ערכי צה"ל החדשים ביו"ש: בריחה ממגע וזילות החיים

בשבוע האחרון, בעקבות פציעתו האנושה של אזרח ישראלי על ידי המון פלסטיני, שוחחנו עם עשרות לוחמים, מפקדים וקצינים במילואים, בסדיר ובקבע, כולם נשאו בפיהם סיפורים רבים ושונים ולכולם אותו מסר עגום: צה"ל נכנע למיידי האבנים ובקבוקי התבערה, והפיקוד הבכיר מפקיר את ביטחונם ואת ביטחון תושבי איו"ש.

הנתונים מצביעים על עלייה של עשרות ומאות אחוזים במספר יידויי האבנים ובקבוקי התבערה לעבר אזרחים וחיילים, ומספרם של חיילים עם פציעות גפיים ופנים הולך ונערם בשבועות האחרונים. אך חמורה מכל היא העובדה שחיילי צה"ל פועלים ללא מוטיבציה לחתור למגע ונמנעים מכל תגובה הולמת לאיומים על חייהם וחיי האזרחים.

בזנ"ט בראש זו סכנת חיים?

פיקוד מרכז וגזרת איו"ש הפכו בחודשים האחרונים לרולטה רוסית, בה מוטלים על המאזניים חייהם, בריאותם וכבודם של חיילים ואזרחים, בעוד פורעים פלסטינים נהנים מחסינות כמעט מוחלטת וממה שאפשר לתארו רק כהפקרות מבצעית. מפאת קוצר היריעה, ועל מנת להימנע מחזרה על מקרים דומים, נציג רק טעימה מהעדויות והסיפורים הרבים ששמענו מפי הלוחמים בימים האחרונים.

תושבי גוש טלמונים התרגלו בשנים האחרונות לחיים שקטים קרוב למרכז הארץ. אנשי גבעות קשי-עורף בסגנון הסטריאוטיפ המתנחלי כמעט ולא ניתן למצוא באזור זה, המאויש ברובו ב"מתנחלי איכות חיים" – רופאים, עורכי דין, אחיות ואנשי היי-טק, שהתרגלו לחיים שקטים מרחק דקות ספורות ממודיעין. אלא שמאז מבצע 'עמוד ענן', הופרה הפסטורליה: הנסיעה על הכביש הפכה למבצע מסוכן של ממש, כאשר הסיכויים לזכות במטר אבנים גדלו משמעותית.  

במוצאי שבת האחרונה יצאו תושבי גוש טלמונים למחאה שתואמה עם הצבא. תושבי האזור התכנסו בצומת הדואר לצעדה כשלצידם נוסע ג'יפ צבאי שנועד לאבטח את האירוע. לפתע, המפגינים הותקפו על-ידי כמה עשרות פלסטינים מהכפרים ביתילו וראס-כרכר, שיידו לעברם אבנים ותקפו אותם במוטות ברזל. בשל הוראות הצבא, לפיהם יידוי אבנים אינו מסכן חיים, החיילים לא הגיבו לנעשה. בסיום האירוע דווח על שלושה פצועים קל, אלא שמצבו של אחד מהם, אהרון זלטקין, בן 53 ואב לחמישה מהישוב נריה, הידרדר במהירות. הוא אובחן כסובל משברים בגולגולת ומדימום במוח ומאז מוצ"ש הוא מאושפז במצב אנוש. הפורעים הפלסטינים חזרו לכפרים מהם יצאו בלא פגע.

כפי שלמדו על בשרם תושבי טלמון ונריה, נוכחותם של ארבעה חיילים חמושים כבר אינה ערובה לשלומם. ודאי כאשר החיילים חוששים לצאת מרכבם הממוגן, פן יאלצו לפתוח באש ויסתבכו עם האיום האמיתי: החשש מהעמדה לדין.

יומיים בלבד לפני פציעתו של זלטקין ביצעו עשרות פורעים לינץ' ברכבים שעברו בצומת ביתילו, בדיוק באותו האזור. הרכב הראשון שהותקף היה רכב צבאי ובו חמישה חיילים, על פי עדויות תושבים לוחמי גבעתי. הרכב הוקף על ידי המון שיידה בו אבנים ומוטות ברזל, תוך שהחיילים המבוהלים נמלטים מהמקום מבלי להגיב ואף מבלי להזהיר רכבים נוספים שהגיעו ממול. לאחר מכן הותקפו ארבעה רכבים נוספים. לכוחות הפורעים, למקרה ששאלתם, לא נגרם כל נזק. כאמור, אין מדובר במקרה אלא בתוצאה של הנחיות ברורות.

