בועת האשראי של ארדואן והמהומות בטורקיה

התקשורת כבר הספיקה להעניק למהומות בטורקיה את הכינוי "האביב הטורקי", כניגוד למונח "המודל הטורקי", שסימל עד לפני כשנתיים את הפתרון, כביכול, לבעיות הכלכליות והחברתיות בפניהן ניצבות מדינות ערביות כושלות. המתינות האסלאמית שביקש ארדואן להפגין, יחד עם ניהול כלכלת שוק מודרנית ודינמית, היו דגם התפתחות אפשרי למצרים ולמדינות כושלות אחרות במזרח-התיכון.

ארדואן הציג את עצמו במהלך הבחירות לראשות עיריית איסטנבול ב-1994 כ-"משרת של השריעה", אך רוב המשקיפים המערביים העדיפו להאמין להצהרותיו שלהדיקטטור לימים של טורקיה כי יכבד את אופייה החילוני של המדינה הטורקית.

הוא מעולם לא תכנן לעשות זאת. ארדואן לא ניצח על נס כלכלי בטורקיה. בניגוד לניתוח של משקיפים מערביים רבים, ארדואן ארגן בטורקיה בועת אשראי סטנדרטית של מדינת עולם שלישי שהותירה את טורקיה בחובות אדירים, המאלצים אותה כעת לנקוט דרך של הידוק חגורה. "הקשיים הכלכליים של טורקיה יכתיבו את סדר היום הפוליטי, וטענותיו של ארדואן כי הוא המנהיג בכוח של העולם המוסלמי ייראו אמינות פחות", הזהרתי במאמר מה-23 באפריל (פצצת הזמן המתקתקת של טורקיה, אסיה טיימס), רגע לפני שסוכנות הדירוג מודי'ס העניקה לטורקיה דירוג אשראי גבוה יותר — הטעות החמורה ביותר, אולי, בשיקול הדעת של סוכנות דירוג אשראי כלשהי מאז הוענק דירוג מושלם לאגרות החוב של הסאב-פריים.

מה שראינו באיסטנבול אינו שידור חוזר של המהומות שהחלו במדינות צפון אפריקה ב-2011. הכלכלה הטורקית תמשיך לתפקד, וגם המערכת הפוליטית הדינמית שלה תמשיך לפעול. ההפגנות נגד-הממשלה מסמנות במקרה הזה משהו אחר — שינוי לרעה במצבם של האיסלמיסטיים הטורקים.

הדיקטטורה הזוחלת של ארדואן – מהפכה איראנית ב-Slow Motion?

כעסם של המפגינים מתמקד בדיקטטורה שמנסה ארדואן להקים: הכפייה הזוחלת של החוק המוסלמי במדינה המבוססת על עקרונות חילוניים, הכליאה של מאות מתנגדי משטר והכוח העצום שמעניק המשטר למונופולים מושחתים הנשלטים על־ידי מפלגתו של ארדואן. לפי מברקים דיפלומטיים אמריקאיים משנת 2010 שהודלפו, צבר ארדואן הון עתק כתוצאה מקבלת שוחד ועמלות על מכירת נכסים טורקיים למשקיעים זרים. מנהיג מפלגת האופוזיציה החילונית הטורקית אף הגדיל לעשות והשווה בין ארדואן להיטלר.

מלחמת האזרחים הסורית מוסיפה ומחדדת את השסעים האתניים והכיתתיים בחברה הטורקית. כחמישית מהטורקים מזהים את עצמם כעלאווים, זרם מתון באיסלאם שהמשתייכים לו מצביעים בעיקר למפלגות חילוניות. ניסיונו של ארדואן להפוך את עצמו למנהיג הסונים המיליטנטיים בסוריה, כמו גם של החמאס בעזה, מפחיד אותם. לעלאווים הטורקים יש מעט במשותף עם המיעוט העלאווי בסוריה, אליו שייכת גם משפחת אסד, אך הם מפגינים אהדה לאסד בעיקר מפני שהסונים הטורקים מבקשים לחסל אותו.

הכורדים מהווים יותר מחמישית מאזרחי טורקיה אך קצב הילודה שלהם כפול ויותר מזה בהשוואה לקצב הילודה של דוברי הטורקית. הטורקים הסונים האותנטיים המיוצגים על־ידי מפלגתו של ארדואן מהווים בקושי מחצית מהאוכלוסייה, ועתידים להפוך למיעוט במדינה בתוך פחות מעשרים שנה. בינתיים, בעקבות מלחמת האזרחים, הפכו הכורדים הסורים לכוח עצמאי עם שלטון ומיליציה משל עצמו. הם משקיפים על הג'יהדיסטים הערביים המנהיגים את כוחות המרד בשלטון אסאד בתערובת של פחד וחוסר אמון. כך יוצא פעם נוספת שהתמיכה של ארדואן במורדים הסונים מובילה לחוסר נחת גם בקרב הכורדים הטורקיים.

