיטות חדשות להשפעה – מותר לחשוד שאסטוניה הותקפה מפני שהייתה קטנה יחסית ואפשר היה לבדוק את ההשפעה עליה, ולא רק בגלל אותה אנדרטה.

השיפור היה הדרגתי מאוד. הצבא הרוסי עדיין היה מיושן בציודו, הרפורמות לא יצאו כולן לפועל, וביצועי הצבא הרוסי במלחמת רוסיה־גיאורגיה ב־2008 היו רחוקים מלהשביע את רצונם של הרוסים. אולם גם המלחמה חיזקה את הכיוונים שהרוסים רצו ממילא ללכת בהם: לא הכנה למלחמת עולם, אלא דגש על כוחות התערבות גמישים ומהירים – שבניגוד לתפיסה במערב אירופה, בהחלט נועדו לפעול על גבולה של רוסיה ומעבר לו.

הלחימה הרוסית בקרים ובמזרח אוקראינה

עוד ב־2012 לגלג אובמה על מיט רומני, שטען כי רוסיה היא האיום הגיאו־פוליטי הגדול ביותר על ארה"ב. "שנות השמונים התקשרו", אמר אובמה, "הן מבקשות את מדיניות החוץ שלהן חזרה". באותו זמן הוא נתפס אומר במיקרופון לנשיא רוסיה דימיטרי מדבדב כי לאחר הבחירות יוכל להיות גמיש יותר בנושא מערכות ההגנה נגד טילים (מדבדב הבטיח "להעביר זאת לוולדימיר", הלא הוא פוטין, שכביכול היה כפוף לו אותה עת). אולם ב־2014 בקרים פתאום הבין המערב שהמצב באירופה השתנה מיסודו, כיוון שהיקף ההתערבות באוקראינה, משכה, והחוצפה שבה היו גדולות יותר מבעבר.

אוקראינה החזיקה בזמנו בשליטה פיזית על מאגר הנשק הגרעיני השלישי בגודלו בעולם (השליטה המבצעית הייתה של רוסיה, כלומר אוקראינה לא הייתה יכולה לירות טילים על אף אחד, גם אם היה לה חשק). יחד עם בלרוס וקזחסטן, היא התפרקה מהנשק הגרעיני בשנות התשעים בתמורה לסיוע כספי והבטחות של ארה"ב, רוסיה ובריטניה לכבד את שלמותה הטריטוריאלית (האמריקנים לא רצו לערוב לשלמותה או להתחייב לאוקראינה עם מחויבות מעשית, והחוזה הוא לא הרבה יותר מהתחייבות של הצדדים לא לתקוף את אוקראינה, אך לא מחייב אף מדינה לסייע במקרה הפרה). היא גם החזיקה בחצי האי קרים, שניתן לה בימי ניקיטה חרושצ'וב במחווה שהייתה סמלית בזמן הסובייטים אך משמעותית מאוד לאחר מכן; רוב האוכלוסיה שם הייתה פרו־רוסית. לאחר ששלטונו הפרו־רוסי של ויקטור ינוקוביץ' הופל בתחילת 2014 בהפגנות (רוסיה סברה, וכנראה די בצדק, שלארה"ב הייתה יד ורגל בעניין; שאיפתה של אוקראינה להתקבל לנאט"ו ושאיפתו של המערב לקרב את אוקראינה עוררו דאגה קשה במוסקבה) החלה רוסיה במעורבות משלה במדינה שהיא רואה מסורתית כמדינת חיץ, במטרה להחזיר אליה את חצי האי קרים.

כוחות "בלתי מזוהים" – עם מדים, נשק וציוד רוסי מודרני – ואפילו כנופיית אופנועים רוסית פעלו להשתלטות על נקודות מפתח בעיר הנמל סבסטופול. הצבא הרוסי מיהר פנימה בעקבותיהם (לא, אמר פוטין, אלה לא רוסים. מדובר ב'כוחות הגנה מקומיים'), נערך משאל עם שבו השתתפו, לטענת רוסיה, כ־90 אחוזים מבעלי זכות הבחירה בקרים, ומתוכם 95.6 אחוזים הצביעו בעד סיפוח לרוסיה, שכמובן הסכימה ומחזיקה מאז בחצי האי בחיבוק אוהב.