הוראות הפתיחה באש כללו מאז ומתמיד איסור מוחלט על ירי שלא במצב של סכנת חיים ברורה. לדברי החיילים עמם שוחחנו, המושג 'סכנת חיים' רוקן בשבועות האחרונים מכל תוכן, עד כדי כך שכל ירי, גם כזה שלהבנת החיילים נועד למנוע סכנת חיים, עלול לסבך את החייל היורה בחקירות מצ"ח ולהעמיד בסכנה את קידומם של מפקדיו הקצינים. אותם חיילים הציגו בפנינו שורה ארוכה של מקרים בהם חיילים בחרו שלא להגיב גם כאשר הסיכון לשלומם ולחייהם ברור ומיידי.

הנה כך מתאר לנו רועי, חייל מילואים ששירת בקו באזור אריאל לפני כחודש וחצי, והיה בכוח הראשון שהגיע למקום בו נפגעה אנושות הפעוטה אדל ביטון, בתאונה שנגרמה בשל יידוי אבנים:

ליד הישוב קרית נטפים יש נקודה אליה מגיע באופן קבוע מישהו מהכפר הסמוך וזורק על העמדה או על גדר הישוב בקבוקי תבערה. באחד הימים הגעתי וראיתי בקבוק תבערה בוער ליד העמדה, כאשר מי שזרק אותו עומד על גבעה ממול ומתחיל לקלל אותנו. רצינו לרוץ לעברו אבל מיד נתנו לנו הוראה שלא לרדוף אחריו. במשך כרבע שעה הוא עמד וקילל אותנו ולא יכולנו לרדוף אחריו. גם על כוח נוסף, שהיה מוכן לבצע תנועת איגוף, נאסר לנוע. אחרי רבע שעה קיבלנו אישור להתקדם לכיוון הכפר אבל אז עצרו אותנו 50 מטרים מהכפר כדי שכביכול לא נפר את השקט בגזרה…

החיילים נאלצו לפנות את השטח, וכעבור חצי שעה זכו לבקבוק תבערה נוסף שנזרק מאותו המקום.

ההוראות במקרה הזה הן ברורות – זריקת בקת"ב לעבר פילבוקס זו לא סכנת חיים. צריך להבין: בתוך המתחם של הפילבוקס יש גנרטור, לידו מיכל סולר ולמעלה יש רשת צל מצ'וקמקת שתלויה מהצד, הכל דליק לגמרי. עכשיו, מישהו רוצה להגיד לי שבקבוק-תבערה על המיכל של הסולר זו לא סכנת חיים? זה לא יתלקח? על מה אתם מדברים? בקבוק תבערה יכול לגמור את כל החיילים שם בפנים! זו רק שאלה של זמן עד שחיילים ישרפו בעודם בחיים. הכניסו בחיילים כזה פחד מפני ירי שאנשים לא יורים אפילו כשברור להם שהם בסכנה. מתישהו מישהו ישלם על זה בחייו.

כך, לדוגמא, נראה אירוע דומה בעמדה אחרת, שצולמה על ידי החיילים מתוך העמדה הממוגנת עצמה. הבזק האור האדום בסיום הסרטון הוא התלקחות של בקבוק תבערה על העמדה:

סיפור מקומם לא פחות מתאר א', לוחם בגדוד מילואים שביצע קו באזור עלי-זהב, בתקרית שאירעה לפני כשנה, כאשר הוא וחבריו התבקשו לתגבר כוח מג"ב שיצא לבצע הריסות של מבנים לא-חוקיים. לדבריו, החיילים קיבלו הוראות מפורשות לפיהן ההריסות צפויות לעבור בשקט, כאשר במקרה של מהומות מי שינהל את האירוע יהיו לוחמי מג"ב. החיילים נשלחו לשטח כמעט בלא אמצעים לפיזור הפגנות אולם לפתע מצאו עצמם כשהם מפוצלים. בעוד שהכוח שבתחתית הרכס כלל גם מג"בניקים עם אמצעים לפיזור הפגנות, נותרו כמה חיילים לבדם בחלק גבוה יותר של הרכס, כאשר המוני מתפרעים מיידים לעברם אבנים משטח שולט.

