האיום הפקיסטאני: מדוע ישראל עיוורת מעבר לאיראן

פקיסטאן מהווה איום ממשי לישראל ולעולם המערבי •  ברשותה כמאה ראשי נפץ גרעיניים לצד טילים ארוכי-טווח; בשטחה פעלו ופועלים הארכי-טרוריסטים החשובים ביותר של אל-קאעידה, וממנה יצאו אינספור ג'יהאדיסטים שביצעו פיגועים בכל רחבי העולם; וכן – היא מדינה מאוד אנטישמית • מדוע, אם כך, ישראל עיוורת לסכנות שממזרח לאיראן ובוחרת להתמקד דווקא באיום גרעיני שאינו קיים עדיין? טארק פתח, כתב קנדי ממוצא פקיסטאני, בקריאת אזהרה

עצם היותי מוסלמי, המגן על זכותה של ישראל להתקיים כ'מדינה יהודית' בגבולות בטוחים עם ערבויות בינלאומיות, לא עוזר לי לפתח מועדון אוהדים בקרב תומכי חמאס. מאידך, העובדה שאני מתנגד לנוכחות המתמשכת של צה"ל בגדה המערבית, נוסף לתמיכתי הבלתי-מתנצלת במדינה פלסטינית, מבטיחה כי גם יהודים רבים מתייחסים אלי בחשד. בכך מובטח לי מעמד שאין לקנא בו, לפיו כל מה שאגיד יעורר מעט מאוד תהודה אצל שני הצדדים בוויכוח.

כידיד הן של העם היהודי והן של הערבים, המחשבה על מתקן גרעיני שיתפוצץ מעל ישראל מעבירה בי צמרמורת. העובדה היא שלא רק יהודים ימותו במתקפה כזאת, אלא גם מיליוני ערבים יימחו מעל פני האדמה. הבעיה עוד יותר חמורה עקב העובדה שישראל מוטרדת בצורה אובססיבית רק מהרפובליקה האיסלאמית של איראן, שאין לה אפילו ראש נפץ גרעיני אחד, בעודה מתעלמת לחלוטין מהאיום האמיתי: הכוח גרעיני המצוי בידי צבא הקנאים האיסלאמיים הפנאטיים של פקיסטאן.

נפגשתי רבות בעבר עם אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה יהודים מובילים בצפון-אמריקה ובישראל, ובכל פעם אני נדהם לנוכח העדר הידע על פקיסטאן, תכניתה הגרעינית והדינמיקה הפנימית של מדינה זאת; שהיא המקור הראשי של מתאבדים ג'יהאדיסטים ונקודת ההתחלה לאימונם של טרוריסטים איסלאמיים.

תרבות של אלימות

לא קל להבין את פקיסטאן. זוהי ארץ מולטי-אתנית עם אוכלוסיה רב-לשונית הנשלטת על-ידי פונג'ב, שבשטחה, באזור בלוצ'יסטאן, מתחוללת מלחמת אזרחים. נוסף לכך גבול שנוי במחלוקת עם אפגניסטאן, מאות אלפי חיילים המצויים בכוננות להתמודדות נגד הודו באזור קשמיר; טבח איטי של האוכלוסיה השיעית במדינה והאינטרסים האסטרטגיים של סין בפתח מיצרי הורמוז. כל אלה גורמים לכך שהבנת פקיסטאן היא משימה מרתיעה עבור כל משקיף מן הצד. אפילו בריטניה וארה"ב, שסייעו בהקמת המדינה, בכדי ליצור מדינת חיץ בין בריה"מ המתרחבת לבין הודו, לא הצליחו לקרוא את המסר בעלי התה ברמת דיוק מספקת.

בשעת כתיבת שורות אלה, פקיסטאן מייצרת יותר פצצות אטום ומפתחת טילים בעלי טווח ארוך, יותר מכל מעצמה גרעינית אחרת. על הנייר, ראשי הנפץ והטילים האלה מתמקדים בהודו ומופנים כלפי מזרח. אך הארסנל הגרעיני של פקיסטאן אינו מצוי במיקום סטטי, ראשי הנפץ והטילים מוזזים תדיר ממקום למקום, ואם יש מדינה כלשהי שהפוליטיקאים של מדינה זאת, הן בימין והן בשמאל, שונאים יותר מהודו, הרי זו ישראל.

פקיסטאן היא חברה המבוססת על שנאת 'האחר'. מאז הקמתה, ההינדי והיהודי ("האנוד ווא יאהוד" בעגה העממית של שפת האורדו) טופחו כאויבי המדינה והאיסלאם. בתרבות אלימה זו, נרצחו שלושה מיליון מוסלמים, בני דתם של השלטונות, ברצח העם שהתרחש ב-1971 בבנגלדש. עם חיסול האוכלוסיה ההינדית והיעדרם המוחלט של יהודים, ההתמכרות לרצח ה'אחר' מכלה כיום את הפקיסטאנים מבפנים. בשלוש השנים שהובילו לתפיסתו והריגתו של אוסמה בן לאדן ב-2011 באבוטבאד, פקיסטאן, התרחשו 225 פיגועי התאבדות במדינה שבהם נרצחו 3,900 בני אדם, כולם במתקפות בעלות מניעים פוליטיים מצד ג'יהאדיסטים מוסלמים-סונים. כל הקרבנות – החל ממוסלמים אחמדים ועד מוסלמים שיעים – הואשמו בשירות הציונים ולכן חוסלו.

חממת גידול לטרור בינלאומי

האירוניה היא, שבעוד שישראל רואה באיראן השיעית את האויב העיקרי שלה ומטפחת שלום קר עם ירדן ועם מצרים, אנשי דת מוסלמים-סונים מאותן מדינות ממש משמיצים את השיעים באיראן על בסיס היותם "כת יהודית סודית". יהודים ברחבי העולם נראים כמתעלמים מעובדה זו, כשהם קוראים על טבח של שיעים בפקיסטאן ועל עוינות גלויה כלפיהם במקומות רחוקים זה מזה כמרחק אינדונזיה מאינדיאנה (מקום מושבו של הארגון האיסלמיסטי האמריקני ISNA).

אם נעיין במקורות השנאה כלפי היהודים, הרי ששורשיהם נעוצים בפקיסטאן ובעולם הערבי ללא יוצא מן הכלל. כשמדובר בהתקפות טרור שבוצעו ברחבי העולם, כמעט כולם מקורם בפקיסטאן. הם בוצעו על-ידי צעירים ממוצא פקיסטאני או על-ידי טרוריסטים ג'יהאדיסטים שאומנו על אדמת פקיסטאן או שהם תוכננו ובוצעו על-ידי סוכנות הביון של איסלמאבד (ה-ISI) וארגוני הטרור שבחסותה. הרשו לי לפרט בכמה דוגמאות את התפקיד שמילאה פקיסטאן בטרור הבינלאומי, זמן רב לפני ששטחה שימש את אוסמה בן לאדן ואת חאלד שיח' מוחמד לתכנון ולביצוע מתקפת ה-9/11 נגד ארה"ב.

עוד בספטמבר 1986 ניסו חמושים לחטוף את מטוס חברת 'פן אמריקן' על מסלול שדה התעופה בקאראצ'י והרגו 20 בני אדם. בין העצורים היו חמישה פלסטינים שהשתייכו לקבוצת אבו-נידאל וכן שבעה פקיסטאנים. מאוחר יותר, בינואר 1993 התרחשה התקפה נגד מפקדת ה-CIA בלאנגלי, וירג'יניה, בה שני אנשי CIA נהרגו ועוד שלושה נפצעו. התוקף הפקיסטאני אג'מל קאנסי, נתפס לבסוף על-ידי ה-FBI ונכלא בארה"ב. בפברואר 1993 פוצצה משאית תופת במרכז הסחר העולמי. מארגן ההתקפה, ראמזי יוסוף, נעצר מאוחר יותר ב-1995 באיסלמאבד, פקיסטאן.

כפי שניתן להבחין, שוב ושוב התחקו הרשויות השונות אחר האחראים או אחר מבצעי הפיגועים לשטחה של פאקיסטאן. כך היה הדבר גם בפיצוץ בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה, שהרג 223 בני-אדם ופצע 4000 נוספים, באוגוסט 1998; במתקפת התאבדות נגד המשחתת האמריקנית USS Cole בעת עגינתה בעיר הנמל עדן בדרום תימן, באוקטובר 2000; במאי 2002, אז מחבל מתאבד הרג 11 מהנדסים ימיים צרפתיים מחוץ למלון שרתון בקאראצ'י, פקיסטאן, שם נעצר כעבור שלוש שנים יוצר הפצצה, המופתי מוחמד סאביר; וכן בהתקפת אתר התיירות באלי שבאינדונזיה באוקטובר 2002, אז נהרגו 202 אנשים ונפצעו 240 נוספים. כעבור תשע שנים, החשוד העיקרי בפיצוץ, עומר פאטק, מהקבוצה המיליטנטית ג'מאעה אל-אסלאמיה, נאסר ב-2011 באבוטאבד, פקיסטאן.

כמה מקרים מפורסמים יותר ומוכרים יותר לקורא הישראלי. ראשית, ישנו הפיגוע הידוע לשמצה בלונדון (פיגוע ה-7/7) בו נהרגו 52 אנשים ונפצעו כ-700 נוספים, ביולי 2005. שלושה מבין ארבעת המחבלים המתאבדים היו ממוצא פקיסטאני. הרביעי, אזרח סעודי, נעצר מאוחר יותר בכפר סמוך לפשאוואר, פקיסטאן. שלוש שנים לאחר מכן, בדצמבר 2008, טרוריסטים ג'יהאדיסטים פקיסטאנים מבצעים פיגוע טרור דרך הים במומבאי, הודו, הורגים 166 אנשים, כולל רב ואשתו ההרה במרכז היהודי בית חב"ד, ופוצעים 308 נוספים. מתכנני הפיגוע הם פקיסטאני-אמריקני בשם דייויד קולמן הדלי (נולד כדאוד סייד גילני) ושותפו לפשע הפקיסטאני-קנדי מוחמד טאהוואר ראנה. שניהם עבדו למען קבוצת טרור שנתמכה על-ידי ה-ISI הפקיסטאני, לשקאר א-טויבה.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. ניכר אפוא, עד כמה עמוקה המעורבות הפקיסטאנית בביצוע פיגועים, בהיותה בית גידול לג'יהאדיסטים או במתן מקלט ומחסה לאחראים לאירועים האלימים.

איראן מדברת, פקיסטאן עושה

בנוסף לרשימה שלעיל, במשך שנים ארוכות שימשה פקיסטאן כביתם של מרבית מנהיגי אל-קאעידה. כולם, כולל אוסמה בן לאדן, נעצרו על אדמתה. אלה כוללים את חמשת הבאים: אבו זוביידה, אזרח סעודיה המצוי כעת במעצר בארה"ב; רמזי בן שיבח, אזרח תימן המוחזק על-ידי ארה"ב כ"לוחם אויב" העצור במחנה גואנטנמו, בקובה; חאליד שיח' מוחמד, המצוי כעת במעצר צבאי במחנה גואנטנמו בעקבות פעולות טרור שביצע, כולל רצח המוני של אזרחים, היות והוא זוהה כ"אדריכל הראשי של מתקפות ה-11 לספטמבר"; אבו פרג' אל-ליבי, כינויו המחתרתי של אזרח לוב המשמש כחבר בכיר באל-קאעידה (שמו האמיתי, לפי הסברה, הוא מוסטפה אל עוזייתי); ומוסטפה נסאר, הידוע גם כאבו מוסאב אל-סורי, מנהיג אל-קאעידה שנולד בסוריה המחזיק באזרחות ספרדית. היה מבוקש בספרד עקב הפיגוע באל-דסקאנסו בשנת 1985, שבו נהרגו 18 בני אדם, ובהקשר לפיצוץ ברכבת במדריד ב-2005.

יש לציין כי הפעם היחידה שבה היו אזרחים בריטיים מעורבים בפיגוע התאבדות בתוך ישראל היו אלו אנשים ממוצא פקיסטאני. במאי 2003 רצחו טרוריסט מתאבד ושותפו לעבירה שלושה אנשים ופצעו עשרות נוספים בפיגוע בבר התל-אביבי 'מייקס פלייס'. הטרוריסט המתאבד בן ה-21, אסיף מוחמד חניף נהרג בפיגוע בעוד ששותפו לדבר העבירה, עומר חאן שריף לא הצליח לפוצץ את המטען שלו. שניהם נולדו בבריטניה להורים ממוצא פקיסטאני. חניף לא היה האזרח הבריטי ממוצא פקיסטאני הראשון שביצע פיגוע טרור נגד יהודים. ב-2002, תכנן עומר סעיד שיח' מבריטניה את חטיפתו ורציחתו של עיתונאי ה'וול סטריט ג'ורנל', דניאל פרל, בפקיסטאן.

בהשוואה לפעולות הטרור הבינלאומי בעלות הקשר לפקיסטאן, פיגועי טרור שמקורם באיראן הם מעטים ונדירים. מעשה הזוועה הבינלאומי הראשון שניתן לאתר את מקורו באירן התבצע ב-1994, כאשר פוצץ בניין הקהילה היהודית AMIA בבואנוס איירס, אז נהרגו 85 אנשים ונפצעו כ-300 נוספים. אין ספק שבכירים איראניים עמדו מאחורי מתקפה זאת וכי בני בריתם מחזבאללה שיצאו מלבנון ביצעו את הפיגוע הזה. המעשה היחיד הנוסף של פיגוע טרור איראני בינלאומי התרחש בפברואר 2012, כאשר התפוצצה פצצה שהייתה מכוונת נגד דיפלומט ישראלי בניו דלהי, הודו.

השפעה עדתית על מוקד תשומת הלב הישראלי

אז מדוע עוסקת ישראל באופן כה אובססיבי באיראן, אבל לא בפקיסטאן? ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא עצם קיומה של קהילה יהודית פרסית גדולה ובעלת השפעה החיה בישראל. לקהילה זו ניסיון רע ממשטר האייתוללות, בהשוואה לתקופה שבה התקיימה מערכת יחסים קרובה בין ישראל ואיראן, בעת שלטון השאה עד 1979. קהילת יהודי איראן בישראל מוערכת בכ-200,000 עד 250,000 איש והשפעתם על קביעת המדיניות הציבורית רבה יותר ממספרם היחסי באוכלוסיה: החל מדן חלוץ, הרמטכ"ל לשעבר, ועד נשיא המדינה לשעבר שסר חנו, משה קצב. כיום מוביל שר התחבורה לשעבר שאול מופז את מפלגת 'קדימה' ומיכאל בן ארי ומרדכי זר היו חברי כנסת.

בהשוואה ליהודים יוצאי איראן בישראל, מספרם של היהודים יוצאי פקיסטאן אינו עולה על כ-2000 איש, והמוניטין שלהם בחברה הישראלית מצטמצם לכך שהם הביאו לארץ את משחק הקריקט. רובם גרים בעיר רמלה והם אינם ממלאים תפקיד מרכזי או מככבים בשיח הפוליטי בארץ. למעטים מבין היהודים יוצאי פקיסטאן קיימים עדיין קשרים או אפילו זכרונות מפקיסטאן, ובניגוד לעמיתיהם מאיראן, אין להם תובנות לגבי האופי הפוליטי הנוכחי של מולדתם לשעבר. בעוד ש'קול ישראל' מקיים שידורים יומיים בשפה הפרסית מאז שנות ה-50, לא קיימים שידורים כאלה בשפה הפונג'בית או באורדו, בלוצ'י או סינדהי, השפות הרווחות בפקיסטאן.

אין פלא אפוא, שקיים כזה מחסור חמור במחקר האקדמי על פקיסטאן ועל צלילתה אל מעמקי הטרור הבינלאומי הג'יהאדיסטי. בעוד האוכלוסיה של פקיסטאן והפזורה שלה ברחבי העולם מונים כ-180 מיליון, והאנטישמיות בקרבם ועוינותם לישראל הן כמעט אוניברסליות, יתכן שההפך הוא הנכון לגבי איראן: האדם האיראני הפשוט אינו עסוק באופן כל כך כפייתי בשנאת יהודים ובתיאוריות מפותלות על קונספירציות של יהודים כמו שכניו הפקיסטאנים.

הנשק הגרעיני של אללה

הישראלים מודאגים, ובצדק, מהרטוריקה הקנאית הבוקעת מגרונותיהם של האייטולות באיראן, אך עליהם להכיר בכך שדווקא לפקיסטאן 100 ראשי נפץ גרעיניים וטילים ארוכי טווח היכולים להגיע לישראל. מדען גרעין המוביל פרופ' פרבז הודבהוי, יוצא פקיסטאן שרכש את השכלתו ב-MIT, מתריע אודות הסכנות של התכנית הגרעינית של ארצו בספרו "Confronting the Bomb", שם הוא כותב שיתכן שאנשים מתוך הממסד הצבאי הפקיסטאני, יחד עם קבוצה איסלמית חיצונית, עלולים לרקום קנוניה ולהשתלט על נכסים גרעיניים בלי ידיעת הרשויות האמונות על הגנת נכסים אלה.

כבר בפברואר 2000 יצר הדיקטטור לשעבר של פקיסטאן פרבז מושארף, פיקוד גרעיני, שכלל את מה שמכונה 'אגף התכניות האסטרטגיות' (SPD), האמור להחזיק בידיו את המשמורת הפיזית על הנשק הגרעיני של פקיסטאן. אולם, מזהיר פרופ' הודבהוי, "דרכי חשיבה וכוונות קובעות יותר מהפרוצדורות שפקיסטאן עשויה לאמץ". הוא מוסיף:

הפחד מפני כלי נשק חופשיים נובע מהעובדה שכוחות הצבא של פקיסטאן מטפחים בשורותיהם אויב סמוי. עוטי הגלימה של הדת מהלכים חופשי ונכנסים ויוצאים מדי יום ביומו במתקנים הגרעיניים המובטחים ביותר.

הוא מתאר את הצבא הפקיסטאני כחיילים מן השורה ובעלי דרגות הנתונים להשפעות איסלמיסטיות וגדושים מחשבות סוררות. הודבהוי טוען שקיימים שני צבאות פקיסטאניים: האחד בהובלת ראש הצבא הגנרל פרבז אשרף קאיאני והשני בראשות אללה: "קשה למצוא דוגמה נוספת שבה מנגנון ההגנה של מדינה מודרנית הפך כל כך פגיע מול האיום שמייצגים המשתייכים לחוגים הפנימיים של הצבא", כתב, "אפילו האלמנטים הלא-פונדמנטליסטים הם 'איסלמיסטים רכים'".

קריאת השכמה מן המזרח

האם הישראלים מודעים לנקודות התורפה הקיימות בתכנית הגרעין הפקיסטאנית, המאפשרות לפעילים ג'יהאדיסטיים חוץ-מדינתיים להכות במדינה היהודית?

העיסוק האובססיבי באיראן, תוך כדי התנערות מהאיומים שמציבה פקיסטאן יחד עם נותנת החסות הג'יהאדיסטית שלה ערב הסעודית, הוא טעות שירושלים עדיין יכולה לתקן, כל עוד יש לה אפשרות כזאת. כבר קיימים דיווחים שראש המודיעין לשעבר של ערב הסעודית הנסיך טורקי אל-פייסל, תומך בשיתוף פעולה סודי עם פקיסטאן לצורך פיתוח תכנית גרעינית, שבסיסה בסעודיה. יוזמה זו זוכה לגיבוי מצד המנהל הנוכחי של סוכנות הביון הסעודית הנסיך בנדר בן סולטן.

ישראל צריכה להבין שאיראן וסוריה הן אולי הכלבים הנובחים, אבל אלה ערב הסעודית ופקיסטאן העלולות, בסבירות הגבוהה ביותר, גם לנשוך.

________________

טארק פתח הוא כתב, סופר ושדרן רדיו קנדי ממוצא פקיסטאני, המתמקד בפעילות אנטי-איסלאמיסטית וכתב בעבר שני ספרים על הנושא. אנו מודים לו על שניאות לכתוב מאמר עבור אתר 'מידה'. 

• לקבלת עדכונים אודות מאמרים חדשים, הצטרפו לעמוד הפייסבוק או הטוויטר שלנו.