המערב מחה נמרצות, ורוסיה העלתה מיד את מחירי הגז הטבעי לאוקראינה וכך גם לאירופה כולה, כאמצעי לחץ מדיני (בתגובה הודיעה ארה"ב על הלוואה גדולה לאוקראינה, וב־2015 שלחה לשם כמה מאות חיילים לאימונים ממושכים).

כמה חודשים מאוחר יותר התסריט חזר על עצמו בחלקים פרו־רוסים אחרים של מזרח אוקראינה. כבר באמצע 2014 התחוללו חילופי אש ארטילרית משני צדי הגבול, טנקים רוסים נצפו במזרח אוקראינה וחיילים רוסים נפלו בשבי ונהרגו, אולם רוסיה המשיכה להכחיש במרץ את מעורבותה, עד שפוטין הודה בסוף 2015 כי איכשהו "ישנם אנשים" המעורבים ב"תחום הצבאי" במזרח אוקראינה, היינו אנשי מודיעין אך לא, לטענתו, כוחות צבא סדירים. המערב הטיל סנקציות על רוסיה, שהגיבה בהטלת סנקציות משלה (רוסיה נפגעה יותר, במיוחד עקב העובדה שלרוע מזלה מחירי הנפט בעולם ירדו באותו זמן, ומקור הכנסה חשוב שלה נפגע). נכון להיום ישנן שתי 'רפובליקות' מורדים, שהיחידה שמכירה בהן היא דרום־אוסטיה, שמצדה כמעט לא מוכרת על ידי אף אחד חוץ מרוסיה, חד גדיא חד גדיא.

בזמן הלחימה בקרים ובמזרח אוקראינה כבר היו הרוסים יכולים להחזיק כוחות גדולים סמוך לגבול אוקראינה (כ־50 אלף) וגם לבצע תרגילים צבאיים מרובי משתתפים במקומות אחרים ברוסיה – אף שאוסף היחידות שאנשיהן היו מעורבים בפעולות בקרים מעיד על בעיית כוח אדם מסוימת, ולמרות שחלק גדול מהצבא הרוסי עדיין מורכב ממגויסי חובה עם הכשרה מצומצמת יחסית. ב־2015 ביצעו הרוסים תרגיל עם כמעט 100 אלף חיילים. הלחימה בקרים ובמזרח אוקראינה חשפה את יכולותיה המשופרות של רוסיה בהפעלת ארטילריה ולוחמה אלקטרונית, וכמובן במבצעי הונאה והתערבויות לא רשמיות (בנובמבר 1994 ניסו הרוסים לבצע התערבות כזו בצ'צ'ניה, באמצעות מיליציות פרו־רוסיות וטנקים רוסיים. ההתערבות נכשלה באופן מביך והובילה ישירות למלחמת צ'צ'ניה הראשונה). עם זאת, הטענות שרוסיה הצליחה לשתול קוד מזיק באפליקציה לטיווח ארטילריה שכתב קצין אוקראיני, כנראה חסרות בסיס.

רוסיה הצהירה ב־2014 כי תגדיל את תקציבם של כוחות הטילים הגרעיניים שלה ב־50 אחוזים בתוך שלוש שנים; היא מתכוונת לרכוש מאה מטוסים חדשים לצי עד 2020, וההצטיידות כבר החלה; ומלבד כוח ההתערבות הקולקטיבי המשותף לרוסיה ולארצות נוספות (ארמניה, בלרוס, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן) היא בונה מחדש את כוח התגובה המהירה שלה, שיהיה מבוסס על לוחמים בקבע, ימנה כ־70 אלף איש, ויתוגבר בכוחות טנקים ולא רק כוחות מוטסים. גם רוסיה נפטרה מרוב האוגדות שלה לטובת מבנה חטיבתי, אולם היא שימרה את האוגדות המוטסות הקטנות יחסית, והמבנה שלה נועד פחות למשימות השכנת שלום ברחבי העולם ויותר לכוח אש לכוחות קרקעיים. את הפריסה המהירה מבצע פיקוד הכוחות המוטסים, הנפרד מפיקוד כוחות היבשה; ואילו החטיבות הקרקעיות נועדו ללחימה מסיבית יותר, ולאו דווקא לפריסה מהירה במשימות התערבות מעבר לים. ב־2010 צמצמו הרוסים את הפיקודים המרחביים שלהם משישה לארבעה, והעניקו למפקדי הפיקודים את הסמכות להפעלת הכוחות שבגזרתם. גם שינוי זה נועד להגביר את הגמישות של הכוחות הרוסיים, ולצמצם חלקים מסורבלים (ויקרים) ממערכת הפיקוד והשליטה.