כל הזמן הודיעו לנו בקשר אף אחד לא יורה. ההוראה שקיבלנו היתה לברוח לכיוון הג'יפים. אני הייתי למטה יותר, במדרון תלול. אנחנו רצים ומסביבנו האבנים ניתזות משטח שולט. חייל אחד חטף אבן לקסדה, שלמעשה הצילה לו את החיים. אני הייתי היחיד שהעז לירות כדור אחד באוויר. נכנסנו לתוך הג'יפים ואז פשוט ביצעו בנו מטווח של מאות אבנים. תוך כדי האירוע פתאום שמנו לב שחסר לנו חייל: אחד החיילים של הכוח לא נמצא באף אחד מהג'יפים. הפקודה היתה לא לצאת מהרכב, פשוט להסתובב לאורך הכביש ולחפש אותו בחוץ.

כשהגענו לתחתית הרכס חברנו ליתר הכוחות ואז גילינו שהחייל שנעלם לנו בעצם הגיע לשם בעצמו. עבר זמן רב, בערך 25 דקות, בהם אף אחד לא ידע איפה הוא היה. מבחינתנו יכול להיות שחטפו אותו, ולא מאפשרים לנו לפרוק מהכלים כדי שחס וחלילה לא נאלץ לירות. פשוט חרפה. מה היה קורה אם הבן-אדם היה נחטף? זו סכנת חיים, אבל מבחינת הקצינים בגזרה העיקר היה שלא נפתח באש. אחרי זה עוד סיבכו אותי בכל מיני תיחקורים על הכדור הבודד שיריתי באוויר.

ד', לוחם בפלוגת המילואים שכמה מחייליה נקלעו לאירוע שמופיע בסרטון המוצג לעיל, מספר על התקרית:

הגענו לתעסוקה לפני כשבוע ומאז אנחנו מתמודדים עם זורקי אבנים כל יום. הצבא קורא לזה הפרות סדר, שזה נשמע רגוע הרבה יותר מהמציאות בה אזרחים וחיילים נרגמים באבנים כל יום, באותן שעות ובאותם צירים. במשמרת הראשונה של הפלוגה בגזרה ליווה רכב הסיור אוטובוס ילדים וקבוצה של פלסטינים החלו לרגום אותם ממרחק כמה מטרים. בפרק זמן של כ-7 דקות נזרקו מאות אבנים, שאמנם לא מסכנות את יושבי הג'יפ אך ללא-ספק מסכנות את נוסעי האוטובוס. הנערים שמיידים את האבנים הם בני 15-17 שיודעים טוב טוב מה הם עושים, בלי פחד, תוך היכרות מלאה עם הוראות הפתיחה באש. אם הצלחת להרחיק את המתפרעים מהכביש הם נעמדים על גבעה מעליך, מיידים אבנים בקלע שמטיל אבן במהירות עצומה. כל מה שנשאר לעשות זה לחכות שמישהו יצעק כשפגעו בו. על כדורי גומי אין מה לדבר. צריך לאשר כל תגובה כזו מול מפקד החטיבה, אך הוא לא מגיב לבקשות חוזרות ונשנות.

זה מה שקרה ביום שישי האחרון: הגיע הזמן לצאת מהשטח, מקפלים את כולם, נכנסים לרכבים ונוסעים. אלא שאז הסתבר שהפלסטינים לא באו לשחק אלא לנצח: הם הציבו חסם אבנים שתקע את התנועה של הרכבים, וכשהג'יפים נתקעו הם הסתערו עליהם עם אבנים, טיפסו על ג'יפ ותלו דגל. אפשר לומר שזה סתם, לא באמת מסוכן וכדומה. הפרשנים אמרו שהכוח פעל נכון. אבל זה הניצחון שהם באו להשיג – הניצחון התודעתי. זה הניצחון שיביא אותם להציב לנו מטענים או מארבים. ושוב, ההוראות פתיחה באש. פלסטיני שמתקרב לרכב שלי, מסכן אותי? אם הוא מטפס על הרכב זו סכנה? ואם הוא מנסה לפתוח את הדלת? אהה, זה כבר ברור לכולם שזה אסור. אז אני אמור להמתין שהוא ינסה לפתוח לי את הדלת? נראה לי הרבה יותר הגיוני ליזום פעולת מנע בצורת ירי לרגליים, אבל הובהר לי שזה יסבך אותי.