על זאת יש להוסיף כי רק מיעוט קטן בבסיס התומכים של מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן תומך בסדר יום אסלאמיסטי. סקר של מכון הסקרים פיו משנת 2013 מצביע על־כך שרק 12 אחוז מהטורקים רוצים כי החוק הטורקי יתבסס באופן בלעדי על הקוראן, זאת לעומת 84 אחוז מהמוסלמים בדרום אסיה, 77 אחוז מהמוסלמים בדרום־מזרח אסיה ו-74 אחוז מהמוסלמים במזרח־התיכון ובצפון אפריקה.

סדר היום האסלאמיסטי של ארדואן אינו מדבר לליבם של רוב הטורקים, וזו הסיבה לכך שהמנדט שלו להמשיך ולשלוט מבוסס קודם כל על יכולתו לספק שגשוג כלכלי. למעשה, ההצלחה של הכלכלה הטורקית בתקופתו היא שסייעה לו למשוך קולות חילוניים. ההשוואה להיטלר אמנם דוחה, אך יש הקבלה בין אופן פעולתו של זה לאופן פעולתו של ארדואן, שסדר היום הסמוי שלו כולל את הפיכתה של טורקיה לדיקטטורה אידיאולוגית. הציבור הטורקי מזהה, ובצדק, את החוקים החדשים האוסרים על מכירת אלכוהול אחרי עשר בערב, או את אסור הפרסום של משקאות אלכוהוליים במדיה, כניסיון להשליט את חוקי השריעה על המדינה בהילוך איטי.

במסע הבחירות שלו לנשיאות ב-2011 חיקה ארדואן אדם מפורסם אחר שמוצאו מאנטוליה, הקדוש הנוצרי ניקולאוס. כפי שכתבתי במחקר משנת 2012 עבור רבעון המזרח התיכון: הבועה של ארדואן מזכירה את הבועה הארגנטינאית שהתפוצצה ב-2000 ואת הבועה המקסיקנית של 1994. בשני המקרים נוצרה בועה קצרת־טווח של שגשוג בחסות תפיחת חוב חיצוני, ובשני המקרים הבועות התפוצצו והובילו לפיחות בערך המטבע ולמיתון. במקרה הארגנטיני ובמקרה המקסיקני קנו הפוליטיקאים פופולריות באמצעות אספקת אשראי זול לצרכנים, ממש כפי שעשה ארדואן לפני הבחירות ביוני 2011.

ההשלכות הפוליטיות של המדיניות הכלכלית של ארדואן

הנדיבות הפוליטית של ארדואן חזרה כעת כבומרנג לצרכנים הטורקיים: הצריכה הפרטית נופלת, צמיחת התוצר קרובה לאפס ונותרת חיובית רק בזכות גידול של 20 אחוז בהוצאה הממשלתית, מה שמסביר גם את העובדה שקצב האינפלציה בטורקיה הוא כשבעה אחוז.

הכלכלה הטורקית, אותה יש גורמים המשווקים משום מה כסין הבאה, נשענת על יצוא תעשייתי ברמה טכנולוגית נמוכה ובינונית לאירופה, לעולם הערבי ולמדינות ברית המועצות לשעבר. היא הצליחה לגדול כאתר ייצור זול לאירופים ולכמה יצרנים אסיאניים, ושקעה עם המשבר הכלכלי באירופה, הקיפאון בכלכלה ברוסיה והמהומה אצל שותפות הסחר המוסלמיות שלה. אחוז הצעירים בוגרי התיכון בטורקיה נמוך משיעור הבוגרים במקסיקו, ובמדינה גם כלכלה שחורה בהיקף עצום. יש כמה אוניברסיטאות טורקיות ברמה המקובלת בעולם, אך לטורקים אין מה להציע בהשוואה למאגר הכישרונות של סין, טייוואן וקוריאה.

כדי להמשיך ולאפשר את התנפחות בועת האשראי, התנהלה טורקיה עם גרעון של 10 אחוז במאזן התשלומים בשנת 2012, שמומן בעיקר על ידי חוב קצר טווח שנרכש – על־פי עדויות אנקדוטליות – בעיקר על ידי מדינות המפרץ הסוניות, הרואות בטורקיה מחסום בפני עלייתה של איראן.

