ביקורת ספר: למי ייללו התנים, שמואל שניידר

קובץ המאמרים 'למי ייללו התנים', מתאפיין במתקפה קטלנית על כל גווני השמאל בישראל, מהפוליטי ועד הספרותי (כן, יש כזה!). הכותב, שהוא פובליציסט יהודי-אמריקני בעל השקפות ימניות מובהקות, רואה את השמאל הישראלי מבעד למשקפיים של משקיף זר, מבחוץ, אך מצוי בנבכי הפוליטיקה הישראלית. ראייה זו יש בה מעלות וחסרונות.

השמאל הישראלי: דימוי ודיוקן

החסרונות הם בכך ששניידר מתעלם (ואינו יכול להימנע מכך) מן המרכיב הרגשי בפולמוס הפנים-ישראלי – מרכיב שרק מי שגר בארץ כל הזמן יכול להבינו. המחלוקת החריפה בין ימין ושמאל, הרווּיה אמוציונאליות והמקצינה לעתים, נובעת מן הקִרבה לנושאים שמדובר בהם. כך, למשל, יכול רק אמריקני להבין לעומק את הפולמוס סביב מלחמת וייטנאם בארה"ב, או את הדיון בפרשת ווטרגייט. למשקיף זר נושאים אלה נידונים בחריפות ובהתלהבות שאין להבינן.

המעלות שבכתיבתו של שניידר, המלאה בביטויים תלמודיים, יידישיזמים, ולצדם ביטויי סלנג ישראלי כמו "פאשלה" ו"סמטוכה", הן שהוא קולע למטרה בניתוח השמאל הישראלי.

כי השמאל הישראלי, שהוא רב-פנים – פוליטי, חברתי, תרבותי וספרותי – הוא בעצם סוג של דתיות יהודית חדשה, אמונה משיחית בשלום ותקווה משיחית להשיבו, יהא המחיר אשר יהיה. הוא ניזון מנוסטלגיה למדינת ישראל שלפני 1967, תוך כדי התעלמות משני נתונים בסיסיים:

א. ישראל שתחת שלטון מפא"י וגרורותיה הייתה רחוקה מאוד מלהיות חברת מופת. זו הייתה דמוקרטיה חלקית, שבה השקפה אחת – הסוציאליזם של מפא"י ובן-גוריון – שלטה שלטון ללא מצרים. דמוקרטיה קטועה זו "זכתה" לתיקון כאשר ב-1977 אירע הבלתי-אפשרי, וקם שלטון ללא מפא"י.

הנוסטלגיה של השמאל הציגה את שלטון מפא"י כשלטון מופתי. הגעגועים לשלטון זה, ובכך מרחיב שניידר הרבה, התבססו על סילוף מכוון של עוולותיו, והתעלמות צדקנית מהיותה של הדמוקרטיה בלתי שלמה. שניידר חושף את פרצופם האמיתי של כל מתגעגעי מפא"י, הגועים בגעגועים לעידן שבו הם היו המדינה (כך בפירוש) וכל השאר היו "שולי המחנה", "פורשים", או סתם "חסרי תרבות". האפותיאוזה של הקיבוץ אצל עוז, ההתרפקות על חברת מופת אצל נחום ברנע, מאיר שלו וכת דיליה – כל אלה מבטאים אותו הדבר: נוסטלגיה, שהיא כולה זיוף, והיא מסמלת נרקיסיזם פוליטי-תרבותי, או במלים יותר מלומדות – תחושת משיחיות חילונית.

ב. הכמיהה לשלום והתקווה שניתן להשיגו בכל מחיר (אפילו, טוען שניידר, במחיר חורבן המדינה), היא הפן השני של אותה ראייה. הכמיהה לשלום, שהיא בבסיס כל מסכת הטיעונים של השמאל, מייתרת כמובן כל ניתוח ריאליסטי של הסיכויים, רואה בכל מה שאינו שמאל – למשל, גוש אמונים וההתנחלויות – מכשול ואסון, והופכת את כל אותם נציגים של השמאל לפסימיסטים-ללא-תקנה ביחס לעתיד (אם לא יושג השלום בכל מחיר). לכן הם, רואי הוורודות-של-העבר, נעשים מִנֵיה-וביה חוזי השחורות של העתיד.

אילו ניתן היה להחזיר את העבר, זה שלפני 1967 ו-1977, היו אולי שתי ההשקפות מתחברות. באין אפשרות כזאת, בולטת עוד יותר הסכיזופרניה של השמאל שהוא פסימי ואופטימי כאחד.

שניידר מדגיש, בצדק, שהן הפסימיות והן האופטימיות מזויפות. כאשר סופר חשוב מן השמאל (קניוק) מייחל למלחמת אחים, ובה בעת מספר אגב ליקוק שפתיים על מסעדות בניו-יורק, או כשפזמונאי וחרזן כמו יונתן גפן מפטיר בחיוך רחב ש"אין עתיד לישראל", אתה תמה, "לשמחה מה זו עושה"?

וזו הבעיה: הגישה של השמאל אינה רציונלית, היא דתית. שום שמאלן לא ירצה להודות בכך, אבל יש כאן חילוניות ופנאטיות: שנאת כל מי שאינו מאמין באותו משיח, האלהה של עולם שחלף והיה מעין "תור הזהב" המפא"יניקי, כמיהה בלתי-רציונלית להשבתו, תסכול מתמשך מהנמנעות לכך, ובסופו של דבר – הנאה בלתי מסותרת (חומרית וחושנית) מהמצב הקיים.

דו-פרצופיות: הסובלים הנהנתנים

כל דַּבָּרי השמאל הישראלי הם אנשים שהתקשורת מפנקת אותם, שנוסעים בעולם הגדול בחופשיות והפרוטה מצויה בכיסם. כולם, ללא יוצא מן הכלל כמעט, מתגלים כמדושני עונג, ידם האחת אוחזת בכל ההנאות שמעמדם נותן, ידם השנייה נושאת אבוקה של "מתייסרים". הם נהנים משני העולמות: לוחמי חופש ושלום שאינם משלמים מחיר כלשהו בגלל מאבקם.

כל כך הם רחוקים מלוחמי החופש האמתיים מדרום אפריקה ועד הגוּלָגים של סיביר! איש מהם לא סבל בשל משיחיותם-אמונתם; אדרבה, זו שירתה אותם. ההיסטוריה אינה מכירה "לוחמים" מסוג זה.

וכך, בצורה עקבית, שניידר חושף את פרצופו האמתי של השמאל הישראלי. הצדקנות, הנרקיסיזם, ההתנשאות כלפי האחר והשנאה האפלה – כל אלה מצטרפים לקלסתר מתועב למדי. אין המחבר עושה שום הנחות לנושא הדיון, ולעתים קולמוסו חריף, אולי חריף מדי. אבל בכך שלא נרתע מלתקוף "פרות קדושות" כמו עמוס עוז ומאיר שלו, ולא התבטל בפני "ענקי רוח" כנחום ברנע וגדעון לוי – כפי שעושים כמה מנציגי הימין הישראלי – הוא עשה שירות ענק לבירורה של המחלוקת הפנימית בישראל, והעמדתה על יסודות אמתיים.

את זאת הוא יכול היה לעשות מפני שהוא יושב שם, ולא פה, והוא רואה זאת במשקפיים של יהודי-אמריקני.