באנו לשמור על חיי התושבים בגזרה וכך נעשה, אבל אנחנו צריכים כלים. אנחנו לא מחפשים להרוג אף אחד אבל לא יתכן שיפצעו לנו חיילים, שניים עד עכשיו, והחטיבה לא משתוללת כדי ללכוד את הטרוריסטים. לא יתכן שיפגעו באוטובוס של ילדים ולנו אסור לירות.

ג', לוחם אחר בפלוגה, מסכם: "התחושה היא שצה"ל עצמו לא יודע מהן הוראות הפתיחה באש. אז מה שעושים זה לשלוח אותך לשטח בתקווה שתסתדר, כשלחיילים ברור שלא יהיה להם גיבוי מלמעלה. אתה מגיע למצב שתוקפים אותך באבנים ואין לך בכלל מה לעשות. כמו ברווזים במטווח".

מגיפת האבנים והבקת"בים

אנשי צבא בחטיבות ובגדודים עימם שוחחנו מעידים על עלייה של 30 עד 50 אחוזים במספר תקריות זריקות האבנים ובקבוקי-התבערה בחצי השנה האחרונה בלבד.

רק בשבוע שעבר נפצעו ברחבי יהודה ושומרון לא פחות מעשרה אנשי כוחות הביטחון ושלושה אזרחים ישראלים. מוקד הצלה יו"ש מדווח על לא פחות מ-30 בקבוקי תבערה שהושלכו בשבוע שעבר בלבד, כמעט כולם במוקדים קבועים: 4 בקבוקי-תבערה לעבר עמדת צה"ל במחנה פליטים אל-ערוב הסמוך לגוש-עציון, בקבוק-תבערה שהושלך לעבר חיילים סמוך לאפרת, בקבוק-תבערה שהושלך על עמדת צה"ל סמוך לבית-אומר, עשרה בקבוקי-תבערה שהושלכו אל-עבר כוח צה"ל בצוריף, 9 בקבוקי-תבערה לעבר כוח מג"ב באבו-דיס, בקבוק-תבערה לעבר רכב אזרחי של מילואימניק בסמוך לנגוהות, 2 בקבוקי-תבערה בכביש עוקף עבוד ו-2 נוספים סמוך לצומת הדואר באזור טלמונים. הנתונים מצביעים על תמונה דומה בכל השבועות שלפני כן.

כשמשווים את הנתונים שבאתר השב"כ ניתן לראות מגמה ברורה של הידרדרות: בחודש אפריל 2012 נרשמו באיו"ש ובירושלים 60 פיגועים. 54 אירועים של זריקות בקת"בים, 2 הנחות מטענים, 2 פיגועי ירי ו-2 אירועי דקירה. ובאפריל 2013 זינק מספר הפיגועים באיו"ש ובירושלים ללא פחות מ-126, מהם 99 מקרים של השלכת בקת"בים, 26 מקרים של הנחת מטענים ופיגוע דקירה משולב בירי.

חשוב לציין כי מאגר המידע של השב"כ לא כולל מעקב ואיסוף נתונים של זריקות האבנים. דבר זה מעיד הן על היחס מקל-הראש בתופעה והן על היקפה הנרחב שלא מאפשר מעקב מסודר.

יפתח, לוחם בגדוד חי"ר שסיים תעסוקה באזור חברון לפני כשבוע, מסכם את המדיניות בה נתקל:

אני יודע שבדרך-כלל אומרים שאם האבנים מסכנות נוסעים, לדוגמא אם מישהו עומד מעל ציר שרכבים נוסעים בו במהירות, אז מותר לירות על מיידי אבנים. אבל לנו אמרו שבשום מקרה לא יורים על מיידי אבנים, גם במצב של סכנת חיים. שני חבר'ה מהפלוגה שברו יד, ובפלוגה שהחליפה אותנו תוך יום בחור נוסף שבר יד ונכנס לניתוח. עיקר התקריות היו באזור הכפר בית-אומר הצמוד לכביש 60 בין קרית ארבע לגוש עציון. בדרך כלל אתה פשוט יורה גז מדמיע עד שאתה נחנק מזה ומפסיק. להם הרי הגז לא מזיז, אתה יורה ויורה, גומי מותר לירות רק מתחת לגובה הברך, גם זה רק לקלעים ותחת מגבלות של מרחק ורק באישור מיוחד. בסופו של דבר אנשים חוטפים שם אבנים בצורה מסיבית, נפגעים בפנים, בכל חלקי הגוף, פשוט הפקרות.