מבנה אופייני של חטיבות "הסגנון החדש" של רוסיה, בנות יותר מ־4,000 איש, כולל, מלבד כוחות רגלים ממוכנים, גם גדוד טנקים, שני גדודי ארטילריה, גדוד רקטות, גדוד טילים נגד טנקים, שני גדודי הגנה אווירית, מהם אחד של טילי נ"מ (רוסיה המשיכה להשקיע בהגנה אווירית ניידת המתקדמת עם הכוחות), גדוד הנדסה, וכן הלאה; זהו כוח שמיועד להילחם בכוחות צבאיים אחרים, לא רק או בעיקר במורדים עם מטעני חבלה, נשק קל ואמצעים נגד טנקים. תרגיל של חטיבה כזו ב־2009 נפתח בהפגזה מתמשכת בת כמה שעות – עדות לאופי הלחימה המתוכנן. פירוט זה איננו כולל כמובן את כוחות משרד הפנים, הכוללים הן יחידות משטרה והן יחידות נגד טרור ויחידות ממוכנות קלות יחסית, והמיועדים למגוון משימות פנים – מהשכנת סדר ועד לחימה בטרור.

ב-2015 הגדילה רוסיה לעשות, ולא רק שהחליטה להקים מחדש כמה אוגדות – אלא שהקימה ארמיית טנקים, תפלץ בן 50-35 אלף חיילים, מאות טנקים והמוני כלי רכב אחרים. גם אם לא ברור מדוע בדיוק צריכה רוסיה כיום מסגרת ענק שכזו, ברור שקיומה ליד גבולותיה המערביים של רוסיה מדאיג למדי את המדינות הבלטיות.

עדיין לא ממשיכתה של ברית המועצות

העובדה שרוב ההשקעות הרציניות של הצבא הרוסי מופנות לכוחות טילים גרעיניים ולכוחות ניידים, איננה אלא יישום של דוקטרינת גראצ'וב משנות התשעים, ואפשר לטעון שאף של מגמות שהחלו כבר בימי הסובייטים. אולם עם כל ההשקעות הללו, עדיין מדובר בהשקעות קטנות יחסית לארה"ב ולסין. ההשקעות בצי רחוקות מלאפשר לרוסיה להתמודד מול מעצמת־על. ככל שהמגמות בהשקעה הצבאית מלמדות אותנו משהו, הן מלמדות שרוסיה איננה מתכוונת להיות ממשיכתה של ברית המועצות, וכנראה אין לה תכניות לכבוש קרקעית את כל מערב אירופה, דבר שמצריך בניין כוח גדול יותר מכל מה שתואר לעיל, וגם שינויים נוספים – למשל, המערכת הלוגיסטית של חטיבות 'הסגנון החדש' איננה מתוכננת להתקדמות של מאות קילומטרים; היא קלה מדי. זאת גם אם נשכח את העובדה שמסעות כיבוש רחבי היקף נוטים להצמיח התנגדות, ודורשים חילות מצב גדולים.

כיוון שרוסיה של היום איננה ברית המועצות של סטלין, אפשר גם להניח שרעיונות כמו רעב יזום באוקראינה, השמדת עיירות שלמות על תושביהן או הגליית מאות אלפים לגולאגים לא בדיוק עומדים על הפרק. משחק מלחמה של מכון ראנד המכובד העלה שרוסיה תוכל לכבוש את הארצות הבלטיות בתוך כשישים שעות, אך קשה להאמין שתוכל לעשות כך לכל מערב אירופה – או שתרצה. אחרי הכול, רוסיה הייתה יכולה לנגוס חלקים הרבה יותר גדולים מאוקראינה, ומן הסתם הייתה יכולה ליצור חיבור קרקעי בין חצי האי קרים לרוסיה עצמה, אם הייתה מעוניינת בפלישה גדולת־ממדים.

