מקסם השווא של אחוז הזכאים לבגרות

לאחר שהרכז הפדגוגי החדש של בית הספר בבית ג'אן הכריז מלחמת חרמה על ההעתקות בבחינות הבגרות, ממוצע הזכאים ירד בחדות אל 12% בלבד • במקום להתייאש, הוא דרבן את התלמידים לעבודה קשה ורצינית, ותוך שנים ספורות אחוז הזכאים עמד על קצת פחות מ-90% • ועדיין, זכאות לבגרות זה לא הכל. כאשר בודקים את ממוצע הציונים של התלמידים, נתקלים במסך עשן מטריד

לפני כחודש הוכתה התקשורת בתדהמה כאשר היישוב הדרוזי בית ג'אן, המדורג באשכול 2 מתוך 10 בלבד מבחינת חוזק חברתי-כלכלי, תפס את המקום השלישי בארץ ברשימת הזכאות לבגרות. רק ב-1999 עמד בית הספר התיכון, היחיד ביישוב, על זכאות לבגרות של 12% ואילו בשנת תשע"ג הוא כבר עמד על זכאות לבגרות של קרוב ל-90%. למרבה הצער, הניסיון להבין את סוד הצלחתו של בית הספר הסתכם בכתבות שטחיות בתקשורת, שניתן היה לתמצת אותן באסופת קלישאות. מי שיעיין לעומק בסיפורו של בית הספר ובנתונים אודותיו, יגלה סיפור מעניין שמלמד הרבה על תחלואיה של מערכת החינוך בישראל, ועל האופן שבו ניתן להתגבר עליהם.

לאחר פרסום הנתונים סברו רבים כי הצלחתו של בית הספר נעוצה בהעתקות נרחבות. למרות שבשל התקינות הפוליטית נוהגים שלא לדבר על תופעה זו במפורש, אין זה סוד שבחינות הבגרות במגזר הערבי מלוות בכמות גבוהה מהרגיל של העתקות, ושבתי הספר עצמם משתפים פעולה לא פעם עם התופעה. אלא שבמקרה של בית ג'אן, מסתבר שדווקא המלחמה בהעתקות היא זו שהובילה את בית הספר להצלחה המרשימה. כדי להבין זאת יש לבחון את ההיסטוריה של בית הספר.

סיפור הצלחתו של בית הספר, כפי שהוא סופר בתקשורת, מתחיל בשנת 1999 עת עמדו אחוזי הזכאות הבית-ספריים על 12% בלבד. אלא שבפועל רק מספר שנים קודם לכן עמד אחוז הזכאות הבית ספרי על כ-50% – לא רחוק מהממוצע הארצי, ונתון סביר ביותר עבור בית ספר מרקע סוציו-אקונומי חלש. כיצד נפל בית הספר מ-50% זכאות לבגרות ל-12% בלבד? חובב יחיאלי הציג בבלוג שלו את סיפורו של בית הספר מתוך היכרותו האישית. כך הוא סיפר על ג'לאל סעד, הרכז הפדגוגי של בית הספר, שנכנס לתפקיד בזמן שאחוז הזכאות עמד על כ-50%:

"עם היכנסו לתפקיד, הוא והצוות הכריזו מלחמת חרמה על העתקות בבחינות הבגרות. הוא פסל בעצמו בחינות של תלמידי י"ב במתמטיקה, גירש משגיחי בחינות שנחשדו בסיוע, ואף הקדיש אגף מיוחד לבחינות, שהיה נעול הרמטית לפני בגרויות. ממוצע הבגרות נפל ל-12% (!). בישיבה דחופה התכנסו כל ה'מי ומי' מהפיקוח, ודרשו הסברים מהנהלת בית הספר. ג'לאל, כך לפי תיאורו, אמר להם: 'רבותי היקרים, כולכם יודעים איך השגנו את אחוזי הבגרות שהיו כאן בשנים האחרונות. אם רצונכם להמשיך את ההצגה – אתם לא צריכים אותי. תנו לי 7 שנים, ואני מביא את בית הספר הזה ל-80% בגרות'. אמר ועשה".

מסתבר שכדי להביא את בית הספר לאחוזי זכאות מקסימליים, הוצרך הרכז הפדגוגי להבהיר לתלמידים שכדי להצליח צריך להשקיע באמת. בהתאם לקו המחשבה שהתווה ג'לאל, למרות התפשטות תופעת ההקלות בבגרויות ל"לקויי למידה" שהלכה ותפסה תאוצה בעשור האחרון, במקיף בית ג'אן אין אף תלמיד עם הקלות למידה. העיקרון הפשוט שעולה כאן הוא, שכאשר התלמידים מקבלים מבית הספר שדר שישנם קיצורי דרך הם אינם משקיעים כראוי ובית הספר שוקע בבינוניות. דווקא כשבית הספר מסמן לתלמידים לאורך זמן שכדי להצליח צריך להשקיע, ישנן תוצאות בשטח. כפי שביטא זאת ג'לאל בעצמו: "במקום שבו אין טוהר בחינות מוחלט – תלמידים לא באמת לומדים, כי תמיד יש כביש עוקף שיביא אותם לציון המיוחל". המעניין הוא שהמורים בבית הספר כמעט ולא התחלפו. רק הגישה.

