נסיך ירושלים: 65 שנים לרצח הרוזן פולקה ברנדוט

תוכניתו של המתווך השבדי מטעם האו"ם פולקה ברנדוט להשכנת שלום בארץ-ישראל הייתה רדיקלית למדי, וכללה, בין השאר, את ביטול קיומה של מדינת ישראל והתניית העליה היהודית בהסכמה ערבית • אולם עבור קבוצת פורשי לח"י היה זה דווקא הסעיף אודות בינאום ירושלים שעבר את הגבול, וחרץ את דינו של הרוזן • באופן רשמי, הרוצחים מעולם לא נתפסו אך כולם ידעו את זהותם, כולל דוד בן גוריון שאף התחבר עם אחד מהם • סיפור מרתק על התנקשות בדמות שנויה במחלוקת

בצהרי יום שישי, ה-17 בספטמבר 1948, בשעה 17:03 נעו שלושה כלי רכב לבנים מדגם דה-סוטו במעלה הדרך, שעתידה להיקרא בשם רחוב הפלמ"ח. שלוות השבת עמדה לעטוף את ירושלים, רוח סתווית נעימה עלתה מעמק המצלבה וציננה את להט היום שחלף. איש לא נתן דעתו לגבר המקריח והחסון, יהושע זטלר שמו, שניצב על גבעה, שלימים יבנה עליה מוזיאון האסלאם. למראה השיירה הרים זטלר את ידו. ממגרש החניה הסמוך לבית שמספרו 17, הגיח ג'יפ חום וחסם את הדרך. מן הג'יפ זינקו שלושה אנשים, פניהם מוסתרות על ידי כובע מצחייה ובידיהם רובים מדגם טומיגאן ושמייסר. נהג הג'יפ, משולם מקובר נותר לשבת ליד ההגה.

שלושת הצעירים הסתערו לעבר השיירה, שניים מהם ניקבו ביריות את הצמיגים ופגעו במנוע. השלישי, יהושע כהן, ניגש היישר אל הרכב שניצב שני בשיירה ובחזיתו התנוסס דגל ארגון האו"ם. הוא פתח בבטחה את הדלת, תחב פנימה את קנה השמייסר שבידו ולחץ בעוצמה על ההדק. נהג הרכב, האמריקני פרנק ביגלי, רכן אחורנית וניסה להסיט את קנה תת-המקלע שממנו ניתזו קליעי מוות. כתוצאה מכך נהרג הקצין הצרפתי אנדרי סארו שישב במושב האחורי. יהושע כהן יישר את כלי הנשק והוריק את מלוא הכדורים במחסנית לעבר הגבר הגרום והמפוחד שישב במושב המרכזי, הרוזן פולקה פון ברנדוט.

יהושע החליף מחסנית והמשיך בירי עד אשר חש שמשימתו הושלמה. שני חבריו זינקו לג'יפ שדהר מן המקום. יהושע רץ במעלה המדרגות המוליכות ממגרש החניה לשכונת רחביה. פלח מתת-המקלע הלוהט נשמט מידיו ונותר מושלך באמצע הרחוב. הרוזן ברנדוט שכב מת ברכב האו"ם.

בן גוריון ידע, ושתק

ההתנקשות בוצעה לאור יום ובעיבורה של העיר אך בדרך פלא איש לא שמע ולא ראה דבר שעשוי היה לסייע למשטרה בחקירתה. הנשק בו בוצע הירי הגיע לידי המשטרה כעבור יומיים כשהוא מנוגב מכל סימן מפליל. באופן רשמי, לא התגלו המתנקשים עד היום והאירוע עודנו בחזקת תעלומה. אלא שיומיים אחרי האירוע כתב ביומנו ראש הממשלה דוד בן גוריון: "הרוזן ברנדוט נרצח בירושלים. איסר [הראל] סבור שהמתנקשים היו יהושע כהן ויהושע זטלר מכפר סבא".

כעבור חודשים אחדים הועמדו לדין באשמת רצח ברנדוט יוצאי לח"י נתן ילין מור ומתתיהו שמואלביץ. הם נדונו לתקופות מאסר אך לא ישבו בכלא ולו יום אחד, כיון שסמוך למועד הכרעת הדין הוכרזה חנינה כללית. חמש שנים מאוחר יותר החליט דוד בן גוריון להשתקע בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, שם רקם ידידות עמוקה עם אותו יהושע כהן, בן כפר סבא אשר ידוע היה שנמנה עם הנועזים באנשי מחתרת לח"י. קשה להניח שבן גוריון, שנודע בכוח זיכרון מופלא, לא קישר בין הטוב שבידידיו ובין השם שנזכר בדו"ח המודיעין.