היכולת הכלכלית של רוסיה, שספגה לאחרונה מכה הגונה, ובמונחים מוחלטים עלולה, לפי אחת התחזיות, להידרש כמעט לעשור כדי לחזור לרמתה מ־2014, איננה מספיקה לבניין צבא גדול מספיק לכיבוש חלק גדול ממערב אירופה, אלא אם תחליט רוסיה לחזור לאחוז הוצאות מימי המלחמה הקרה (היא כבר מוציאה באופן יחסי יותר מכפול מאשר רוב צבאות נאט"ו, ביחס לתמ"ג). אף שתושבי רוסיה מוכנים להילחם למען ארצם הרבה יותר מאשר תושבי מערב אירופה, עדיין צבאה של רוסיה איננו במצב שמאפשר לו לבצע פלישה רבתי, אפילו אחרי הקמת הארמיה והכוחות הנוספים. יותר מזה, כיוון שממזרח לרוסיה שוכנת סין, אזי תמיד חלוקת הקשב של הצבא היא גם למזרח, וחלק נכבד מכוחותיו מצויים תדיר במחוז הצבאי המזרחי, ולא יהיו זמינים לטובת מעורבות במערב אירופה.

אם תכנית המודרניזציה כולה תצא לפועל, מצבה הצבאי של רוסיה ידאיג הרבה יותר את המערב. אבל כיוון שכלכלתה של רוסיה במצב בעייתי (אף שיש סימנים שהיא מתחילה להתאושש מהמשבר), ספק אם היא תוכל לעמוד בהוצאות של מודרניזציה כוללת – וספק אם היא מעוניינת להיות ברית המועצות במהדורה משופרת.

בין 2001 ל־2014 גדל תקציב הצבא הרוסי ב־168.6%, בהשוואה ל־45% אצל האמריקנים (ול־321% אצל הסינים). צריך כמובן להיזהר מאוד עם ההשוואה, שכן אחוזים אינם מספרים מוחלטים; במספרים מוחלטים, תקציב הביטחון הרוסי קטן יחסית. לפי אחת ההערכות, ב־2015 היה תקציב הביטחון האמריקני גדול פי תשעה מזה הרוסי, ואילו ב־2014 – פי שבעה; הפער ב־2015 נגרם בעיקר מפיחות חריף ברובל (ייאמר כי לפי אחת ההערכות תקציב הביטחון הרוסי גבוה יותר מהמוצהר, והגיע בסביבות 2015 לכ־100 מיליארד דולר – כשביעית מארה"ב לפי אותו מניין). ב־2016 היה קיצוץ, וב־2017 – קיצוץ מתוכנן נוסף של שבעה אחוזים. גם השוואת המספרים המוחלטים איננה מדד מדויק להשוואה אלא רק של מגמות, מפני שהיא איננה מביאה בחשבון את העלויות השונות לכוח אדם ולציוד במדינות שונות. למשל, מטוס ה-F-22 האמריקני עולה, לפי אחת משיטות הספירה, 150 מיליון דולרים (שיטות אחרות מגיעות לתוצאות גבוהות הרבה יותר); לפי אותה שיטת ספירה בדיוק, מטוס הסוחויT-50  העתידי של רוסיה יעלה 110 מיליון דולר, בהנחה שהרוסים ממש יצטיידו בו. בנוסף, ההוצאות לא מלמדות על יעילות, אינן מספרות כמה כסף מתבזבז על שחיתות או סיבות אחרות: הן מספרות לנו מה הממשלות נותנות לביטחון, לא מה הן מקבלות בתמורה. ב־2015 הוגש לפנטגון דו"ח עם המלצות שהיו מאפשרות לחסוך 125 מיליארד דולרים על פני חמש שנים, על ידי צמצום הביורוקרטיה. הפנטגון, כך נטען (בצדק או שלא), עשה את הדבר ההגיוני וגנז את הדו"ח מיד.

