מובארכ כדיקטטור של רווחה וקריסת הכלכלה המצרית

מעל שנתיים חלפו מאז פקדו ההמונים את כיכר 'תחריר', ועדיין לא חל שיפור במצבה הכלכלי של מצרים. קל להתפתות לפרשנות רומנטית של המהפכה המצרית, אולם בסופו של יום הפילה את מובארכ מדיניות כלכלית כושלת. נוסף לעליית מחירי המזון בעולם, עבר של מדיניות אגררית כושלת וסבסוד רחב, יחד עם ירידה ניכרת בהכנסות ובסיוע-חוץ, הביאו את מצרים לפשיטת רגל, את ההמון הזועם לרחובות, ואת מובארכ לבית-הכלא

פרשנים רבים התייחסו לסיבות שהובילו להפיכה במצרים ולנפילתו של משטר מובארכ. רובם הגדול התייחס בעיקר לשלל נימוקים רומנטיים ומהפכניים-משלהבים, כגון השראת ההפיכה בתוניסיה, הנגישות שהעניק האינטרנט למידע חופשי, מיאוס האזרח המצרי בשחיתות ובדיקטטורה וכד'. אך בסופו של דבר העיקר נעוץ ברקע הכלכלי: מובּארכּ לא הצליח לסבסד לאזרחיו את שהיו רגילים לקבל. החור בכיס ובבטן, כמו ב'מהומות הלחם' שהתרחשו בעבר במצרים, הוא זה שדחק בהמונים לצאת לרחובות.

החיטה מתייקרת, היציבות השלטונית מתערערת

ידוע כי המזרח-התיכון הוא יצואן האנרגיה הגדול בעולם, פחות ידוע כי הוא היבואן הגדול ביותר של סחורות חקלאיות. מצרים היא יבואנית החקלאות, בעיקר החיטה, הגדולה בעולם, ומסיבה זו כל עלייה במחירי הסחורות החקלאיות משפיעה עליה בצורה דרמטית.

בשנים 2008-2007 מצרים כמעט והכפילה את יבוא החיטה שלה. בשיחה עם 'מידה', הסביר ד"ר יוסי מן, מומחה לענייני אנרגיה והמפרץ הפרסי מאוניברסיטת בר-אילן, כי "לצד משבר הסאבּ-פריים האמריקני … שהביא למשבר פיננסי עולמי, ב-2007, מדינות מהמפרץ הפרסי, בעיקר סעודיה, הצהירו על הפסקת מיזם חקלאי שנועד לשדרג את מעמד מדינות-המפרץ בעולם הערבי באמצעות חלוקה אדירה של תוצרים חקלאיים למדינות-ערב". לדברי מן, "מצרים, כמו גם סודן ובחריין, היו בין המדינות שנהנו ממענקי ענק של חיטה". אולם הפרויקט  נסגר משום שסעודיה גילתה ש-75% מעתודות המים שלה הידלדלו, והעלות לגדל חיטה בלב המדבר אדירה ואינה רווחית – צריך להשקיע פי 13 מים מהמקובל ולהשתמש בהמון כימיקלים. המיזם השאפתני גבה 20% מרווחי הנפט שלה.

עבור מצרים, המשמעות הייתה הגדלת היקף ייבוא החיטה. בהמשך לכך, בשנים 2010-2008, שילוב של כמה גורמים – עלייה בדפוס הצריכה בקרב מעמד-הביניים של העולם המתפתח, פגעי טבע כבצורת, יבולים דלים, חרמות יצוא תבואה, ודלקים ביולוגיים – העלה את מחירי המזון לשיאים חדשים שהשלטונות לא היו מסוגלים לסבסד עוד. באוגוסט 2010, כמה חודשים לפני תחילת המהומות, מחירי החיטה עלו ב-100% – מ-4.25 דולר לבּוּשֶל (1 בושל = מעל 35 ליטר) ל-8.41 דולר. תוך כמה חודשים נרשמה עלייה חדה במחיר הלחם, שהוא הגורם הקריטי ביותר ליציבות השלטון במצרים.

זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצֹר אָוֶן

יתכן כי אלמלא מבנה החקלאות המצרי, מצרים הייתה יכולה לספק לעצמה חיטה; שהרי מדובר במדינה בעלת עבר חקלאי עשיר, יצואנית כותנה מובילה (לפחות עד לא מזמן), שרבים מאזרחיה חקלאים. אולם במצרים, כמו בחלק ממדינות מזרח-אירופה, שטח האדמה לחקלאי קטן מאוד. כדי שגידול החיטה יהיה כלכלי, נדרש מינימום של 250 דונם. לחקלאי המצרי הממוצע יש בין 10 ל-20 דונם: מספיק אולי למחיה, אך בוודאי לא לרווח.

מצב זה, בו מדינה מרובת שטחים מקמצת בחלוקתם לחקלאים, נוצר מתוך התפישה הסוציאליסטית האגררית שהמשטר המצרי אימץ בשנות ה-50, במסגרתה הלאימה המדינה אדמות של בעלי קרקעות וחילקה אותן לפלאחים. השלטון לא יכול היה לחלק לכולם 300-200 דונם, ולכן כל אחד קיבל כמה עשרות דונמים בלבד, מתחת לגבול הכדאיות הכלכלית.