החוב קצר הטווח של טורקיה ממשיך לצמוח בקצב של 30 אחוז בשנה (ובקצב של 70 אחוז בשלושת החודשים הראשונים של 2013). ההאטה הכלכלית הייתה אמורה להפחית את הקצב בו טורקיה לווה, אלא שההפך קרה — הקצב הואץ. הסבלנות של הגורמים המממנים את טורקיה ארוכה אך לא אינסופית.

החוב של אזרחי טורקיה גדל כמעט פי עשר מאז 2006, וקפץ ב-40 אחוז במהלך השנה האחרונה לבדה. כפי שציינתי כבר באפריל, קשה מאוד לישב עלייה כזו במצבת החובות של הצרכנים עם עלייה של 5 אחוז בהוצאה הצרכנית (יש לציין כי בשל אינפלציה של 7 אחוז, ההוצאה הריאלית של הצרכנים ירדה בפועל ב-2 אחוז). את הפער הזה ניתן להסביר בכך שהצרכנים הטורקיים משתמשים בכמויות עצומות של אשראי כדי לממן מחדש את תשלומי הריבית שלהם על החובות הקיימים.

חגיגת ההוצאות של ארדואן ב-2011 הותירה את הכלכלה הטורקית עם חמרמורת נוראית. הבנקים לא יכולים להמשיך ולנפח את מצבת ההלוואות שלהם ב-40 אחוז לשנה לנצח. כשהחקיקה תיגמר, משקי הבית הטורקים יצטרכו לצמצם באופן קיצוני את הצריכה שלהם. הצרכנים הטורקים עמוסי החובות מבינים שהתיקון ממשמש ובא, והתחושה הזאת מסייעת בהעכרת מצב הרוח הציבורי.

"הסיכונים ארוכי הטווח בפניהם ניצבת טורקיה גדולים אפילו יותר", כתבתי במאמר הנזכר לרבעון המזרח התיכון. "מדינה מתפתחת לא יכולה להתנהל עם שיעור ילודה שמוביל לגידול מתמיד באוכלוסיית הקשישים הנתמכים, אך למרות זאת שיעור הילודה בקרב טורקים שטורקית היא שפתם הראשונה (בעיקר לא כורדים ר.ס.) יורד באופן מתמיד בחמש־עשרה השנים האחרונות ונפל לשיעור אירופאי של 1.5 ילדים למשפחה — מה שמוביל לכך שאוכלוסייתה של טורקיה מזדקנת בקצב קרוב לזה של איראן, ומותיר את מערכת הביטוח הלאומי של המדינה עם גרעון של קרוב ל-5 אחוזי תוצר".

"אם נמשיך בטרנד הדמוגרפי הנוכחי, 2038 תירשם כאסון", הזהיר ארדואן בנאום שנשא במאי 2010, "בתוך שנות דור, מחצית מאזרחי טורקיה בגיל צבא יגיעו מבתים דוברי כורדית". במבט לאחור, מומחים לפוליטיקה הטורקית עשויים לסכם את תקופת ארדואן כניסיון מאוחר לשפוך דבק מוסלמי לסדקים שנפערו בחברה הטורקית ומאיימים לפרק אותה. יתכן מאוד שהוא כבר נכשל. חלק הולך וגדל מהקולות בטורקיה הגיעו למסקנה שהם עשו עסקה עם השטן, ושהשטן לא מילא את הצד שלו בעסקה.

תרגם: רותם סלע

על הכותב: דיוויד גולדמן ("שפנגלר") כיהן כראש מחלקת מחקר האג"ח בבנק אוף אמריקה, כמו גם בתפקידי אנליסט מומחה בוול סטריט. הוא נבחר על ידי המגזין האמריקאי Institutional Investor, המוביל בין המשקיעים המוסדיים, כחבר ב'נבחרת הכוכבים' האמריקאית של אנליסטים בתחום האג"ח. גולדמן שימש בעבר פובליציסט במגזין "פורבס", כעורך של First Things. גולדמן כותב את הטור של "שפנגלר" באסיה-טיימס – טור המושך למעלה ממיליון קוראים מדי חודש. גולדמן כותב, על רקע הכשרתו בכלכלה ובתיאוריה מוסיקלית, על מוסיקה, מתמטיקה, דת ותרבות, וכלכלה. ספרו הראשון "How Civilization Die" יצא בקרוב בעברית. הוא חי עם משפחתו בניו-יורק.