כמובן שאין די בכך. עמותת "יכולות" מיסודה של קרן רש"י, השקיעה כספים רבים בהכנה לבגרות בבית הספר, כמו גם בתיכונים דרוזיים נוספים, ובכך פיצתה במעט על האפליה התקציבית שממנה סובלים בתי הספר של החינוך הערבי בישראל. גם כאן, מדובר בשינוי גישה מבורך. במקום לשקוע בבכיינות אין סופית – אף אם היא מוצדקת (ממוצע התלמידים בכיתה במקיף בית ג'אן עומד על 37.6) –  ובכך לתרץ את כל הכישלונות, החליטו בבית הספר שיחד עם התלונות על האפליה התקציבית, עליהם להבין שהיא אינה חזות הכל. כך ביטא זאת מנהל בית הספר, עלי סלאלחה, בראיון לאחרונה: "יכולתי גם להמשיך כרגיל ולתרץ את הכישלונות שלי, אבל אני רוצה שהחברה הזאת תהיה הטובה ביותר בעולם".

לקחת את הדברים בפרופורציה

למרות כל הסיפורים היפים הללו, עדיין צריך לקחת את הישגי מקיף בית ג'אן בעירבון מוגבל. כותרות בעיתונות המכריזות על "בית הספר התיכון הטוב בישראל" הן לא רק שקריות אלא גם הרסניות. הן שקריות מפני שבתי ספר לא נמדדים על בסיס ציונים גרידא; מפני שישנם עוד לא מעט בתי ספר שבהם אחוז הזכאות גבוה מאוד, ובעיקר מפני שמלבד הנתון על אחוז הזכאות לבגרות, משרד החינוך לא פרסם כמעט נתונים נוספים על בית הספר. האם אנחנו יודעים מה היה ממוצע הבגרות של תלמידי בית הספר? האם אנחנו יודעים כמה מתלמידי בית הספר ניגשו לחמש יחידות מתמטיקה? לא ולא. עיון בנתוני מבחני המיצ"ב מהשנים האחרונות, המציגים את ציוני תלמידי בית הספר בכיתות ח', מגלה נתונים מדהימים: לא רק שבית הספר לא נמנה עם בתי הספר המצטיינים, הנתונים שלו היו ממוצעים ביותר, אפילו יחסית למגזר הערבי שבו הציונים נמוכים יותר באופן משמעותי. שכבת י"ב, שהשיגה זה עתה בשנת תשע"ג 100% זכאות לבגרות, עמדה במבחני המיצ"ב של כיתות ח' בשנת תשס"ט על ציון ממוצע במתמטיקה של 43, כאשר הממוצע הארצי עמד על 48 והממוצע בבתי הספר הערביים עמד על 42. האם ייתכן שאותם תלמידים הפכו תוך ארבע שנים לגאונים של מדינת ישראל? כנראה שלא. ההצלחה של בית הספר להגיע ל100% זכאות לבגרות לא מלמדת על איכות הציונים של התלמידים, אלא על היכולת של בית הספר לקחת תלמידים חלשים ולהעביר אותם בגרות. מנהל בית הספר עצמו סיפר ש"לפני שלוש שנים התחלנו להתמקד בתלמידים החלשים באמצעות שיתוף הפעולה עם עמותת יכולות". מסתבר שזוהי לא מגמה בית ספרית אלא מדיניות של החינוך הדרוזי כולו, כפי שביטא זאת מוהנא פארס, הממונה על החינוך הדרוזי במשרד החינוך: "הלכתי למנהלים ואמרתי להם שזו לא חכמה לחזק רק את החזקים ביותר; שצריך ללכת לחלשים ביותר ולתת להם את מיטב השירות הפדגוגי".

למנהלי מקיף בבית ג'אן מגיעות כמובן כל הברכות על ההצלחה המרשימה, בייחוד על רקע תנאי הפתיחה הקשים של בית הספר. אך מי שחושב באופן מעמיק יותר, מבין עד כמה הרסנית ההתמקדות באחוז הזכאות לבגרות למערכת החינוך. אחרי הכל, כלל לא בטוח שתלמידי בית הספר יצליחו עם תעודת הבגרות שלהם להתקבל למקצועות הנחשקים באקדמיה. אם בית הספר, שאיש כמעט איננו יודע דבר על הישגיו וסביר מאוד שממוצע הבגרות שלו אינו גבוה במיוחד, הופך לפתע למודל לחיקוי עבור כלל בתי הספר בארץ רק בגלל אחוז הזכאות לבגרות, הרי שמצבנו בכי רע.