גיל, לוחם שמשרת כרגע בגזרת השומרון, מתאר את המצב בצורה ציורית משהו: "הוראות הפתיחה באש מביכות. אין לירות במיידי אבנים. אין לירות במכוניות שפורצות מחסום. מותר לירות בזורק בקבוק תבערה אך ורק באותו רגע קסום שבו המחבל ממש עומד לזרוק את הבקבוק. רגע לפני כן – אסור. רגע אחר כך ממש לא בא בחשבון. בכל פעם שאנחנו עולים למשימה חוזרים איתנו על נהלי הפתיחה באש ומדגישים שאין לירות במיידי אבנים".

טל, שסיים שירות מילואים בגזרת חברון לפני כעשרה ימים משוכנע שהוראות הפתיחה באש צפויות לגבות קורבנות נוספים בקרוב:

את הקו סיימנו עם קצין שנתפר בסנטר, וכמעט כל החיילים ספגו מכות יבשות וסימנים כחולים כתוצאה מפגיעת אבנים. לקצין אחר התנפחה הרגל מאבן שנורתה מרוגטקה והוא לא יכל ללכת. אני קיבלתי אבן לאף שבמזל רק פצעה אותי ולא הותירה צלקת. בחלק מהמקרים אתה מופצץ באבנים והקצינים אפילו לא מתירים לירות אמצעים לפיזור הפגנות ואומרים לנו רק "להיראות מאיימים". במשך כל התעסוקה נאמר לנו שמטרת-העל היא למנוע זריקת אבנים על אזרחים, ולמעשה כאשר רוגמים אותנו באבנים אנחנו ממלאים בהצלחה את המשימה שלנו.

בפועל, בכל יום שבו אפשרנו למתפרעים לרגום אותנו באבנים רק חיזקנו את הבטחון שלהם  ורק גרמנו להם להעז יותר. זה אולי לא יקרה לפלוגה ששם עכשיו, ואולי גם לא לפלוגה שתחליף אותה בעוד חודש, אבל מתישהו יהיה אקדח בקהל הזה, או אקדח מאחורי הכוחות יחד עם הצלמים, ואנחנו נספוג אבידות מכיוון שהצבא לא משכיל לטפל בזה בזמן.

יש לי ולכל שאר החבר'ה שאיתי בפלוגה בטן מלאה על הפיקוד של הגזרה, וגם על עצמנו, שהתנהגנו בצורה כזו חסרת אחריות כלפי המילואימניקים שעוד יגיעו לגזרה הזו. אם מתישהו חייל יהרג או יחטף שם, אני ארגיש שהאשמה מוטלת גם עלי.

נ', קצין מילואים בגדוד חי"ר שסיים תעסוקה בגזרת חברון לפני מספר חודשים מסכם את המצב בחריפות, שלמרבה הצער נשמעת מדויקת לחלוטין: "אני מסופק אם היה צבא כלשהו בעולם, לא רק היום אלא בכל נקודת זמן, שהדרדר לכזו רמה של חוסר כבוד לעצמו, לחיילים שלו ולמשימות שהוא מקבל. נראה כאילו מטרת העל של צה"ל היא להמנע מפגיעה בפלסטינים, גם במחיר של סיכון חיי חיילים ואזרחים, וגם כשמדובר במחבלים שתוקפים ומסכנים חיי אדם. לזה קוראים צבא מוסרי? צבא שמסכן חיים של אזרחים וחיילים חפים מפשע על מנת להמנע מפגיעה במחבלים שזורקים בקבוקי תבערה וסלעים? ובשביל מה? בשביל שגולדסטון ו'בצלם' יהיו מרוצים?".

תגובת דובר צה"ל טרם התקבלה עד לפרסום הכתבה. אנו נפרסמה במלואה מיד כשתתקבל.