בעובדה, לא ביצע ראש הממשלה את המוטל עליו על-פי חוק ולא פעל להעמדת יהושע כהן לדין, אולי משום שכדברי הביוגרף ד"ר מיכאל בר זוהר: "בן גוריון לא הזיל דמעה על מות ברנדוט".

מלאך גואל או נסיך אופל?

פולקה ברנדוט נולד בשנת 1895 כנכד בכור למלך שבדיה וראוי היה להתמנות כיורש עצר, אלא שבשל מוצאה הנחות של אמו נשלל ממנו התואר והוא הורד לדרגת רוזן. כבן למדינה ניטראלית, לא נאלץ פולקה הצעיר לחוות מלחמות כרוב בני דורו באירופה, ופנה לעסקים ולפעילות ציבורית. בימי מלחמת-העולם השנייה עמד בראש 'הצלב האדום' השבדי וסבב באזורי קרבות מסוכנים, למרות היותו חולה דממת (המופיליה). שמו של ברנדוט נקשר בהצלת אסירות מחנה רוונסבריק באפריל 1945 והעברתן לשבדיה באמצעות אוטובוסים לבנים. כבר ביוני 1945 פרסם ברנדוט ספר ובו גולל את פועלו בשלהי המלחמה.

שנה מאוחר יותר פרסם פליקס קרסטן, מטפלו האישי ואיש סודו של היינריך הימלר, ספר, ובו טען שברנדוט ניסה להשתמט בכל כוחו מהצלת יהודים, גם כאשר הימלר כבר היה נכון לכך במסגרת מאמציו להתחבב על המעצמות המנצחות. החוקר יו טרבור רופר הגדיל לעשות וקבע שברנדוט שיתף פעולה עם הצבא הנאצי וסיפק לו מידע על מיקומן של יחידות צבא.

שנים ארוכות אחרי מות ברנדוט חשף השר הדני איאן הולם מכתב ששיגר ברנדוט להימלר בשנת 1945, ובו הצהיר שאיננו מעוניין בהעברת יהודים לשבדיה. "אני מבין אותך לחלוטין בכל הנוגע לעמדתך בשאלת היהודים", כתב ברנדוט לצורר.

המתווך

עם הכרזת מדינת ישראל במאי 1948 התעוררה חרדה פן יוצת משבר עולמי. מזכ"ל האו"ם הציע לשלוח לארץ ישראל מושל מטעמו, אך בעצת נציגי המעצמות החליט לשגר מתווך שיבטיח את קיום תוכנית החלוקה (החלטה 181), שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947. לאחר לבטים רבים הוטלה המשימה על ברנדוט.

למתווך הנבחר לא היה ידע מוקדם על המצב באזור, והוא עורר רושם שאין לו כלל מושג על עוצמת המשמעויות הדתיות והערכיות הנקשרות בארץ ישראל ובעיקר בירושלים. מטה האו"ם התמקם בארמון השושנים ברודוס והפעיל צוות משקיפים שנוכחותם לא השפיעה יתר על המידה על צעדי הצדדים. הישגיו הבולטים של ברנדוט היו שתי ההפוגות שהוכרזו במהלך המלחמה.

בתקופת ההפוגה הראשונה התאפשרה חזרתם של אסירי המחתרות שנכלאו על ידי הבריטים באריתריאה. רצה הגורל ובין החוזרים ארצה היה איש הלח"י – יהושע כהן. מיד עם שובו נועד עם מפקדו יצחק שמיר, שהבהיר לו שלח"י התפרקה באופן רשמי אך בירושלים עדין מתקיים גרעין מחתרתי בפיקודו של יהושע זטלר. שמיר הציב בפני הצעיר השחום והחסון את הבחירה. חמוש בלהט ובתחושת שליחות, החליט יהושע כהן לדחות את גיוסו לצה"ל ולעלות לירושלים כדי ללחום למען הפיכתה לבירת ישראל.

למען ירושלים לא אשקוט

יהושע זטלר נולד בשנת 1917 כבן למייסדי העיר כפר סבא. למרות שמעולם לא היה איש פוליטי הצטרף למחתרת אצ"ל, שסגנון פעילותה תאם את רוחו הסוערת. הוא היה מידידיו הקרובים ביותר של אברהם שטרן, המכונה "יאיר", התרשם עמוקות מדמותו וסחף למחתרת את שכניו יהושע כהן ונחמה סרולוביץ, שבינה ובין כהן נרקם סיפור אהבה מרתק.

ערב מלחמת-העולם השנייה השתלב זטלר בתכניתו של יאיר להעלאת 40,000 צעירים וכיבוש ארץ-ישראל. התכנית לא מומשה, בעולם התלקחה מלחמה, זטלר נלכד ונדון לחמש עשרה שנות מאסר ויאיר נרצח על-ידי אנשי הבולשת הבריטית.

יהושע כהן הוסיף לקיים, כמעט לבדו, את המחתרת, עד שהתבססה הנהגה בראשות יצחק שמיר, נתן ילין מור וישראל אלדד. לבסוף נלכד והוגלה לאריתריאה. זטלר נשלח לכלא עכו ונמנה עם מפקדי הפריצה הנועזת מן הכלא. הוא שב לשורות המחתרת, אך ביום כ"ט בנובמבר 1947 נקלע לעימות סוער עם ההנהגה שנטתה להכריז על פירוק לח"י והשתלבות בכוחות ההגנה. זטלר טען בעוז שלמדינה יהודית אין משמעות ללא ריבונות על ירושלים ועל כן יש להמשיך בלחימה.

לאחר ליל ויכוח מר עלה זטלר לירושלים והקים כח לוחם שהיה גדול לאין ערוך מכל ההכוח שצברה לח"י בכל שנות קיומה. במקום בו קיים זטלר את בסיס האימונים המחתרתי שנקרא 'מחנה דרור' קם לימים משכן הכנסת. הנהגת לח"י הסתייגה מן המחתרת הירושלמית, אך זטלר עצמו האמין עד אחרון ימיו שהוא המבטא האמיתי של רוח חירות ישראל.

תוכנית קטלנית

למרות שהדבר לא היה בסמכותו, ניסח ברנדוט תכנית שלום אזורית. התכנית שנועדה להשמר בסוד אך התפרסמה במלואה בעיתונות, כללה ביטול קיומה של מדינת ישראל והמרתה בפדרציה בת שני חברים, התניית העליה היהודית בהסכמה ערבית, שיבה מיידית של כל פליטי המלחמה שמניינם נאמד אז בשבע מאות אלף ערבים ושבעת אלפים יהודים, בינאום של נמל חיפה ושדה התעופה בלוד ומסירת הנגב לערבים.

ההנהגה היהודית הסתייגה מן התכנית ובן גוריון אף האשים את ברנדוט בכך שהוא סוכן של האינטרס האימפריאלי הבריטי. יהושע זטלר לא התרגש מכלל פרטי התכנית, אך למקרא הסעיף העוסק בבינאום ירושלים בערה בו חמתו – הוא החליט להתנקש בחיי המתווך. מחמת הנימוס, הוא שלח מסר על ההחלטה לאלדד ולילין מור, שהסכימו בשתיקה. מרגע זה כבר היה הרוזן ברנדוט חשוב כמת.

לחלון ההזדמנויות הצר שנפער עם מות ברנדוט חדר דוד בן גוריון, שמיהר להכריז על ירושלים כעל בירת ישראל, בניגוד לעמדת כל מעצמות תבל.

הימים שאחרי

המארב הוצב בנתיב בו נסעה שיירת האו"ם מארמון הנציב לביתו של ד"ר דב יוסף בשכונת רחביה. ההתנקשות בוצעה ללא תקלות מיוחדות. זהות המתנקשים נעטפה בהינומה של סוד. גופת ברנדוט נטמנה באחוזת הקבר המלכותית בשבדיה והאו"ם קיבל באופן רשמי את תכניתו.

מחליפו של ברנדוט היה סגנו ד"ר ראלף באנץ, אשר על-פי מחקרו של ד"ר אלעד בן דרור, הוא שהיה הכוח המניע מאחורי פעילות האו"ם בארץ-ישראל. ד"ר באנץ לא ביצע מסע דילוגים כקודמו, אלא זימן את הצדדים לארמון השושנים ברודוס שם נחתמו הסכמי שביתת נשק עם ארבע ממדינות ערב וסומנו הגבולות אשר עמדו בתוקפם עד מלחמת ששת הימים. הסכמי שביתת הנשק לא נתנו מענה לסוגיית הפליטים וזו לא נפתרה עד היום.

לאחר הדברים הללו התרחק יהושע זטלר מפעילות ציבורית. גם לאחר שחצה את גיל תשעים נותרו בו סערת הנעורים, מידת ההחלטיות וההערצה חסרת הגבולות לעיר ירושלים. בשנת 2009 נפטר יהושע זטלר, ביום כ"ח אייר תשס"ט – יום ירושלים.

עופר רגב הוא סופר, מרצה וחוקר תולדות ארץ ישראל. מחבר הספר 'נסיך ירושלים – פרשת ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט', הוצאת פורת, 2006.