האיחוד בשמאל שמאיים על צרפת

סרז' קלרספלד, ניצול שואה שהפך לצייד נאצים, נשאל השבוע בראיון טלוויזיוני, מה הוא יעשה במסגרת הדילמה שתעמוד בפני צרפתים רבים בסיבוב השני של בחירות הבזק הקרובות לאסיפה הלאומית הצרפתית: אם לבחור במפלגתה של מארין לה פן, "האיחוד הלאומי" או במפלגת השמאל הקיצוני "צרפת המתמרדת".
קלרספלד, עורך דין במקצועו, שבמשך שנים נאבק פוליטית ומשפטית באביה של לה פן, ז'ן-מארי, שהקים את מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית", גלגולה הקודם של "האיחוד הלאומי", השיב ללא צל של פקפוק: "לא יהיו לי היסוסים, אצביע ל'איחוד הלאומי', מאחר שציר חיי היה ההגנה על הזיכרון היהודי, הגנה על יהודים נרדפים, הגנה על ישראל. אני עומד היום מול שמאל קיצוני, שנמצא תחת שליטתה של 'צרפת המתמרדת' עם התנהגות אנטישמית ואנטי-ציונות אלימה ומול 'האיחוד הלאומי' שהשנתה".

זו לא הייתה הפעם הראשונה מאז מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר, שקלרספלד הביע את הערכתו לשינוי שעברה מפלגת "האיחוד הלאומי" תחת הנהגת בתו של אויבו הוותיק, ז'ן מארי לה פן. "עבורי מפלגה היא ימנית קיצונית אם היא אנטי-יהודית, שזה הדנ"א שלה", הצהיר קלרספלד בן ה-88 בראיון אחר, "ברגע שהיא מוותרת על זהותה האנטי-יהודית אני לא מחשיב אותה יותר כאויב". ראשי הקהילה היהודית בצרפת לא שותפים לשינוי דעתו של קלרספלד. הם עדיין דבקים בעמדתם הפוסלת את מארין לה פן ואת מפלגתה, מאחר שהם אינם מאמינים שהן אכן עברו טרנספורמציה עמוקה.

לא עזרה השתתפותם של לה פן וראשי מפלגתה בהפגנת ההזדהות הגדולה בפריז עם ישראל ועם היהודים לאחר ה-7 באוקטובר (בעוד שהנשיא עמנואל מקרון בחר להיעדר מהאירוע), נאום התמיכה החד-משמעי של לה פן בישראל בפרלמנט הצרפתי לאחר מתקפת הטרור של החמאס וביקורתה הפומבית על רצונו של התובע הכללי של בית המשפט הכללי בהאג להוציא צווי מעצר נגד בכירי ההנהגה הישראלית.

עם זאת, יהודים צרפתיים רבים מזדהים עם דבריו של קלרספלד ויצביעו בבחירות הקרובות למה שהתקשורת העולמית וגם הישראלית עדיין מכנות "הימין הקיצוני". האונס הקבוצתי הנורא של הנערה היהודייה בת ה-12 בפרבר הפריזאי קורבוואה שבוצע בידי נערים מוסלמים בני 12-14 ותגובתו הרופסת של מחנה המרכז-שמאל בצרפת מגבירים את התמיכה היהודית במפלגות הימין הריבוני של לה פן והעיתונאי היהודי, אריק זמור, "כיבוש מחדש". הנשיא עמנואל מקרון מצא להגיב על האונס האנטישמי בהעברת הוראה למערכת החינוך הצרפתית להקדיש בשבוע "שעת חילופי דעות על גזענות ואנטישמיות". למרות אופיו האנטישמי הברור של הפשע שבוצע, מקרון סבור שגזענות קודמת לאנטישמיות.

מנהיג השמאל הרדיקלי, ז'אן-לוק מלונשון מצא דרך מקורית משלו להפחית מאופיו האנטישמי של הפשע. "מזועזע מהאונס הזה בקורבוואה וכל מה שהוא מראה בנוגע להתנהגות גברית פושעת מגיל צעיר, והגזענות האנטישמית", הוא צייץ, "הזדהותי ומחשבותיי מלאות הרגש עם הקורבן וקרוביה. מקווה שמטפלים בהם היטב. ושלא יהפכו את הפשע הזה או את הסבל שנובע ממנו למופע תקשורתי". במילים אחרות: שלא יתחילו לדבר שוב על האנטישמיות המוסלמית בצרפת, וגם לא על האחריות של מלונשון ואנשיו להתפוצצות האנטישמיות בצרפת מאז ה-7 באוקטובר.

