ארץ זבת דבש בפיקוח

אינטרסים של קרטל היצרנים, מועצה לשעת חירום שעדיין מפקחת ורגולציה בלתי-הגיונית הופכים את משק הדבש ליקר ובלתי-יעיל.
סיפורו של צחי גולדנברג הוא סיפורו של משק הדבש ושל החקלאות בישראל

לצחי גולדנברג מהמושב גימזו יש מטע אבוקדו. העצים הם שלו, המים להשקיה שלו, וכמובן שאלפי שעות העבודה שלו. בתמורה מעניק מטע האבוקדו לצחי יבול נאה: את האבוקדו הוא מוכר, את הענפים הוא קוצץ, ואת הפרחים הוא מעניק לאשתו כשהוא שוכח את יום-הנישואין שלהם. הכול שלו, כמעט: את הצוף שמפיקים הפרחים הוא נאלץ למסור לאחרים.

זה אמנם נשמע קצת מוזר, אבל לצחי אסור להניח כוורות בתחומי המטע, ואסור לו לתת לדבורים שלו לשתות את הצוף שמפיקים עציו. את האישור לעשות זאת קיבל כוורן אחר, המחזיק ברישיון בלעדי על האזור מטעם מועצת הדבש.

"מועצת הדבש מתנהלת כמו מאפיה", מלין גולדנברג. "זהו גוף שנועד לפקח על תחום רעיית הדבורים בארץ, אבל צורת ההתנהלות שלו בעייתית מאוד". מועצת הדבש אחראית על חלוקת שטחי-מרעה לדבורים בכל הארץ. לטענת גולדנברג, היא "סגרה את התחרות. אף אחד לא יכול להניח כוורת היום בלי אישור, ואת האישור קשה מאוד ליצרנים הקטנים לקבל".

הבעיה מתחילה בכך שהמועצה ממומנת על ידי המגדלים. כל מגדל משלם כשלושים שקלים בשנה עבור הרישיון להפעיל כוורת אחת. לדעתו של גולדנברג הדבר יוצר ניגוד עניינים בולט בין המועצה למגדלים הגדולים. "כוורן גדול, שיש לו 3,000 כוורות משלם למועצה כ 100,000₪ בשנה, ואילו כוורן קטן כמוני, משלם רק אלפים בודדים", הוא מסביר. "משמעות הדבר היא שהרגולטור תמיד יהיה בצד של המגדלים הגדולים. וכך הרגולציה משרתת תמיד את האינטרסים שלהם".

"צריך לזכור שהדבורים גם מממשות אינטרסים של החקלאים והפרדסנים הזקוקים לדבורים לשם הַאֲבָקָה", מוסיף גולדנברג. על פי רוב, כאשר חקלאי זקוק לשירותי האבקה, הוא מזמין כוורות מאחד המגדלים, ומשלם עליהן כ-250 שקלים בשנה. בשנה שעברה הגיע גולדנברג להסדר עם קיבוץ חפץ-חיים לפיו הוא יניח אצלם כוורות ללא תמורה: "ככה הם ייהנו מההאבקה ואילו אני אקבל את הדבש. כך שכולם יצאו נשכרים".

אלא שמועצת הדבש התנגדה וחייבה את הקיבוץ לרכוש את שירותי ההאבקה מאחד היצרנים הגדולים בשוק. לדעת גולדנברג, סיפור זה ממחיש היטב את הבעיה. "המועצה טוענת שהצוף הוא למעשה משאב לאומי", הוא מסביר. "למרות שאני מגדל אותו, אני לא יכול להחליט מה לעשות איתו".

מועצת דבש לשעת-חירום                                                                                                      

מועצת הדבש הוקמה על בסיס צו משנת 1977 הקובע כי "לא יעסוק אדם בגידול דבורים או בהפקת דבש אלא אם קיבל רישיון ייצור מאת המועצה". הצו מבוסס על חוקי פיקוח מ-1957 המקנים לממשלה סמכויות נרחבות בפיקוח על המשק, מכסות ייצור ומחירים. אלא שהחוק מוגבל בכך שהוא "לא יחול אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום". מועצת הדבש, לפי הגיון זה, הייתה צריכה כבר מזמן להפוך להיסטוריה.

כך סבור גם היועץ המשפטי של משרד החקלאות, שקבע במכתב ששלח אשתקד למנכ"ל המשרד כי מדובר ב"שעת חירום שהגיעה עת לבטלה". היועץ עוד הוסיף ושאל: "האם בנוגע לענף הדבש מתקיימת הצדקה לפגיעה כה מהותית בחופש העיסוק באמצעות קביעת חובת רישוי? ספק בדבר… דבש אינו מוצר יסוד … קשה לראות מהו אותו אינטרס ציבורי חזק שמצדיק רגולציה בתחום זה".

