"ועדת השתיים": השופטים דורשים שקיפות מכולם, חוץ מעצמם

"ידע הוא כוח". התובנה הזו, המיוחסת לפרנסיס בייקון בן המאה ה-16, חלחלה כנראה היטב לתודעתם של שופטי בית המשפט העליון. הסיפור ההזוי על "ועדת השתיים" שהקימו לעצמן נשיאות בית המשפט העליון, מלמד על הדרך שבה הן ניצלו את כוחן על מנת לאגור ידע, למנוע אותו מנבחרי הציבור ולהשתמש בו כדי לצבור עוד ועוד כוח.

לפני כשבוע וחצי התפרסם פסק דינו של השופט ארנון דראל, שקבע כי אין לפרסם את המסמכים שאספה "ועדת השתיים", אותה ועדה חשאית שיצרו לעצמן נשיאות בית המשפט העליון, כדי לאסוף מידע על מועמדים לשפיטה.

כידוע, הליך מינויים של שופטים במדינת ישראל מוסדר בחוק יסוד 'השפיטה'. במסגרתו הוקמה הוועדה לבחירת שופטים המורכבת מנציגי הרשות המחוקקת (שני חברי כנסת), נציגי הרשות המבצעת (שני שרים), נציגי הרשות השופטת (שלושה שופטי בית המשפט העליון) ושני חברי לשכת עורכי הדין. התנהלות הוועדה ודרכי הבחירה מפורטים גם בחוק בתי המשפט ובכללי השפיטה, ובין השאר נקבע כי כל חבר ועדה יצביע על פי שיקול דעתו, מבלי להתחשב בשיקוליו של הגוף ששלח אותו, מתוך כוונה למנוע "גושים" שיתגבשו מראש בין חברי הועדה.

הוועדה לבחירת שופטים עולה לכותרות בעיקר כשמגיעה העת למנות שופטים חדשים לבית המשפט העליון, אולם למעשה יש לה חשיבות מכריעה דווקא בפעילות השוטפת של מינוי שופטים לבתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר. במהלך כהונתה של הכנסת הנוכחית מונו למעלה מ-200 שופטים בערכאות השונות, המעניקים למערכת את צביונה ומהווים גם עתודת השופטים לבית המשפט העליון. עם כל הכבוד לחשיבותו של בג"ץ, רובם המכריע של פסקי הדין ניתנים בבתי המשפט המחוזי והשלום, המשפיעים על אזרחי ישראל באופן יום-יומי. בנקודה זו, של המאבק על קידומם של השופטים מבית משפט השלום למחוזי, מתחיל סיפורה של המוטציה המכונה "ועדת השתיים".

מי "הבוס" האמיתי

שנת 2007 זימנה עימות חזיתי בין שני כוחות חדשים בזירת הפוליטיקה המשפטית – שר המשפטים החדש והלעומתי דניאל פרידמן, שהגיע מהאקדמיה עם תוכנית ברורה ותפיסת עולם מגובשת לגבי צמצום האקטיביזם השיפוטי, וכנגדו נשיאת בית המשפט העליון הטרייה דורית בייניש, ממשיכת דרכו של הנשיא ברק.

כבר מהרגע הראשון היה ברור ששני הכוחות הללו יתעמתו חזיתית בנושאים רבים, ובהם שאלת מינויים וקידומם של שופטים. אחד הצעדים שנקטה הנשיאה במטרה לחזק את שליטתה במערכת המשפט ולצמצם את היכולת להצר את צעדיה בוועדה לבחירת שופטים, היה הוראה על הקמתה של "ועדה" המורכבת מאזרחים מתנדבים בפנסיה – השופטת בדימוס דליה דורנר והשופט בדימוס שלום ברנר. "ועדה" זו, שאיננה רשמית ואין לה כל סמכות על פי חוק, נועדה לאסוף מידע על השופטים המכהנים במערכת בתי המשפט והמעוניינים בקידום. המתנדבים הללו ראיינו מועמדים, אספו מידע אישי, ביררו אצל קולגות לגבי שופטים שהגישו בקשה לקידום, ובסופו של דבר גיבשו המלצות שהועברו ישירות לנשיאת בית המשפט העליון. החומר שנאסף לא הועבר לשאר חברי הועדה לבחירת שופטים, ונשאר בידי נשיאת העליון בלבד.

באופן הזה חיסלה הנשיאה ביניש שתי ציפורים במכה אחת. גם הגיעה לישיבות הוועדה לבחירת שופטים כשבידיה מידע אישי רב שאינו גלוי לשאר החברים ושבו יכלה לעשות שימוש לצורך קידום או טרפוד מינויים בהתאם לרצונה. במקביל, ה"ראיונות" שנדרשו השופטים לעבור, תוך חשיפת מידע אישי מחייהם, הבהירו לכלל עובדי מערכת המשפט מי "הבוס" האמיתי במערכת ובידי מי תלוי קידומם.

אם לא די בכך, בשנת 2017 הנחתה הנשיאה נאור את כלל השופטים המעוניינים בקידום שלא להיפגש עם נציגי לשכת עורכי הדין או עם הפוליטיקאים החברים בוועדה לבחירת שופטים, ובכך חסמה למעשה את האפשרות של שאר חברי הוועדה לקבל גישה למידע על השופטים שהם נדרשים לבחור, תוך שהיא הופכת למעשה לגורם היחיד המחזיק בכל המידע על המועמדים.

מתחת לרדאר

במשך כשמונה שנים פעלה ועדת השתיים מתחת לרדאר התקשורתי, כאשר הציבור למעשה איננו מודע כלל לקיומה, עד שנחשפה בשנת 2015 על ידי רויטל חובל ב"הארץ". במהלך תקופה זו שימשה הועדה ככלי ניהולי של נשיאת בית המשפט העליון שאספה מידע על שופטים, "המליצה" לשופטים אילו קורסים לקחת לצורכי העשרה מקצועית, וניתבה את הבקשות לקידום של שופטים שונים באמצעות "המלצות" לשופטים באיזו שנה להגיש את הבקשה ומתי עדיף למשוך אותה.

בעקבות חשיפת קיומה של ועדת השתיים פנתה 'התנועה למשילות ודמוקרטיה' בבקשת חופש מידע להנהלת בתי המשפט, אשר החזיקה בחומרים שנאספו על ידי ועדת השתיים, על מנת לעיין במידע שנאסף על ידי חברות הועדה ובהמלצות שניתנו על ידן. הנהלת בתי המשפט סירבה למסור את המידע בטענה כי חוק חופש המידע אינו חל על ועדת השתיים מכיוון שמדובר למעשה במתנדבות שאין להן כל תפקיד רשמי, וכן בטענה (המוזרה משהו) שחוק חופש המידע אינו חל על הוועדה לבחירת שופטים, ולכן אינו חל גם על המידע שנאסף על ידי נשיאת בית המשפט העליון שהיא חברת הוועדה.

מי שהחזיק מעמד עד כאן בוודאי שם לב לבעייתיות בטענה הזו של הנהלת בתי המשפט. אזרחיות מתנדבות ללא כל תפקיד רשמי, האוספות מידע שנמסר אך ורק לנשיאת בית המשפט העליון ושאינו גלוי לחברי הועדה לבחירת שופטים – הופכות פתאום לוועדה שמייעצת למעשה לוועדה לבחירת שופטים. ברור לחלוטין שוועדת השתיים מעולם לא הייתה גוף מייעץ לוועדה לבחירת שופטים, אלא כלי עבודה של נשיאות בית המשפט העליון לצורכי שליטה במערכת המשפט. למעשה, סביר להניח שעד לחשיפת הוועדה בשנת 2015, רוב חברי הועדה לבחירת שופטים לא היו מודעים כלל לקיומה של "ועדת השתיים".

עובדה מטרידה לא פחות שעלתה בתשובת הנהלת בתי המשפט לעתירה, הייתה בנוגע לאופיו של המידע שנאסף על ידי ועדת השתיים. לפי התשובה נאסף גם מידע פרטי על השופטים, שחשיפתו עלולה לפגוע בפרטיותם. דמיינו לעצמכם את השופט המעוניין בקידום נדרש להתייצב בפני שתי אזרחיות, ללא כל סמכות חוקית או סטנדרטים החלים על עובדי המדינה, ולמסור להן מידע פרטי על חייו. כמובן, הוא יכול גם לסרב למסור את המידע, אולם ברור מה יהיו סיכוייו להתקדם במערכת במקרה כזה.

בסופו של יום הוגשה העתירה לקבלת המידע לבית המשפט המחוזי בירושלים, שנדרש לפסוק נגד העמדה והאינטרס הברור של המערכת בתוכה הוא פועל. למרבה הצער בחר בית המשפט ליישר קו עם מדיניות ההסתרה של נשיאת בית המשפט העליון, ופסק שעל החומרים שמסרה ועדת השתיים להנהלת בתי המשפט לא חל חוק חופש המידע, והם יישארו נסתרים מעין הציבור.

פסק הדין מתבסס על הנמקה בעייתית כשלעצמה, מכיוון שהוא עומד בניגוד לרציונל שהנחה את בתי המשפט עד כה בכל הנוגע לחופש המידע – ההנחה שמידע שמוחזק על ידי רשות ציבורית הוא רכוש הציבור כברירת מחדל, אלא אם כן ישנם סיבות בחוק למנוע את מסירתו. במקרה הנוכחי יצר בית המשפט מונח חדש, "החזקה מהותית", היינו התעלמות מכך שמי שמחזיקה במידע היא רשות ציבורית הכפופה לחוק חופש המידע, ו"בחינה מהותית ולא טכנית" של המידע ושיוכו לגורמים שאינם כפופים לחוק. כאמור, מדובר על המצאה חדשה ומנוגדת לחלוטין לכל מה שהיה מקובל עד כה בתחום חופש המידע.

נכון להיום נשארה מדינת ישראל עם נשיאת בית משפט עליון האוספת מידע על המועמדים לקידום, מונעת מהם להיפגש עם נבחרי הציבור בוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מחזיקה במונופול על הידע בכל הנוגע לשופטים הממונים לבתי המשפט המחוזיים.

דווקא בית המשפט, שידע להורות על חשיפת שיחות טלפון פרטיות של עיתונאים עם ראש הממשלה בשם "זכות הציבור לדעת" והאינטרס הציבורי בשקיפות, לא מחיל את אותן נורמות על עצמו ומסתיר מעיני הציבור את השיקולים שלפיהם מקודמים שופטים במדינת ישראל.