התגייסותו של השמאל הצרפתי לתמיכה בטרור ההשמדתי הפלסטיני והשתוללות האנטישמיות בשורותיו ומנגד הזיגזג הבלתי נפסק של הנשיא עמנואל מקרון בין תמיכה בישראל וביהודים ותקיעת סכין בגבם, והפקרת הקהילה היהודית לאלימות האנטישמית מצדם של מוסלמים, שינו את דפוסי ההצבעה המסורתיים של יהודים רבים. השמאל לא נתפס עוד כביתם הפוליטי הטבעי. כיהודי בריטניה בימי ג'רמי קורבין ויהודי ארה"ב כיום, יהודי צרפת חשים נבגדים בידי אלה שנחשבו זמן רב כאחים למאבקים משותפים, ולא עוזרת העובדה שהמפלגה הסוציאליסטית העמידה כיום בראשה את הפובליציסט שהפך לפוליטיקאי, רפאל גלוקסמן, שאביו יהודי (הפילוסוף, אנדרה גלוקסמן).

אך השפעתם של המצביעים היהודיים בבחירות תהיה מינימלית בהשוואה לזו של המצביעים המוסלמים. אלה מגויסים ברובם לשמאל, בעל בריתם במאבק נגד הסדר הקיים בצרפת, הנתפס בעיניהם כ"ציוני ויהודי". מלונשון ובכירי מפלגתו לא רק שנמנעו מלהשתתף בהפגנה הגדולה נגד האנטישמיות בנובמבר שעבר, בטענה שמדובר ב"מפגן תמיכה בישראל", אלא הם ניצלו את מלחמת "חרבות ברזל" כדי לשפוך מצדם שמן על אש האנטישמיות המוסלמית הבוערת ממילא כדי להפיק מכך רווחים פוליטיים. רבים בקהילה היהודית הצרפתית מאשימים את מלונשון ושותפיו בהענקת לגיטימציה פוליטית וחברתית לאנטישמיות במעטה של "אנטי-ציונות" ו"אנטי-ישראליות". האם השמאל האנטישמי הזה בדרך לשלטון בצרפת?

שעות ספורות לאחר שהנשיא מקרון הכריז על פיזור הפרלמנט הצרפתי, עם הגעת הנתונים הראשונים על תבוסת מפלגתו וניצחונה הגדול של מפלגת "האיחוד הלאומי" בבחירות לפרלמנט האירופי, הכריזו מפלגות השמאל בצרפת על הקמתה של "חזית עממית חדשה", איחוד של כל מפלגות השמאל.
שמה של הקואליציה הזו לא נבחר במקרה, הוא בעל ייחוס היסטורי – "החזית העממית", איחוד שהקימו מפלגות השמאל ואיגודי העובדים בצרפת בשנות ה-30 של המאה הקודמת במטרה להיאבק יחדיו בפשיזם ובתנועות הימין הקיצוני. החזית ההיא הצליחה לזכות בבחירות ב-1936 והקימה ממשלה בראשותו של המנהיג היהודי לאון בלום, עד שהתפרקה שנה לפני פרוץ מלחה"ע השנייה בגלל חילוקי דעות פנימיים.

"החזית העממית החדשה" מבקשת להחיות את הברית ההיסטורית של פלגי השמאל הצרפתי משנות ה-30 ובמידה מסוימת גם את הברית שהביאה 50 שנה לאחר מכן לעלייתם של פרנסואה מיטראן והשמאל לשלטון בשנות השמונים. קואליציית השמאל הנוכחית שמה לנגד עיניה שלושה יעדים לבחירות הקרובות: החלשת מפלגת השלטון של מקרון, חסימת "הימין הקיצוני" מהגעה לשלטון והעלאת השמאל, בכלל זה השמאל הקיצוני לשלטון.

ב"חזית העממית החדשה" חברות מפלגת "צרפת המתמרדת" של מלונשון, המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, מפלגת האקולוגים ועוד 16 מפלגות שמאל רדיקלי קטנות. "החזית העממית החדשה" מתכוונת להריץ מועמדים משותפים ולא להתחרות זו בזו, כדי להגביר את סיכויי השמאל לנצח במחוזות בחירה רבים ככל האפשר את מועמדי הימין המפוצל ואת מועמדי מפלגת השלטון שכבר בבחירות האחרונות לפרלמנט, לפני שנתיים, לא השיגה רוב כדי לשלוט. בעיני השמאל הרדיקלי הצרפתי אין הבדל גדול בין מקרון "הבנקאי הקפיטליסט" ולה פן, שניהם נתפסים כשני צדדיו של אותו מטבע, "הימין הקיצוני". זאת למרות העובדה שיותר ויותר מצביעים ממעמד הפועלים הצרפתי מצביע עבור "האיחוד הלאומי", שמצעה הוא מאוד חברתי.

מקרון ככל הנראה העריך שניצחונה הגדול של מפלגת "האיחוד הלאומי" בבחירות לפרלמנט האירופי ישחק לידיו ויעורר פחדים בקרב האוכלוסייה הצרפתית מפני הגעתה של זו לשלטון. הוא סמך על מסורת "החזית הרפובליקנית" – הברית הלא כתובה בין כל המפלגות הצרפתיות, האוסרת כל שיתוף פעולה פוליטי עם "הימין הקיצוני", קרי המפלגה של משפחת לה פן לדורותיה, בשל היותו לכאורה בעל נטיות אוטוריטריות, פשיסטיות, גזעניות ומנוגדות לעקרונות הרפובליקה.
"החזית הרפובליקנית" הביאה בעבר הלא רחוק פעמיים לבחירתו של מקרון כנשיא בהתמודדות מול מארין לה פן. אך מקרון לא לקח, ככל הנראה בחשבון, את אפשרות הקמתה של חזית אחרת, זו של השמאל המאוחד, שעלולה להיות הרבה יותר מסוכנת להמשך שלטונו ולצרפת.

מעל החזית המשותפת של השמאל מרחפת רוחו של מנהיג "צרפת המתמרדת" ומקימה, מלונשון, "תאומו" הרעיוני של ג'רמי קורבין הבריטי. ראשי המפלגות האחרות בחזית מנסים אמנם להצניע את הפרופיל של מלונשון, כי הוא נחשב לדמות שנויה במחלוקת ומעוררת אנטגוניזם בגלל עמדותיו הקיצוניות. מנגד, יכולותיו האינטלקטואליות והאוראטוריות הפכה אותו לדמות נערצת בעיקר בקרב קהלים צעירים.

מלונשון ומסריו המהפכניים מסמלים בעיני הצעירים קריאת תגר נגד הממסד הפוליטי. נוסף לכך, מלונשון הפך את "צרפת המתמרדת" לחוד החנית של המאבק הפרו-פלסטיני בצרפת. הוא ומפלגתו סירבו לגנות את טבח ה-7 באוקטובר כמעשה טרור. אחת מנציגותיה הטריות של המפלגה בפרלמנט האירופי היא הפעילה המיליטנטית ממוצא "פלסטיני" (ילידת סוריה), רימה חסן, ממנהיגות ההפגנות נגד ישראל בחודשים האחרונים והצירה "הפלסטינית" הראשונה בפרלמנט האירופי.
חסן הגדירה את טבח ה-7 באוקטובר "פעולה לגיטימית", קוראת להטלת סנקציות על ישראל ודורשת את ביטול הסכם האסוציאציה בין ישראל לאיחוד האירופי. מועמד של "צרפת המתמרדת" בבחירות לפרלמנט, רפאל ארנו, נכלל ברשימות האנשים המהווים איום ביטחוני על צרפת של שלושה ארגוני ביון צרפתיים שונים, במילים אחרות חשוד כטרוריסט. גם ארנו אוהב להופיע בציבור עם דגלי פלסטין.

מקרון מוצא את עצמו בדיוק במקום בו רצה להיות: הוא מתריע מפני שני תסריטי אימים – מצד אחד, האפשרות של ניצחון "הימין הקיצוני", מצד שני האפשרות של ניצחון השמאל הרדיקלי. אך האם הוא לא משחק באש שתכלה אותו? מקרון ניצל את יום השנה ה-84 לקריאתו ההיסטורית של הגנרל דה גול מלונדון לאומה הצרפתית להתגייס למאבק בכובש הנאצי, כדי להתנגח בשני המחנות היריבים לו. עם זאת, את עיקר ביקורתו הפנה כלפי "החזית העממית החדשה", שהיא בעיניו האיום האלקטורלי המשמעותי יותר.

הוא גינה את כוונת השמאל לאפשר הגירה המונית לצרפת (בשל ההצעה להכיר ב"פליטי אקלים") ומתירנות מגדרית. לרגעים ניתן היה להתבלבל ולחשוב, שמקרון עושה קמפיין ל"ימין הקיצוני". התקשורת הצרפתית מתריעה את הציבור מפני מצב של כאוס פוליטי לאחר הבחירות: התממשות של אחד מתסריטי האימים של מקרון או היעדר רוב פרלמנטרי שיאפשר את הקמתה של ממשלה יציבה, שתוכל לנהל את ענייניה של צרפת. השאלה המרכזית כעת היא, איך אווירת הפאניקה התקשורתית הזו תשפיע על הצבעתם של הצרפתים, שבשנים האחרונות, מרוב התייאשות מהפוליטיקה הצרפתית, העדיפו בהמוניהם לא להשתתף כלל בבחירות לפרלמנט.