ואז סאדאת הסביר לי איך התודעה הערבית הופכת הפסד לניצחון

המאמר מתפרסם בגיליון החדש של רבעון "האומה", מספר 205, המוקדש ברובו לציון מלאות 50 שנה למלחמת ששת הימים

מבין כל תרומותיה הרבות של מלחמת ששת הימים למדינת ישראל ולעם היהודי בכללו, אני מבקש להבליט שתיים. האחת – הניצחון הברור, המוחלט, שאי אפשר לפקפק בעוצמתו. לא ניצחון "בנקודות" אלא בנוק־אאוט, שהפיל את צבאות ערב אל הקרשים.

התרומה השנייה היא ירושלים, שהמלחמה הגישה לעם היהודי: ירושלים שלמה ומושלמת, וקודשי ישראל לדורותיהם בלבה. ירושלים של העבר וההווה, זו של דוד ושלמה ומלכי יהודה, וזו של הבית השני מעזרא עד הורדוס.

שתי תרומות אלה, שלמרבה הצער לא נוצלו עד תומן על ידי עם ישראל, הטביעו חותם לדורות וקבעו אופי מיוחד וממד חדש למאבק שאיננו רואים את סופו בינינו לבין מבקשי נפשנו. שהרי בפרוץ מלחמת ששת הימים הם היו בטוחים שמחיקתנו מעל פני האדמה היא עניין של כמה ימים. ניצחונם לא היה בו ספק, וכל כלי התקשורת הערבים הלהיטו את רוחות ההמונים בסגנונו של אחמד סעיד, השדרן הראשי של רדיו 'צות אלערב': "הגברים נשליך לים, ואת הנשים ניקח לנו". וההמון הבין היטב את האמור. הדמיון הפליג אל מרחבי ההיסטוריה העתיקה של הערבים ושל האסלאם. הנה הגיעה השעה שהחרב המוסלמית תטבח את גברי היהודים כפי שעשתה בעבר, בימי הזוהר של הכיבושים, ואלפי נשים יהודיות יהפכו לשלל מלחמה. הניסיון הנואל של הקמת מדינונת יהודית על קרקע מוסלמית יבוא לקיצו באש ובדם, שימחו את הביזיון הצורב של 1948.

בשעה שהצבאות צחצחו חרבות, ההמון הריע וצהל והדמיון הרקיע שחקים בכלי התקשורת, ידעו מנהיגי ערב שיצאו למלחמה לתאר את מטרותיה בריש גלי. העולם, הסתבר, נותר אדיש לאפשרות של שואה שנייה. שליט עיראק באותם ימים, עבד א־רחמאן עארף, תיאר את מטרות המלחמה: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה הנמצאת בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור – למחות את ישראל מעל המפה. ניפגש בעזרת אללה בתל־אביב ובחיפה".

יוזם המלחמה ומי שגיבש את רעיון הצבא הערבי המאוחד היה ג'מאל עבד א־נאצר, מושל מצרים שהוכר כראש וראשון לערבים כולם. חיסול ישראל היה עבורו למטרת־על, שאותה הפך למטרת הערבים כולם. את התורה הזאת הוא הציג בכל הזדמנות מאז ההפיכה שהביאה אותו לשלטון ב־1952. כך, למשל, אמר בנאום פומבי שנשא ב־1965: "שאיפתנו היא השמדת ישראל. קבענו לעצמנו שתי מטרות: מטרה מיידית היא השלמת גיבושו של הכוח הערבי, ומטרה לאומית היא חיסול ישראל".

כל העולם הערבי, בין מרצון ובין מכורח התלהבות ההמונים, נסחף אחרי הצהרות מבטיחות אלה, והמלחמה הפכה למלחמה כוללת של הערבים כולם. בקדמת החזית עמדו המדינות שקיבלו עליהן את הנהגת־העל המצרית: סוריה וירדן. אליהן הצטרפו עיראק, ערב הסעודית ומדינות צפון אפריקה, בין בהקצאת חילות ובין בהקצאת אמצעים. אל מול עוצמה צבאית אדירה כזו, היה ברור כשמש שהשחיטה הגדולה תחל כאשר רק יינתן האות. רדיו קהיר ורדיו דמשק בשפה העברית שידרו הוראות ליהודים כיצד עליהם להתנהג כשיופיעו הלוחמים הערבים המנצחים. ב־1948 הבטיח עזאם פאשא, מזכיר הליגה הערבית המצרי, שחיטה דומה לזו של המונגולים. ב־1967 היא נראתה לערבים הבטחה ריאלית.