מונופול יקר

על-פי הנתונים, מחיר הפיקוח לצרכנים וליצרנים הקטנים גבוה ביותר. משק הדבש הוא למעשה אחד מהשווקים הריכוזיים ביותר במשק הישראלי. 63% משוק הדבש נשלט על ידי מכוורות יד-מרדכי השייכות לקונצרן שטראוס-עלית, 25% ממנו נמצא תחת המותג 'עמק חפר', ושנים-עשר האחוזים הבודדים שנותרו מתחלקים בין עשרות יצרנים קטנים.

צורת הניהול הריכוזית הזו נכשלת לחלוטין בייצור הכמות הנדרשת. צריכת הדבש בישראל גדולה בהרבה מהכמות המיוצרת: בעוד שהצריכה עומדת על כ 3,500 טון בשנה, הייצור מסתכם ב-2,000 טון. את 1,500 הטון הנוספים מייבאים מחו"ל מי שזכה בפטור נדיר ממכס שמעניק משרד החקלאות. אגב, אין כל חובה לציין על המוצר שמדובר בדבש מיובא ולא מקומי. מי שלא זכה לפטור, ישלם מכס על הדבש בשיעור מרבי של כ-225%, או כ-17₪ לקילו. כיצד אם כן זוכים בפטור הנכסף? זהירות, אבסורד נוסף לפניך: המכסות מתחלקות בין היצרנים לפי גודל חלקם בשוק, יצרן גדול יותר זוכה במכסת יבוא גדולה יותר. כך, מי ששולט בייצור המקומי שולט גם בשוק היבוא. תחרות חופשית אין כאן.

לנוכח הנתונים הללו, הגישה בשנה האחרונה התנועה הליברלית החדשה עתירה לבג"ץ בדרישה שיורה על הסרת החסמים בשוק ייצור ויבוא הדבש. לדברי התנועה, במצב הנוכחי נפגעים הצרכנים והיצרנים הקטנים באופן בלתי-סביר.

בתגובה, טוענים במועצת הדבש כי הסרת חסמי היבוא תוביל לחיסול היצרנים המקומיים, ולקריסתו של הענף כולו. מכיוון שהדבורים משמשות גם להַאֲבָקָה, הדבר עשוי לפגוע לדעתם בענפי חקלאות רבים. כפי שקבעה וועדת קדמי שבחנה את האפשרויות ליבוא חקלאי: "לדבורים … תועלת בכך שהן מפרות את כלל הפריחה. באין יכולת האבקה ייפגע כלל הייצור החקלאי".

אלא שבתנועה הליברלית החדשה מסיקים מאותן עובדות מסקנות הפוכות בתכלית. מכיוון שפעולת ההַאֲבָקָה חיונית כל-כך לחקלאות, הרי שיש לה ערך כלכלי לא מבוטל. "בעוד שהערך הכלכלי של הדבש עומד על כ-100 מיליון שקלים, הערך הכלכלי של ההאבקה עומד על כ-2.5 מיליארד שקלים", מסבירים בתנועה. הדבש הוא למעשה תוצר לוואי בהליך כלכלי גדול הרבה יותר. ומכיוון שלחקלאים יש אינטרס כלכלי ישיר בהאבקה, הסיכוי ששוק הדבש יתמוטט שואף לאפס. לכל-היותר, החקלאים ישתתפו יותר בעלות ייצור הדבש. כך שהתחרות אולי תפגע במונופול הנוכחי, אבל הצרכנים, יצרנים אחרים, ומשק הדבש בכללותו, רק ירוויחו.

רודי דבש

כרגיל במחוזותינו השיפוטיים, למרות שהעתירה הוגשה לפני כשנה, מועד הדיון שנקבע יגיע רק עוד כמה חודשים. אלא שעד שבג"ץ יתכנס ויואיל לדון בעתירה, צחי גולדנברג כבר שקוע עמוק במאבק אחר. באפריל אשתקד – ביום חתונתו – הגיעו פקחים של מועצת הדבש למטעי האבוקדו והחרימו את הכוורות שהציב במקום.

לאחר הליך משפטי ארוך קבעו השופטים כי ההחרמה בוצעה שלא-כדין וכי יש להשיב לגולדנברג את הכוורות (אך עליו לשלם למועצה כ-8,000 ₪ "עלויות תפיסה"). והנה, כאשר השיבה המועצה את הכוורות, ציפתה לגולדנברג הפתעה: הן שבו ריקות. "היה שם דבש בשווי 30,000 שקלים", הוא זועם. "בשום מקום בפסק-הדין לא נאמר שהם זכאים לקחת אותו". היום הוא נערך לתבוע את שלו בחזרה. "זה אומר שוב שכר טרחה לעורכי-דין ושוב ימים מבוזבזים, אבל אני לא מתכוון לוותר".

הנה כי כן, הרבה עז צריך בשביל המתוק הזה. שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה.