?נוכחים-נפקדים: מה קורה בישיבות ההסדר

כפי שפורסם בימים האחרונים, ועדת פרי לשוויון בנטל הגיעה להסכמה, לפיה פרק השירות הצבאי של בני ישיבות ההסדר יוארך מ-16 חודשים ל-17 חודשים. ביקורות וצידוקים למסגרת ההסדר ישנם לרוב; הפעם, במקום דיון תיאורטי, החלטנו ב'מידה' לרדת אל העם לומד התורה ולבדוק האם מסגרת ההסדר מתפקדת כמצופה ממנה.

כידוע, מסלול ההסדר משלב פרק שירות צבאי פעיל, ופרק לימוד בישיבה במעמד של"ת (שירות ללא תשלום). במסלול הסטנדרטי, עומד השירות הסדיר כולו על 48 חודשים, מתוכם 16 חודשים בשירות הפעיל ו-32 חודשים בישיבה.

בין החובות שמוטלות על ישיבות ההסדר ועל התלמידים, ניתן למצוא את הסעיפים הבאים (ההדגשות במקור):

ראש הישיבה אחראי על נוכחות התלמידים במהלך פרק השל"ת.

כל היעדרות מן הישיבה טעונה אישור מוקדם של ראש הישיבה.

לפי תקנות משרד הביטחון, חובתו של תלמיד הסדר היא ללמוד 40 שעות שבועיות (שמונה שעות ליום, חמישה ימים בשבוע).

ביטולה הוא קיומה

לצורך התחקיר שוחחנו עם בוגרי הסדר מ-14 ישיבות שונות. מפאת רגישות העניינים, התחייבנו להשאיר את הדוברים אנונימיים, וכן לא לציין את הישיבות בשמותיהן.

בוגרים רבים דיווחו על בין 10% ל-30% של "תלמידים בטלנים" שאינם עומדים בהתחייבויותיהם, בעיקר במחזורים הגבוהים שכבר סיימו את הצבא ו"מריחים" את השחרור. במקרים הקיצוניים מדובר בתלמידים שהופיעו אחת לשבוע בבית-המדרש או בחדר-האוכל, ובמקרים הפחות קיצוניים מדובר בתלמידים ששוהים שעות ארוכות בחדרם, מנגנים, קוראים, מתכוננים לפסיכומטרי, משלימים בגרויות וצופים בסרטים.

כך מספר לנו ס':

הישיבה בה למדתי בפרק השני של ההסדר, אחרי הצבא, הייתה מיוחדת בכל קנה מידה. היו בה חבר'ה נון-קונפורמיסטים מובהקים. לא הייתה מסגרת נוקשה, לא היה לו"ז מחייב. היו חבר'ה שהיו מנגנים כל היום, חבר'ה שהיו מתבודדים ומתפללים, חבר'ה חסידיים ורוחניים שלא האמינו שלימוד התורה זה חזות הכל. להערכתי, בבית המדרש היו רק 70% מהתלמידים, הרבה פחות מהישיבה הראשונה שלי. חוץ מ"הרוחניים", היו גם תלמידים שסתם לא עשו כלום והעבירו את הזמן. הסטלנות התגברה בעיקר במחזור האחרון של התלמידים, אלה שעומדים להשתחרר סופית מההסדר.

בישיבה של ג' הדברים היו מעט יותר קיצוניים:

תראה, אני יודע שאצלנו בישיבה התופעות שאתאר היו חריגות ביחס לישיבות אחרות. לישיבה אף יצא שם של מקום שמגיעים אליו כדי לבלות ולא כדי ללמוד; אולי בשנים שחלפו המצב השתפר לטובה.

לאורך היום, רק 40%, בערך, מתלמידי השיעור שלי היו נוכחים בסדרי הלימוד. כל השאר ישנו\קראו בחדרים\טיילו בחוץ\ראו סרטים\עבדו בקייטרינג. הישיבה ניסתה להילחם בתופעה אך ללא הצלחה. מראש הגיעו הרבה חבר'ה שלא היו בנויים ללמידה. אני אומר בכאב שהישיבה שימשה מעין עיר-מקלט מפני שירות מלא בצבא.

כל שני וחמישי היו שיחות מוסר לתלמידים – של ראש הישיבה, של הר"מים, של אחראים כאלה ואחרים – על ההיעדרויות ועל חוסר הרצינות. אבל לא עזר בית-דין. במקום להעיף חצי מחזור הם השאירו את כולם. אולי בגלל התקצוב ואולי בגלל אידיאולוגיה.

אני זוכר רק מקרה אחד שבו הישיבה התעשתה וזרקה תלמיד: בחדר שלי בפנימיה היה בחור שהיה עם רגל בחוץ מבחינה דתית. היו פעמים שהוא היה חוזר כולו שיכור מאיזה דיסקוטק שהוא בילה בו בלילה, ולמחרת קם בשתיים בצהריים. מתישהו נשבר לנו, כמה תלמידים, והפעלנו לחץ על ראש הישיבה שיעיף את הבחור כי זה כבר עובר כל גבול. רק אחרי הפצרות מצדנו התלמיד הושעה.

נמנמת הבוקר

אל עדויות אלו הצטרפו בוגרי הסדר רבים, מישיבות מגוונות, שדיווחו על אחוזים ועל מספרים פחות-או-יותר קבועים של 10%-15% משתמטים כמעט בכל הישיבות (בחלקן המספרים מדאיגים הרבה יותר), כל ישיבה והניואנסים שלה: ע' מספר שאצלם בישיבה הנוכחות בסדרי הבוקר היתה החלשה ביותר – בערך 40% נמצאים בתחילת הסדר, כשלקראת האמצע היה נרשם שיפור משמעותי. לדבריו, בשאר סדרי הלימוד כמעט תמיד היו חסרים 10%-20% מהלומדים, חלקם מסיבות מוצדקות.

אצל ש' דווקא שעות הערב היו בעייתיות; לדבריו, הבעיה היתה בעיקר במחזורים הגבוהים, עם תחילת "עונת החיזורים" שאחרי הצבא, כשבית המדרש היה מתדלדל משמעותית בשעות הערב. בשאר הזמן, הנוכחות עמדה סביב ה-90%. הוא ביקש להאיר נקודה שלדבריו היא משמעותית להבנת הכשל:

היום אני חושב שיש בעיה בעצם הניסיון לגייס תלמידים להסדר, במיוחד כאלה שסתם כך לא היו מצטרפים אליו. מסלול ההסדר התחיל בכמה מאות תלמידים והיום הוא כבר קרוב לאלפיים, שברור שרבים מהם אינם מתאימים.

ואי-אפשר בלי ג', שלמד בישיבה מרוחקת בפריפריה. אצלם השיא היה באמצע השבוע – רק ביום שלישי כל עשרת חברי השיעור נכחו בבית-המדרש. ברביעי-חמישי הם התחילו להתפזר, ובראשון-שני הם התאספו שוב אט-אט. תיאור זה הולם יפה בדיחה הסדרניקית ידועה על שני בחורי הסדר נפגשים בתחנה המרכזית ביום שלישי: האחד אומר לחברו "שבת שלום", והשני משיב לו "שבוע טוב".

המשותף לכל הסיפורים הוא אזלת היד של המערכת: הישיבות נמנעו, ברוב המכריע של המקרים, מהדחת תלמידים ממסלול ההסדר, למרות שזו חובתן. במקרים יוצאי הדופן היו רבני הישיבה רומזים לתלמיד כי עליו לעזוב, כפי שמספר ל':

כשהיו חבר'ה שלא למדו כמו שצריך, בדרך-כלל ראש הישיבה היה ניגש אליהם ואומר להם שחבל על בזבוז הזמן שלהם. לא היו מכריחים אותם לעזוב אבל הם היו מבינים לבד.

מסתבר כי ישנה סיבה ברורה לנדירות ההדחה מן המסלול. ע', שהיה מקורב לחלק ממקבלי ההחלטות באחת הישיבות הגדולות, חשף קצת מהמתרחש מאחורי הקלעים:

היה מתח עז בין ראש הישיבה והרמ"ים לבין המנכ"ל בסוגיה הזו של הדחת תלמידים. המנכ"ל תמיד היה מנסה למסמס השעיות של תלמידים בגלל התקציב והרישום שהוא היה זקוק להם, והרבנים דחפו יותר לניפוי של הלא מתאימים. בסוף, אני אומר זאת בצער, בדרך כלל הכסף ניצח את הערכים, וההנהלה לא הייתה מעיפה את התלמידים שלא עמדו בדרישות.

פרפרי קיץ

לצד תלמידי הסדר שניצלו את הזמן לפסיכומטרי ולעבודות שונות, מ' מצביע גם על ה"משתמטים האלטרואיסטים":

בסוף זמן קיץ, לקראת סוף השנה, החבר'ה היו מתפזרים להרבה קייטנות של 'אילן', 'אקי"ם', 'משפחה אחת', 'קו לחיים', 'זכרון מנחם' ועוד. הישיבה היתה מתרוקנת. בשבועיים האחרונים של השנה היו רק 60% מהתלמידים בבית-המדרש.

לא בכל הישיבות שורר המצב המתואר. מנכ"ל אחת הישיבות שעמו שוחחנו, הסכים שקיימת בעיה בהסדר, אם כי לטענתו התלמידים הבעייתיים מטופלים:

לדעתי הנתון של 10% בטלנים הוא מוגזם, ואם הוא נכון זו בעיה חמורה ביותר. כמנכ"ל של ישיבה שנמצא בקשר עם מנכ"לים אחרים, אנחנו מודעים לכך שיש בעיה מסוימת של בטלה, ואנחנו עושים הכל כדי לטפל בה. בישיבה שלי, אנחנו משתדלים לסייע לתלמיד לפתור את הבעיות שהתעוררו אצלו. לעתים אנחנו משלבים אותו בישיבה אחרת שיותר מתאימה לו, ובמקרים הקיצוניים ביותר אנחנו משלבים אותו בחזרה בצבא מתוך הבנה הדדית.

חמ"ל ביקורת

ידן הרכה של הישיבות בכל הנוגע לאכיפת חובת הנוכחות איננה הבעיה היחידה. מסתבר שבישיבות רבות קיים גם נוהל מסודר של התמודדות עם ביקורות פתע של משרד הביטחון. משיחות עם גורמים בצבא עולה שהביקורים בישיבות ההסדר אכן מתוכננים כהפתעה, אך לישיבות דרכים משלהן למסמס את "היתרון הטקטי" של הצבא. מ' ו-ש' למשל, שלמדו במוסדות שונים, ידעו לספר שהישיבות הראשונות שבהן נערכה ביקורת דאגו להזהיר ישיבות אחרות מהצפוי לבוא, ואלו היו נערכות כראוי:

היינו מקבלים הודעה מהישיבה שנערכה ביקורת בישיבה שכנה, ושאין "להיעלם" ביום הקרוב. כשהביקורת הייתה מגיעה לשערי הישיבה ממש, אז היו מרימים טלפונים לאנשים שיגיעו לחתום.

בישיבתו של ג', הדברים התנהלו באופן דומה:

כגודל הבטלה בישיבה, כך היה גודל הלחץ בזמן שהביקורת החיצונית מגיעה. היינו מקבלים סמסים מוקדם בבוקר, שכולם צריכים להתייצב לביקורת ואוי למי שלא יגיע. ברגעים האלה הישיבה ידעה פתאום להיות קשוחה. היו חבר'ה שהיו פותחים חמ"ל ועושים טלפונים לכולם ומוודאים אחד-אחד שאין היעדרויות. היית צריך לראות את הפרצוף של הרב האחראי אם היו אומרים לו שתלמיד אחד לא יצליח להגיע…

גם אצל ב' ו-י', וכן בוגרים נוספים מישיבות שונות, התלמידים היו נקראים במהירות אל הדגל בשעת הביקורת, אך הם לא ידעו לספר האם הטלפונים נעשו על-ידי הישיבה או מיוזמתם של תלמידים.

יחד עם זאת יש גם ישיבות שנמנעו מהודעה לתלמידים, או הסתפקו בתליית פתק על לוח המודעות שמחר תיערך ביקורת בישיבה. בישיבתו של ע', לעומת זאת, נראה שההנהלה יצאה מגדרה כדי לעבור את הביקורת בשלום:

כאשר הייתה מגיעה ביקורת של משרד-הביטחון, היו מושיבים תלמיד ליד הטלפון, נותנים לו את כל הטלפונים, והוא היה עובר אחד-אחד ומזעיק אותם. במקרי קיצון היו אפילו משלמים לתלמיד תקוע על מונית, רק שיגיע. אחרי הביקורת היה ריטואל של "היטהרות": ראש הישיבה היה נכנס לביהמ"ד ונותן שיחה כללית מבוישת על כך שהוא נאלץ לדבר בכלל על נוכחות, על כך שצריך תיקון גדול בישיבה וכו' וכו'. אף אחד מהרבנים לא יכול להצדיק את המצב, אבל המנכ"ל צריך את התקציב…

בחלק מהמקרים, יודעים בוגרים לספר על מצבים בהם תלמיד כלשהו עדיין הופיע ברשימות הישיבה, למרות שדה-פקטו הוא כבר סולק מהמוסד. למרבה הכלימה, כאשר הייתה מגיעה ביקורת, היו מזעיקים אותו כדי שיחתום על נוכחות.

מנכ"ל הישיבה שעמו שוחחנו דווקא מצדיק את תופעת החמ"לים:

תראה, אני לא רואה בזה שום בעיה. אצלנו בישיבה אנחנו קוראים לחבר'ה שיגיעו לחתום בביקורת, כיוון שהם יכולים להימצא במקומות רבים בקמפוס הישיבה וצריך לכנס אותם – תורנות מטבח, ספריה, שיעור בבית הר"מ, כיתות לימוד וכד'. אגב, לפי נהלי משרד הביטחון, בכל ביקורת ניתן שיהיו חסרים 15% מהתלמידים, בדיוק מתוך הבנה למציאות הזו.

אם מותר שיעדרו 15% מהתלמידים, אז למה לקרוא לכולם? מה הפאניקה?

אין פאניקה… לפעמים החבר'ה שמסתובבים בקמפוס פשוט עולים על ה-15%, ואין עם זה שום בעיה, פשוט צריך לקרוא להם שיגיעו פיזית.

תירוצים של ראש-ישיבה

על פי הנוהל, כאשר נרשמים חיסורים, מוטלת על ראש-הישיבה החובה להסביר באופן פרטני את סיבות ההיעדרות של כל בחור.  משיחה שניהלנו עם צ', יוצא מדור בני"ש (בני-ישיבות) של הצבא, המלווה את הצדדים הצבאיים של ההסדר, עולה כי במקרים רבים מתגלים גם הרבנים במערומיהם:

בביקורת שערכנו באחת הישיבות, כמילואימניקים, הופתענו לגלות ש-40% מהתלמידים לא נמצאים בישיבה. ארבעים אחוז! כמובן שמדובר בתופעה חריגה, וברוב הישיבות המצב רחוק מהנתונים הללו. בכל אופן, ניגשנו לראש הישיבה שיסביר את הברדק – אבל לא היה לו שמץ מושג היכן התלמידים, ובמקום להתמודד עם הבעיה הוא ניסה כל השיחה לגרש אותנו או להתחמק, מה שאסור לו על-פי חוק. בסוף הוא "התלבש" על איזה משפט לא מוצלח שהמילואימניק השני אמר, קם בחמת זעם ויצא מהחדר.

במקרה אחר, משחזר צ', התגלה בביקורת כי חסרים כ-15 תלמידים ממצבת הישיבה. ראש הישיבה במקרה זה היה אדיב, אך לא הצליח לשכנע את המבקרים:

הוא אמר שידוע לו מדוע כל אחד מהתלמידים נעדר, אך בפועל הוא לא הצליח לספק הסברים שמניחים את הדעת אלא רק מרח אותנו. רשמנו לישיבה דו"חות הדורשים מתן הסברים ראויים.

בשני המקרים לא זכור לצ' כי מדור ביני"ש נקט בסנקציות כלשהן כנגד הישיבות.

בניגוד לטענת גורמים בישיבות, צ' לא זוכר ולו מקרה אחד שבו "ניגשה ישיבת הסדר אל מדור בני"ש ואמרה לנו: קחו את התלמיד הזה לשלוש שנים, הוא לא לומד כמו שצריך".

תגובת מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר

איתן עוזרי, מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר, טוען כי יש אחוזי נשירה משמעותיים מישיבות ההסדר, וכי תלמידים שאינם מתאימים למסלול מוצאים את דרכם החוצה בחזרה אל הצבא. לדבריו, התלמיד מקבל בדרך-כלל את ההחלטה בעצמו, אחרי שיחות עם ראשי הישיבה ועם רבנים, אשר משכנעים אותו להשתלב בשירות מלא בצבא. לדברי עוזרי, במקרים שבהם התלמיד איננו עוזב מעצמו, ישיבות ההסדר פועלות מול גורמי הצבא לשלבו בשירות מלא.

לשאלותינו אודות פילוח הנתונים של הנושרים ממסלול ההסדר והמודחים ממנו, השיב עוזרי כי אין בידם סטטיסטיקה שכזו:

לא ניתן לבדוק את סיבת העזיבה של כל בחור ובחור. אנחנו יודעים להגיד שבשנת 2012 עזבו את המסלול לאחר שהתחיילו כ-300 תלמידים, המהווים כ-20% מכמות המתחיילים השנתית. החלוקה: כ-100 עזבו לפני הגיוס, עוד כ-150 בזמן השירות הפעיל, ועוד כ-50 לאחר שחזרו לישיבות. כל מי שעזב את המסלול הולך לשרת שלוש שנים, ויתכן שאף ליותר אם הוא קצין. אנחנו יודעים שיש רבים (עשרות לפחות) שעוזבים את המסלול עוד לפני החיול אך אין לנו נתון מספרי מדויק.

תגובת דובר צה"ל

חייל רשאי לבקש לעזוב את המסלול ולשרת שירות מלא של שלוש שנים. כמו כן, רשויות הצבא רשאיות להרחיק חייל מהמסלול בנסיבות שונות.

להלן פירוט היקפי המתגייסים למסלולי ההסדר וכן שיעור עוזבי המסלול (בשל משך השירות הכולל הארוך, מוצג נתון רק עד שנת 2010):

אין באפשרותנו להפריד בין מי שעזב מרצונו לבין מי שהורחק. נציין כי היקף המורחקים ממסלול ההסדר קטן מאוד, וכי רוב הנושרים מוותרים על המסלול מרצונם.

לסיום רק נעיר, כדי למנוע טעות, כי נתוני העוזבים מרצון שמדובר בהם כוללים את מי שיוצא לקצונה או מאריך את השירות במהלכו, בעוד שעיקר העדויות שהבאנו כאן נוגעות לשוהים (או האמורים לשהות) בישיבות לאחר השירות המקוצר.