להצליח היכן שצלאח א־דין נכשל

מכאן ואילך הדברים מוכרים: עבד א־נאצר הבעיר את האש, וצבאו זרם לסיני. או טאנט, מזכיר האו"ם באותם ימים, מיהר לפנות את הכוח שהיה מוצב בסיני מאז 1957 לצורך השמירה על השלום, שהרי מה לו ל"שומר השלום" הזה להסתכסך עם האביר הערבי החדש. עיניו נעצמו, כשם שנעצמו עיניה של ארצות הברית לנוכח סגירת המעברים הימיים במצרי טיראן. חוסר התגובה למעשים אלה עודד את נאצר. הניצחון, כמעט בתמיכה בינלאומית, נראה ודאי מיום ליום. למול עיניו עמדה דמותו של צלאח א־דין אבן־איוב, שידע לאחד את מצרים וסוריה (כולל עבר הירדן), וכך כרך טבעת חנק סביב ממלכת ירושלים הצלבנית וחילץ ממנה את ירושלים וגב ההר.

למזלו הרע, שלא כמו האביר הכורדי מימי הביניים, נאצר לא זכה שהאיחוד בין מצרים לסוריה יאריך ימים. "הקהילייה הערבית המאוחדת" (קע"מ) שהקים ב־1958 קרסה ב־1961. אך הנה עתה ניתנה ההזדמנות הנוספת לצעוד אל הניצחון, וכאשר צבאות סוריה וירדן נתונים תחת פיקוד עליון מצרי, כמו גם יחידות צבאיות וטנקים מעיראק עם תוספת סעודית. זה יהיה ניצחון גדול פי כמה מזה של צלאח א־דין, שעם כל המאמץ שריכז לא הצליח לחסל את הצלבנים. נאצר החשיב עצמו צלאח א־דין מודרני והבטיח בוודאות מוחלטת להצליח במקום שגיבורו האגדי נכשל, ולהביס את הצלבנים החדשים שהשתלטו על ארץ הקודש והמיטו חרפה על הערבים.

ההר של הניצחון הוודאי הוליד עכבר בסוף השבוע הראשון של יוני 1967. הארמון, פרי הדמיון הפורה של הערבים שהתקשורת שלהם הלהיטה, התגלה כבניין קלפים. בבת אחת התגלו שתי חולשות בסיסיות של התרבות הערבית בכל הנוגע להתמודדות עם מציאות שלא התאימה לדמיון. חולשות אלה נובעות מן העובדה שהחברה הערבית משתייכת לתרבות מוכוונת בושה, שלא כמו החברה המערבית שהיא תרבות מכוונת אשמה.

האנתרופולוגית האמריקנית רות בנדיקט (Patterns of Culture, 1934) ואנתרופולוגים נוספים הבחינו בין תרבויות של בושה לתרבויות של אשמה. הבושה היא תופעה חברתית שחווים כאשר מעשה שלילי כלשהו נחשף לעיני הזולת. האשמה, לעומת זאת, אינה תלויה במה יאמרו אחרים אם ידעו על מעשה כלשהו. היא נמצאת במישור שבין האדם לעצמו, ושלא כמו הבושה אי אפשר לברוח ממנה או להסתתר מפניה. הבושה צמודה לאדם החש בה, מי שחרפתו הוצגה ברבים. האשמה צמודה למעשה.

בתרבויות בושה החוטאים נוטים לצאת לגלות, שם אין יודעים על עברם, או להתאבד (כמו בתרבות היפנית, למשל). האשמה, לעומת זאת, יוצרת אבחנה ברורה בין מעשה העוון ובין האדם שעשה אותו. המעשה היה רע, אבל העושה נשאר, עקרונית, שלם. לכן אשמה אפשר להסיר ולכפר עליה בעזרת וידוי, חרטה או עונש. בכוחנו להסיר מעלינו אשמה, על ידי שיענישו אותנו או יסלחו לנו. בושה, לעומת זאת, אינה נמחית בסליחה ואין מערכת ענישה היכולה לבטל אותה. אין כפרה על שם שהוכתם, על מעמד שנפגע, על כבוד שחולל ועל מוניטין שניזוק. לאורך ימים יורגש תיוג הקלון והחרפה.

בתרבות הערבית מוכוונת הבושה, הערך העליון של החיים החברתיים הוא הכבוד. פגיעה בכבוד פירושה שהציבור שאליו שייך הפרט מודע לעובדה שכבודו או כבוד קבוצתו נפגע, וזאת גם אם הפגיעה מדומיינת. אחד הביטויים הבולטים לפגיעה כזו הוא "חילול כבוד המשפחה". פשע המביא בעקבותיו מאסר למשל, איננו בהכרח מעשה של פגיעה בכבוד המשפחה. להפך, הוא יכול אפילו להיחשב במקרים רבים למשהו הרואי ומביא כבוד: "בית הסוהר נועד לגברים (אלחבס ללרג'אל)" – אומר הפתגם העממי. לעומת זאת, אישה הנראית בחברתו של גבר זר ואפילו קרתה פגישה מעין זו באקראי, זה בפירוש חילול כבוד המשפחה, שהרי קלונה נתגלה ברבים. כבוד המשפחה מרוכז כמעט לחלוטין באישה, ומאותו רגע שהכבוד הזה נרמס והומר בקלון, אין דרך למחות אותו אלא בסילוקו מן העולם של מי שגרם אותו, כלומר ברציחתה של האישה. תפקיד ההוצאה להורג מוטל על אחד מבני המשפחה הקרובים ביותר ליוצרת הקלון – כלומר, אבי האישה או אחיה, ומן הראוי שהרצח ייעשה בצורה הגלויה והברוטלית ביותר. דם חייב להישפך, וככל שירבה כך ייטב. זוהי נקמתם של מי שחוו את הבושה ונחשפו לקלון. במילים אחרות, בושה יכולה להימחק רק בנקמה פומבית, כזו שהחברה מוכוונת־הבושה תכיר בה כמוחקת הקלון.

השקר שנרקם בשיחת טלפון

ובחזרה למלחמת ששת הימים. כגודל ההתרברבות לפני המלחמה ובמהלכה, וכגודל השקר ואחיזת העיניים שליוו את ימיה הראשונים, כך גם היה גודל הקלון שנחת על החברה הערבית. לא זו בלבד שצבאות ערב הוכו מכה ניצחת, אלא שהיא הונחתה עליהם על ידי היהודים שבזויים הם בעיניהם מכל באי עולם. יתר על כן, למרבה הבושה, היהודים עשו זאת בימים ספורים. אמנם המלחמה נמשכה עד להפסקת האש כשישה ימים, אבל למעשה כבוד הערבים נרמס עד תום ביום אחד. הביזיון לא הומתק על ידי ההימנעות משימוש במילים "שישה ימים" לתיאור המלחמה (במקום זאת מכנים אותה "מלחמת יוני"). מילים אינן יכולות להסיר את הקלון שהיו לו שני צדדים: האחד הוא עצם המפלה ועומקה, והשני גורם המפלה, היהודים. אם כבר להתבזות, אזי כדאי וראוי שהמבזה עצמו לא יהיה בזוי.

על כן חיפשו מנהיגי ערב ובראשם נשיא מצרים, שהיה אבי המלחמה והמפלה, למצוא תחילה גורם אחר שיחליף את היהודים כגורם לכישלון הערבי. לקראת סיום הקרבות טלפן נאצר למלך חוסיין ורקח עמו סיפור מעשה, שלפיו חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית חברו יחדיו לחסל את חילות האוויר הערבים. השקר הזה, שנתפר בתפרים גסים, נקלט אפילו לאחר שהמודיעין הישראלי פרסם את הקלטת השיחה בין שני המפסידים. רק מעטים ביקשו את האמת הצרופה, שמשמעותה התמודדות שעה שעה עם הביזיון. נאצר וחוסיין הציעו המעטה כלשהי של הקלון. לא הרי מפלה מידי היהודים כמו מפלה מידי שתי מעצמות־על, ואולי אף ניתן להציג את הדברים הפוך על הפוך: הנה כך הצלחנו, אנו הערבים המעטים, לעמוד במשך שבוע אל מול מכונות המלחמה המשוכללות בעולם. אמנם לא ניצחנו, אך הביזיון ניתן לעיכול.

כמו במישור האישי והמשפחתי, כך גם במישור הלאומי: בתרבות מוכוונת בושה, הדרך להציל כבוד שנרמס היא רק באמצעות נקמה בגורם הקלון. את הקלון שהמיטה ישראל על הערבים, ומעטים היו האנשים שלא הכירו בסופו של דבר בעובדה זו, אפשר להסיר רק על ידי נקמה. בתרבות מוכוונת אשמה, גם המלחמות הנוראות ביותר של המאה העשרים הסתיימו בהסכמים שמטרתם הייתה למחול ולהתחיל עידן חדש, שכן מחילה היא אחת הדרכים להתגבר על אשמה. אולם בתרבות מוכוונת בושה לא תיתכן גישה כזאת. להפך, הדרך היחידה להיחלץ מן הקלון היא לשמר את האיבה ולהתכונן לנקמה.

הדבר בא לביטוי בוועידת ח'רטום שהתכנסה ב־29 באוגוסט 1967, בהשתתפות שמונה ראשי מדינות ובתוכם עבד א־נאצר המצרי, מלך סעודיה, מלך ירדן, נשיא עיראק, נשיא לבנון ואחרים (סוריה החרימה את הוועידה). הוועידה קיבלה החלטה שבמרכזה עמדו שלושה לאווים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ולא למשא ומתן עמה. הלאווים של ח'רטום נולדו מן הצורך בנקמה. על כן, המלחמה חייבת להימשך וכל העולם הערבי צריך להירתם לה כדי "למחות את החרפה" (מַחוּ אלעאר – ביטוי שחזר לא פעם בפי מנהיגי ערב מאז 1948, וביתר שאת מאז 1967).

וכדי להדגיש את חידוש המלחמה, פתח נאצר במלחמת ההתשה. שופרות התעמולה של הערבים פיארו את מלחמת ההתשה כהמשך ישיר של מלחמת ששת הימים, כאומרים 'עדיין לא גמרנו. המטרה היא להשמיד את אויבינו היהודים, ואנו עושים זאת לאחר שאזרנו מחדש את כוחנו'. אך גם מלחמת ההתשה לא מחקה את החרפה, שהרי היהודים תקועים היו על גדת התעלה, שולטים על מסגד אל־אקצא בירושלים ומעמיקים את אחיזתם ברמת הגולן. הצורך בנקמה עבר בירושה מנאצר לאנואר סאדאת, שהיה אישיות מיוחדת במינה. הייתה בו מזיגה של שתי תרבויות; הוא היה מוכוון בושה, אך בו־זמנית גם מכוון אשמה. מצד אחד הצורך בנקמה בער בו, אך הוא גם ידע והכיר את מגבלות כוחו.

שלום עם ישראל – "פגיעה בכבוד המשפחה"

ב־25 בדצמבר 1977 התקיים המפגש הראשון שפתח את המשא ומתן לשלום עם מצרים. ארבע שנים עברו מאז הניסיון של סאדאת לנקום. מלחמת יום הכיפורים נסתיימה אמנם בניצחון ישראלי, ניצחון שלא היה מוחץ, גם אם חיילינו עמדו במרחק 99 ק"מ מקהיר (לא 101). הניצחון, שהיה יכול להיות מוחץ, נמנע מישראל על ידי ארצות הברית, שהצילה את כל הארמיה השלישית המצרית מהשמדה או מנפילה בשבי ישראל. ניצחון מוחץ, לא פחות מכך, הוא שנדרש אז ונדרש גם היום בכל מפגש בין ישראל לאויביה. משום שניצחון "בנקודות" תמיד יוצג על ידי בן תרבות־מוכוונת־בושה כניצחון שלו. כך הסביר לי במתינות ובאורך רוח הנשיא סאדאת בכבודו ובעצמו באיסמאעיליה, אל מול סוללות העפר של המעוזים הישראליים לאורך הגדה המזרחית של התעלה.

בשעת רצון באותו יום, שעה פנויה בין השיחות, ולפי בקשתו של ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, שאלתי את סאדאת לפשר הכרזות הענקיות שנתלו לאורך רחובות איסמאעיליה, המפארות את הניצחון ואת סאדאת כאדריכלו וכ"גיבור הצליחה". "והרי אתה יודע אדוני הנשיא", אמרתי, "כיצד נסתיימה המלחמה שתנאי הפתיחה שלה היו מצוינים עבורכם".

