כארים חאן מדגים איך עובדת התעמולה נגד ישראל

בית הנבחרים קידם לאחרונה יוזמה רפובליקנית להטלת סנקציות על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), בשל החלטתו המופרכת להעמיד לדין בכירים ישראלים. מהלך זה מגיע בתזמון מעניין, עם החשיפה כי התובע כרים חאן ידע בעצמו כי מדובר בהונאה מוחלטת.

בתור משפטן בולט שהופיע בבית הדין הבינלאומי הן כתובע והן כפרקליט הגנה, חאן פרסם כבר ב-2013 תוכחה עוקצנית נגד המוסד אותו הוא מייצג כעת.

במאמר שראה אור בכתב העת המשפטי של אוניברסיטת דיוק ונחשף כעת בידי מרכז MEMRI, חאן הביע ביקורת על ה-ICC כמוסד אשר "אינו מכיר את המציאות של חקירות פליליות ושל ליטיגציה", הטיל ספק ביכולת התובעים להסתמך על "סיכומים אנונימיים של עדויות וראיות שעלולים להיות חסרים מאוד", והתריע מפני הליכי תביעה אשר פוגעים ב"זכויות בסיסיות" של נאשמים.

המרכיב הבולט ביותר בדבריו של חאן נוגע לשאלת הגינות ההליך עבור נאשמים, הגינות אותה הוא מתאר כבלתי אפשרית:

"במקרה של לקוח החשוד או נאשם בביצוע עברות על החוק הבינלאומי, התפיסה הציבורית של אשמתו מוגברת לעתים קרובות בסיוע ארגוני חברה אזרחית ממומנים היטב, ארגונים חוץ-ממשלתיים אחרים, ותקשורת עולמית המקדמת נרטיב המתקבל כ'אמת' עוד בטרם הלקוח הופיע באולם בית המשפט"

במילים אחרות, על פי חאן עצמו, בית הדין מתנהל בגישה של "אשם עד שתוכח חפותו" ובכך פוגע בלגיטימציה של הדין הבינלאומי ומוסדותיו, תוך חתירה תחת כמה מיסודות הדמוקרטיה הליברלית בכל הנוגע לזכויות נאשמים.

יש כאן גם מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השוו למשל את תיאורו של חאן לגבי תפקיד ארגונים בינלאומיים והתקשורת, לדבריו של העיתונאי מתי פרידמן על האופן בו התקשורת העולמית כיסתה את מבצע 'צוק איתן' ב-2014:

"עיתונאים עוברים ממקומות עבודה כמו ה-BBC ישר לארגונים כמו Oxfam ובחזרה. הדובר הנוכחי של אונר"א בעזה, למשל, הוא עובד BBC לשעבר. פלסטינית שהשתתפה בהפגנות נגד ישראל וצייצה בזעם בעניין לפני מספר שנים, שימשה גם כדוברת עבור סוכנות או"ם, והייתה חברה קרובה של כמה כתבים שאני מכיר. וכן הלאה"

במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ארגונים כאלו מחזיקים בכוח רב משום שהם נתפסים כסמכות בנושאים מסוימים ובהתאם קולם גם נשמע יותר מאחרים. במהלך המלחמה הנוכחית, סקרי דעת קהל שנערכו בארה"ב הוכיחו כי הקולות שנשמעו בהפגנות בקמפוסים ובערים מסוימות רחוקים מלהיות קונצנזוס. בשאלה של ישראל מול חמאס, מרבית האמריקנים אינם מהססים להתייצב לצד ישראל. אפילו מספרם של אנשי "הפסקת אש בכל מחיר" קטן יותר ביחס לרעש שהם עושים. סקר מן השבוע שעבר העריך את שיעורם באוכלוסייה סביב 25%. ולמרות זאת, נראה שהמיעוט הקולני הצליח לדחוף את מדיניות הנשיא ביידן בכיוון הנכון לדעתו.

כיצד זה קרה? המחאות בקמפוסים הדגימו לא רק את יכולות הארגון בשמאל אלא גם את תפקיד התקשורת בהגברת טענות המוחים, יחד עם טיוח האלימות והפרות החוק שנפוצו באותן הפגנות. זה פועל גם לכיוון השני: במקרים רבים התקשורת ממלאת תפקיד מרכזי בליבוי האש והפצת מידע כוזב, המתדלק בתורו את ההפגנות עליהן מדווח בתקשורת.

בנוגע למספרי ההרוגים בעזה למשל, ארגונים הקשורים לאו"ם הפיצו בעקביות נתונים לא מדויקים שמקורם בחמאס. כך קרה גם בתקשורת. כאשר ניסו ב'וושינגטון פוסט' להסביר מדוע הפיצו את תעמולת חמאס כעובדות מוגמרות, העיתון ציטט את עומר שאקיר שנחלץ להגנת ארגון הטרור. שאקיר הוא מנהל אזור ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch ובעבר גורש מישראל בשל תמיכתו בארגוני BDS וארגונים אחרים שקראו להשמדת ישראל. במילים אחרות, אם היינו מחליפים בין אנשי משרד הבריאות של חמאס לבין אנשי Human Rights Watch, התוצרים שהיו יוצאים מאותם ארגונים הייתה כנראה דומה.

עובדי סוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א, נחשפו כמי שלקחו חלק בחטיפת ישראלים במהלך מתקפת ה-7.10 והחזקתם בעזה. הארגון עצמו נחשף כמי שסיפק לחמאס משאבים ומסתור, כולל בבתי ספר בהם נתגלו מצבורי נשק ופירי מנהרות טרור. ובכל זאת, בכירים באונר"א ממשיכים לזכות במשרות בכירות בארגונים כמו הצלב האדום, ולהפך. למרות הנטייה הברורה של הצלב האדום לסיוע לחמאס במלחמה הנוכחית, עיתונאים ממשיכים לצטט את הודעות הארגון כתורה מסיני.

כל אלו, כפי שראינו, מזינים היסטריה המונית המאורגנת בידי קבוצות פרו-פלסטיניות. אותה היסטריה מדווחת בתקשורת על ידי אותם עיתונאים שלקחו חלק ביצירתה, בכך שהשתמשו למשל בציטוט של עומר שאקיר או דברי בכיר בצלב האדום או אונר"א.

ב-2013 כרים חאן הסביר כיצד כל זאת יוצר נרטבי אשר משפיע על מה שאמור להיות הליך משפטי חסר פניות. כעת, עשור לאחר מכן, חאן עצמו נהנה מאותה שיטה רק כדי לדפוק עוד מסמר בארון הישראלי תוך שימוש בהאשמות מופרכות. אותן האשמות ימשיכו להיות מדווחות ללא הרף בתקשורת, והמעגל נמשך משם.

למרות שלא התכוון לכך באותה עת, חאן האיר זרקור על מערכת של שחיתות מוסדית, עיתונות חסרת אתיקה ותעמולה בזויה, מערכת אשר ממומנת בחלקה בידי ממשלות המנסות להצדיק את מדיניותן כלפי ישראל באמצעות ציטוט אותה תעמולה. חאן פשוט החליט שאם אי אפשר לנצח את המערכת, עדיף להצטרף אליה. מה התירוץ של כל השאר?

הטור התפרסם לראשונה באתר קומנטרי. אנו מודים על הרשות לפרסמו