לנוכח בעיה דומה, רבים מהחקלאים באירופה מאחדים שטחי אדמות קטנים ומגדילים את פוטנציאל הרווח שלהם. אך במצרים, בשל התפיסה השבטית הערבית, המצרי מנוע מלהתאחד עם חמולה אחרת. יתרה מכך, הפלאח מוריש לילדיו את האדמה ובכך מפצל אותה לחלקים קטנים יותר וכלכליים פחות.

ד"ר מן מוסיף כי "במצרים, כמו במדינות ערביות רבות נוספות, הורגלו האזרחים, בהתאם לתפיסה הסוציאליסטית, לקבל מצרכי בסיס רבים בחינם". לאזרח המצרי ברור שהשלטון אמור לסבסד את הלחם, כמו את הדלק והחשמל, ולכן אין לו תמריץ לעבוד. מעבר לכך, הוסיף מן, במדינות ערב הדיקטטוריות יש חוזה לא כתוב בין המשטר לאזרחים שאומר: "אם אתה, הדיקטטור, לא נותן לי זכות בסיסית כדמוקרטיה, לפחות סבסד אותי … אם תיתן לי אשתוק ולא אזעם שאיני במשחק הפוליטי, אך אם לא תיתן לי את הסבסוד שאני רגיל לו – אתחיל במהומות". במצרים החוזה הופר, והסוף – ידוע.

תעלה ללא תועלת

בנוסף למחירי החיטה, בשנים 2010-2008 סבלה מצרים מקשיים רבים בענפים כלכליים שונים. ההכנסה מתעלת סואץ, המהווה מקור הכנסה שלישי בגודלו למצרים, נפגעה מאוד. תהליכים היסטוריים, שהחלו עם סגירת התעלה בשנים 1975-1967, הביאו לייצור ספינות ענק שיוכלו לעמוד במסלול השיט המסחרי הארוך בין אסיה לאירופה, דרך כף התקווה הטובה. בשל משקלן, הספינות הללו אינן יכולות לעבור בתעלה. השלטונות המצריים נכשלו בעקביות במתן פתרון לאותן ספינות, ובכך הפסידו את הרווחים הפוטנציאליים ממס המעבר.

מעבר לכך, המצב הביטחוני שנגרם עקב המהומות במצרים הרחיק חברות שייט מן התעלה. בהקשר זה יש לדעת כי כוח האדם שמתחזק את התעלה הורכב בחלקו מעובדים מאסמאעיליה הקשורים בחלקם ל'אחים המוסלמים', וכך גדל החשש לשלום הסחורות. בשל כל אלו, אם עד 2008 עברו בתעלה בממוצע 2,200 ספינות בחודש, ב-2012 עברו רק 1,600 ספינות;  עד 2008 תעלת סואץ הרוויחה 6 מיליארד דולר, ב-2012 רק 3 מיליארד דולר.

מובארכ ביש גדא

החקלאות איננה המפתח היחידי לכלכלה המצרית. הענף הכלכלי המהווה למעשה את המקור למרבית מטבע-החוץ של מצרים הוא ענף עובדי-החוץ. 10% מכוח העבודה המצרי מפוזר ברחבי העולם, בעיקר במפרץ הפרסי. המצרים עובדים שם כמורים, מהנדסים ואדמיניסטרטורים. שוק הנפט, כמנוע העיקר של הכלכלה הערבית, גורם לתנודתיות גם בשוק העבודה המצרי: כשיש ביקוש לנפט, מחירו מאמיר, הכלכלה במפרץ פורחת ויש למצרים עבודה. אך כשמחיר הנפט יורד, כמו שקרה ב-2008 (מ-147 דולר לחבית ביולי ל-34 דולר בדצמבר), מיליוני מצרים שבים הביתה ותזרים מטבע-החוץ פוחת.

עוד ענף שנפגע הוא ענף הנפט והגז. בשנות ה-90 מצרים הפיקה 900,000 חביות נפט ביום, אך ערב פרוץ המהומות תפוקתה הידרדרה ל-600,000 חביות. השלטונות בחרו להמשיך ולספק דלק מסובסד לאוכלוסייה המתרחבת, והביאו לכך שבשנים 2010/11 מצרים כבר הפכה מיצואנית נפט ליבואנית. לגבי שוק הגז, לאור עלייה בצריכה הפנימית ולחץ ציבורי נגד הסכמי יצוא (בעיקר עם ישראל), הכריז שר הנפט המצרי ב-2008 כי המשטר לא יחתום על חוזים בעתיד הנראה לעין. מציאות זו, לצד הירידה העקבית במחיר הגז העולמי משנת 2008 ועד 2012, הובילה לפגיעה קשה ברווחי הגז של מצרים.

מדינה ללא כיסוי

לבסוף יש לציין את פיגועי הטרור שהבריחו את התיירים ופגעו בעוד מקור הכנסה בולט של מצרים, את ענף הכותנה המצרי, שחוסל על-ידי המחירים האטרקטיביים של תעשיית הטקסטיל הסינית, ואת ההפחתה המשמעותית בסיוע השנתי האמריקני.

מצרים של מובארכ נאלצה להתמודד עם כל האתגרים הגדולים הללו בו-זמנית. מצד אחד הממשלה התחייבה לסבסד את הלחם, הדלק, החשמל, החינוך, ועוד; מצד שני הכנסות המדינה נשחקו עד דק. במקום לתת לאזרחיו את החופש הדרוש לקיומו של שוק חופשי, בחר מובארכ להמשיך את המדיניות הסוציאליסטית והאגררית, ולהסתמך על מענקים ומתנות של מדינות זרות. כך העמיק מובארכ את המשבר, וקרב את קצו במו ידיו.