"יא אבני", השיב לי הנשיא, "אמשול לך משל על שני תלמידים. האחד תלמיד מבריק, המקבל בכל מבחן ציונים שבין 9 ל־10. לידו תלמיד מסכן, שבקושי מצליח לעבור את הבחינות בציונים הנעים בין 5 ל־6. מגיעה בחינת הגמר, ושני התלמידים ניגשים אליה. כשהתוצאות מתפרסמות, מתברר שהתלמיד המבריק קיבל 8. כיצד הוא מרגיש? תגיד לי אתה". "רע מאוד", השבתי לסאדאת. "והתלמיד העלוב קיבל 7, איך הוא מרגיש? אומר לך אני, הוא מרגיש בשמים. והנמשל: אנחנו יצאנו למלחמה הזאת שהתכוננו לה היטב. כל חייל תרגל את חלקו בה 5,000 פעם, ובכל זאת פחדנו שנקבל 4 או 5. קיבלנו 7"…

זהו אפוא הניצחון המיוחל, שעבור סאדאת מחה את חרפת 1967. הוא ידע שיותר מזה לא יוכל להשיג במלחמה, והוא עבר לנהוג על פי מה שהכתיב לו הצד של תרבות־האשמה שבאישיותו. אבל בכך הוא שבר את הכללים של תרבותו, שנוסחו בבירור בח'רטום. הוא הפך את שלושת הלאווים להנים. הוא הכיר בישראל, ניהל עמה משא ומתן וחתם איתה על חוזה שלום. במקום להסיר את החרפה ולהציל את הכבוד הערבי, הוא נהג כאחרון התגרנים בשוק. על כך שילם בחייו, שכן בהכירו ביהודים כצד שווה לערבים קיבע סאדאת את הביזיון, העמיק את הקלון והציב עצמו במעמדה של האישה שפגעה בכבוד המשפחה.

ההמון המצרי והערבי בכללו דחה אותו ואת ההסכם שחתם עליו, והמשיך לחלום את חלום נקמתו: השמדת ישראל ומחיקתה מעל מפת העולם, שהיא המינימום הנדרש כדי לגול את החרפה שהיא מנת חלקו של הערבי משעה שהוקמה מדינת היהודים. "בדם ואש" זועקים ההמונים, ותקוותיהם גואות שיום אחד יופיע צלאח א־דין מודרני, שיעלה את ישראל באש וירווה את אדמת ארץ הקודש בדם יהודיה, וסוף־סוף יבוא קץ לקלון המתמשך. לא תגרנות היא שתציל את אל־אקצא אלא החרב, גם אם התרבות־שואפת־הכבוד־ומכוונת־הבושה תצטרך להמתין ימים רבים.

מבחינת הערבים, תיקו הוא ניצחון

פתחתי בכך שמלחמת ששת הימים הייתה ניצחון צבאי ברור ומוחלט שאין לגביו עוררין. לא ניכנס לדיון בהחלטות שגויות של ממשלות ישראל אחרי המלחמה; כמו, למשל, ההכרזה על כל האזורים בארץ שמהם גורשו הירדנים כעל "שטחים כבושים", במקום לנהוג כמתבקש מן הרקע ההיסטורי ומהסכמים בינלאומיים חתומים ולהכריז על חזרתם לבעלות יהודית. זהו מקור הרע הרודף אותנו עד היום הזה, ומציק לנו בזירה הפנימית והבינלאומית ללא סוף.

ובכל זאת, הניצחון הצבאי היה מאורע בעל חשיבות מכרעת, הקובע את מערכת היחסים עם האויב מאז ולעתיד לבוא. המטרה שמדינת ישראל צריכה לשאוף אליה באין שום חלופה אחרת, וטועים אלה החושבים שקיימת חלופת "שלום", היא לנצח בכל מלחמה, קטנה כגדולה, ניצחון מוחץ שאין לגביו ספק, כמו מלחמת ששת הימים. המלחמה מתרכזת עתה מול מדינת הטרור שקמה בחבל עזה והקשורה בארגוני טרור שהתמקמו בסיני, ומנהיגיה מלבים את תבערת הקנאות האסלאמית במצרים ומחוצה לה. מדינת טרור זו חרתה על דגלה את סיסמת הנקמה, וגם אם אין ביכולתה להתמודד נגד ישראל בשדה הקרב, להציק לישראל ולתושביה יכולה היא גם יכולה.

דברים דומים יכולים להיאמר גם לגבי לבנון וקנאי חזבאללה, שיש להם יכולת לגרום לישראל נזק רב. בשני המקרים, העזתי והלבנוני, הצליבו ישראל והקנאים המוסלמים חרבות, ובשני המקרים המלחמות נסתיימו במעין תיקו. בהמשך לדברים דלעיל, ברור שתיקו מבחינת מחבלי חמאס וקנאי חיזבאללה הוא ניצחון. על כן, כל מפגש צבאי של ישראל עם שני אויבים אלה צריך להסתיים כך שלא יהיה ספק לגבי השאלה מי ניצח. ניצחון מוחץ, ואין לי ספק שיש לישראל מצביאים היודעים כיצד להשיג אותו, הוא המתכון להרתעה ארוכת טווח. כל ניצחון כזה מעמיק עוד יותר את תחושת החרפה, אך גם מבליט את אוזלת היד.

מלחמת יום הכיפורים לא הייתה חייבת להתנהל כפי שהתנהלה אילו אחרי מלחמת ששת הימים הייתה ישראל מתכוננת למלחמה כאילו היא עומדת לפרוץ בכל רגע. מלחמת 'צוק איתן' בעזה צריכה הייתה להסתיים כעבור ימי לחימה ספורים בניצחון מוחץ, אילו לאחר 'עופרת יצוקה' (שלא נסתיימה בניצחון שאין לגביו ספק) הייתה ישראל מכינה עצמה לניצחון כזה. את תורת מלחמת ששת הימים צריכים להפנים וליישם על כל המפגשים עם התרבות מכוונת הבושה והנקמה שמולנו.

הטעויות של ישראל בעניין ירושלים

מלחמת ששת הימים איחדה לנו את ירושלים. על משמעות העיר לעם היהודי אין צורך להכביר מילים, אך אי אפשר להתחמק מלהדגיש את הטעויות הרבות שעשו ממשלות ישראל מיד לאחר שחרור העיר. ישראל במו ידיה השמיטה את ריבונותה על הר הבית, שבימים הראשונים אחרי המלחמה ומפלתם של הערבים איש לא ערער עליה. עסקני הוואקף המוסלמים קיבלו חזקה על ההר, ולאט לאט הפכוהו למוקד שנאה ליהודים והסתה ארסית נגדם, בדיוק כמו בימי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני.

מדי כמה שבועות מצטט הדרשן ביום השישי במסגד אל־אקצא את החדית' (המסורת) המפורסם מפי מוחמד נביא האסלאם, האומר: "לא תקום השעה [כלומר לא תגיע שעת הגאולה ביום הדין], אלא לאחר שהמוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו אותם. היהודים יתחבאו אחרי סלעים ועצים, אלא שבאותו יום ייתן אללה פה לעצים ולאבנים ואלה יאמרו: הוי מוסלם, יש יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו".

בתחילת המאה העשרים, לאחר הכיבוש הבריטי, החלו פרעות של הערבים ביהודי ירושלים בדרשות הסתה של המופתי באל־אקצא. הקו הכללי של ההסתה היה שהיהודים מתנכלים למסגד, ושהם ומתכוונים להרוס אותו על מנת לבנות את מקדשם. על הקו התעמולתי הזה חוזרים המוסלמים מאז ועד היום. עבור הקנאים המוסלמים בכל אתר ובמיוחד המוסלמים הערבים, שקרים אלה הם סיסמת קרב נגד היהודים בישראל ובעולם בכלל. התוצאה המצטברת של הוויתור הישראלי על הריבונות בהר הבית וההסתה של קנאי האסלאם, במיוחד אלה המשתייכים לתנועה האסלאמית במדינת ישראל, הביאו להגבלה אפילו של ביקור תמים על ההר, שאת זמניו ותנאיו קובעים שוטרי הוואקף המוסלמים, בעלי הבית האמיתיים. לצד ההסתה הדתית האסלאמית והרס עתיקות ההר, קיימת גם הפעילות הפוליטית של "הרשות הפלסטינית", התובעת להקים מדינה עם ירושלים ההיסטורית, העתיקה, כבירתה.

בהקשר לכל האמור צריך להבהיר שמאז הכיבוש המוסלמי של העיר בשנת 638, לא הייתה ירושלים אפילו בירה של מחוז, שלא לדבר על פרובינציה. המוסלמים נתנו דעתם עליה רק כאשר נתבעה על ידי אחרים. בתחילה קראו לה איליא, שיבוש של Aelia Capitolina, השם שנתן אדריאנוס קיסר למתחם שבנה על חורבותיה לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא בשנת 135. כעבור זמן, משהתוודעו למסורות יהודיות על מקדש שלמה (בערבית "היכל סלימאן"), התחילו לקרוא לעיר על שם קדושתה "בית אל־מקדס" או "אל־בית א־מקדס" ("בית המקדש" או "הבית המקודש") ולבסוף, גם כן בהמשך למסורת היהודית, קראו לה גם "אל־קדס" – הקודש, כאמור בתהילים: "ישלח עֶזרךָ מקֹדֶש וּמציון יסְעָדֶךָּ". גם שמותיה העבריים האחרים של העיר לא נשכחו, והיא נקראה "אורשלים" ו"אורישלום" ואפילו "צהיון" (ציון).

אך כאמור, לאחר שנתבסס בה האסלאם לקראת אמצע המאה השמינית, הלך העניין המוסלמי בה ופחת. עד כדי כך שהגאוגרף המוסלמי אל־מקדסי, ששמו מעיד עליו שיליד ירושלים הוא, מספר במחצית השנייה של המאה העשירית שרוב תושבי ירושלים הם יהודים ונוצרים, שבקושי מתקיימות בה תפילות מוסלמים ושאין למצוא בה מוסלמים מלומדים. הבירה של מחוז פלסטין, שכלל את מרכזה של ארץ ישראל מן הנגב עד עמקי יזרעאל ובית שאן, הייתה העיר רמלה שהוקמה לצורך זה על ידי הערבים בתחילת המאה השמינית.

המאבק על ירושלים הוא מאבק על הארץ כולה

בתולדותיה של ירושלים התקיים כלל קבוע: היא הייתה בירה רק כאשר התקיימה בארץ ישראל מדינה עצמאית או אוטונומית, וכזו שקיימה את מסורת המקרא. כאשר לא נתקיימו שני תנאים אלה, ירושלים לא הייתה בירה. כאשר נוסדה עם שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה הפחווה האוטונומית היהודית ביהודה, מיד חזרה ירושלים להיות בירה, וכך היא נשארה על אף התהפוכות הפוליטיות עד חורבן הבית השני בשנת 70. תחת השלטון הרומאי והביזנטי עד הכיבוש הערבי, במשך כ־600 שנה שבהן לא קמה בארץ־ישראל מדינה עצמאית שמסורתה היא המקרא, ירושלים לא הייתה הבירה אלא קיסריה.

כשבאו הערבים וכבשו את המזרח, לא קמה בארץ ישראל מדינה או איפרכייה עצמאית או אוטונומית שמסורתה המקרא. כאמור, הבירה הייתה רמלה, עד בואם של הצלבנים. כשבאו הצלבנים והקימו מדינה עצמאית בארץ־ישראל, מדינה שמסורתה היא המקרא, מיד חזרה ירושלים להיות בירה ושמה שולב בשם המדינה – "ממלכת ירושלים הצלבנית". וכיוון שהייתה בידי הנוצרים, היא הפכה בן־לילה לבבת עינו של עולם האסלאם וכיבושה מידי הצלבנים הפך למטרת־על. ומשנכבשה ב־1187 היא חזרה למעמדה הדתי האסלאמי, אולם לא הייתה בירה של כלום.