נוסף על כך, חלק מההצהרות הרוסיות פשוט לא סבירות. הרוסים הצהירו בשנים האחרונות כי בכוונתם לשדרג 70% מציוד הלחימה שלהם עד 2020 (ה'ניו יורק טיימס' טען שבכוונתם היה לרכוש 2,400 טנקים חדשים, אבל נראה שהוא פשוט התבלבל עם מספר הטנקים הפעילים שבשירות רוסיה) ולרכוש 100 כלי שיט חדשים – הצהרות שאינן מסתדרות בשום אופן עם תקציב הביטחון הרוסי ויכולת הייצור. כך למשל, מהצוללות החדישות מדגם בוריי עתידות להיות שמונה צוללות פעילות עד 2020; מהקורבטות (פחות או יותר ספינות טילים קטנות יחסית) החדישות מדגם בוניאן-M צפויות להיכנס לשירות כעשר ספינות. מספרים אלו קטנים משמעותית מתכניות ההצטיידות שבהצהרות, וכרגע נראה שההצטיידות הרוסית לא ממש תחזיר את צבאה לסדר־כוחות של ברית המועצות או דומה לכך.

הצהרות על תכניות הצטיידות קצת יותר מתונות כוללות גם הן ציוד משודרג לצד ציוד חדש, ולא רק קניית כלים חדשים. ב־2016 הודאג הגנרל ה.ר. מקמסטר שלוח הלשון, קצין שריון המשמש כיום כיועצו לביטחון לאומי של טראמפ, מכך שצבא ארה"ב "סובל מנחיתות בכוח אש ובטווח" בלחימה קרקעית "מול יריבים פוטנציאליים רבים". עוד קודם לכן הדגיש מקמסטר את חשיבות השריון בלחימה מודרנית. הטנקים הרוסיים שמדאיגים את מקמסטר ואחרים הם הטי-90 המודרני יחסית, שנטען שבלחימה באוקראינה הפעיל ביעילות מערכות לשיבוש טילים נגד טנקים, ועוד יותר מכך משפחת ה'ארמאטה' החדשנית, הכוללת טנק עם צריח לא מאויש (שלושת אנשי הצוות יושבים בתובה, זה לצד זה) ומשפחה שלמה של כלי רכב משוריינים ממוגנים, שיחליפו את 'שבעת הגדולים' המיושנים שהוזכרו לעיל; משפחת ה'ארמאטה', אם תמלא את התקוות שהרוסים תולים בה (באופן מביך למדי אך שלא אומר הרבה, ב־2015 אחד הטנקים נתקע לעיני כל בחזרות למצעד בכיכר האדומה, ונדרש לגרירה), תביא אותם במהירות לקדמת הטכנולוגיה בתחום השריון. אבל בינתיים, כשרוסיה קונה טנקים חדשים לכוחות המוטסים (לטובת כוחות תגבור קרקעי, בינתיים לא זורקים טנקים כבדים מהאוויר, בשביל זה יש טנקים קלים) – היא לא קונה 'ארמאטה' אלא טנקי T-72B3, גרסה משודרגת של טנק המסתובב בשטח כבר כמה עשורים, שיתרונה העיקרי על פני האפשרויות האחרות היא שהיא זולה הרבה יותר.

במילים אחרות, ככל שרוסיה חזקה בהרבה ממה שהייתה ב־2000, היא עדיין מדינה הסובלת מקשיים כלכליים, ותכניות ההתעצמות שלה לא רק שאינן בקנה המידה הכלכלי של ארה"ב (אם כי תיאורטית ייתכן שהיא מקבלת תמורה טובה יותר לכסף), אלא שהן רחוקות אפילו מאלה של סין (זו האחרונה כמובן מדאיגה את ארה"ב ומדינות אסיה, קצת פחות את אירופה המערבית).

אז האם יש לאירופה סיבה לדאגה? ואם כן, מה היא עושה ומה היא יכולה לעשות? על כך, בחלק הבא והאחרון של מאמר זה.