לימים, בשנת 1229, בהסכם שנחתם בין אלמלכ אלכאמל שליט מצרים ופרידריך השני, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, העניק הסולטן המצרי את העיר לקיסר הנוצרי, מעשה שלא עבר ללא זעקות שבר בעולם המוסלמי של אותם ימים. כמו ישראל 738 שנה מאוחר יותר, ויתר השליט הנוצרי על הר הבית והשאירו בידי המוסלמים. משנכחדו הצלבנים ב־1290 (הם איבדו את ירושלים הרבה קודם), וארץ ישראל חזרה כולה לידי המוסלמים הממלוכים, לא הוקם בה שלטון עצמאי שמסורתו היא המקרא, וירושלים לא חזרה להיות בירה. הבירה שבה להיות רמלה, וכך נשאר המצב עד סמוך מאוד לחיסול האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה העשרים. ב־1854 ירושלים הייתה בירת מחוז קטן (מתצרפליק) שהוקם בעקבות מלחמת קרים, וזה היה המעמד הקרוב ביותר למעמד של בירה שירושלים זכתה בו תחת שלטון מוסלמי אי־פעם.

ב־1917 כבשו חילותיו של הגנרל אלנבי את ירושלים, ובאמצע שנת 1922 אישר חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ונקבעו גבולותיו. כך נוצרה מפת "פלסטינה", שהפכה כמעט לערך מקודש אצל המנהיגות הפוליטית של ערביי ארץ ישראל ("פלסטינים"). היא מופיעה על כל מסמכיה הרשמיים של "הרשות הפלסטינית". זוהי פלסטין שהגוף הקרוי "הארגון לשחרור פלסטין" ושלוחותיו השונות מתכוון לשחרר.

פה נעיר שמעולם לא התייחס שום גורם, פלסטיני או ערבי אחר, לחבלי יהודה ושומרון כאל "פלסטין". זו הייתה ונשארה הארץ שהבריטים שרטטו את מפתה, בדיוק כמו ששרטטו מפות אחרות במזרח התיכון. קווי גבול נקבעו באופן מלאכותי, ובתוכם נוצרו מדינות שתושביהן נהפכו ליחידות לאומיות על ידי עפרונו של השרטט.

ארץ ישראל תחת שלטון הבריטים הייתה למעשה מעין מדינה אוטונומית אשר המסורת של שליטיה הבריטים הייתה המסורת המקראית, ומיד נקבעה ירושלים כבירתה למשך 26 שנים. ב־1948 נפלה העיר העתיקה לידי הירדנים, אך היא לא הוכרזה כבירת ירדן. זו נשארה עמאן כפי שהיא עד היום הזה. הכלל בנוגע לירושלים נתקיים. ירושלים לא נעשתה בירה, עם כל זאת שהשליטים הירדניים טרחו לפתח את מקומות הקודש המוסלמיים על הר הבית ולתמוך בהם. לעומת זאת, ברוב חלקיה של ארץ ישראל קמה מדינת ישראל, ובה חזר הכלל לפעול: בבסיס המסורת של המדינה היהודית עומד כמובן המקרא, וירושלים נקבעה מיד כבירה עם כל העומק ההיסטורי היהודי שמאחוריה. מלחמת ששת הימים השלימה את התהליך ההיסטורי הזה, ואיחדה את ירושלים כבירתה של המדינה.

תביעת הפלסטינים לקבוע את בירת מדינתם בירושלים מבטאת בפעם הראשונה בהיסטוריה של העיר סטייה מן העיקרון שפעל בכל הדורות. מאחורי התביעה הפלסטינית להקים "מדינה שבירתה ירושלים (המזרחית)" ישנו צד של רמאות. שהרי מדינת פלסטין יש לה לדידם משמעות גיאוגרפית: מפתה של זו כבר שורטטה ותושביה הערבים, שאינם שונים מאחיהם הערבים האחרים, הגדירו עצמם על פי המפה הזאת כ"פלסטינים". כל שנותר הוא לערער על כל קשר היסטורי בין היהודים לבין הארץ ובירתה, ועל ידי כך לערער על חוקיות קיומה של מדינת ישראל בכל חלק של הארץ שבתוך גבולות המפה הזאת.

על כן, המאבק על ירושלים כבירת הארץ הוא לבו של המאבק על הארץ כולה, שהרי מבחינתה של המדינה היהודית, ירושלים היא "מקדש מלך עיר מלוכה" שאינה ניתנת לחלוקה ומעולם לא היו בה שותפים. מתנת מלחמת ששת הימים למדינת ישראל איננה רק באיחודה של העיר בחינת תיקון עוול היסטורי, אלא בעיקר משום שירושלים ומקדש מלך שבלבה היא המעניקה את הלגיטימיות למדינה כולה.