הקבינט הבריטי במלחמת יום-כיפור: ניצחון ישראלי יהיה אסון

בכל קנה מידה, הייתה מלחמת ששת הימים ניצחון ישראלי מוחץ וברור. אולם בימים שלפני המלחמה, ואף בתחילתה, הניצחון לא היה ברור כל-כך. ג'מאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים ונושא דגל הפן-ערביות, התרברב שימחק את ישראל, סילק את כוח האו"ם בסיני וסגר את מצרי טיראן לשייט ישראלי, במה שנראה כתחילתה של מכה ניצחת על ישראל. בימים קריטיים אלה, בהם להתערבות מעצמות המערב יכלה להיות השפעה מכרעת, המעצמות בחרו לשבת בחיבוק ידיים.

עמדה נפוצה באותם ימים, גרסה כי על אף שהמעצמות לא התערבו לטובת חופש השייט הישראלי, הרי שבכל הנוגע לעצם קיומה של ישראל המעצמות ודאי תתערבנה. אלא שבפועל, כל הסימנים מורים להפך. במאמר המערכת ב'טיימס' הלונדוני, נכתב ביום השני למלחמת ששת הימים כך:

אין נסיבות שבהן ניתן להרשות ניצחון ערבי מוחלט ללא התערבות המערב… למותר לציין, שפעולה כזו עומדת נגד האינטרסים המסחריים והמדיניים של בריטניה, אבל היא הכרחית כיוון שאף אדם לא יכול לקבל התרחשות של טבח שני של העם היהודי בדור אחד.

יומיים לאחר מכן, כתב סר איאן תרת'וואן, עיתונאי בריטי חשוב ולימים מנכ"ל ה-BBC, כי "הישראלים הצילו אותנו". לטענתו, אילו ישראל היתה מפסידה במלחמה, הבריטים היו צריכים להסביר מדוע ישבו על הגדר ומדוע לא נקפו אצבע לטובת ישראל. גם הבריטים בדרג מקבלי ההחלטות סברו שלישראל יש "זכות להתקיים", אבל ברמה המעשית, לדבריו, בעוד שהיהודים בישראל היו בטוחים שבריטניה לא תאפשר לערבים להשליך אותם לים, לא נראה שהבריטים אכן היו עושים דבר כדי למנוע זאת.

יום כיפור של הקהילה הבינלאומית

במלחמת יום כיפור הסיפור הוא דומה. היום מקובל לטעון כי המצרים רק שאפו לתפוס רצועת שטח צרה, וכי מטרות המלחמה שלהם היו מוגבלות בעיקרן, אבל כדאי לבחון את התבטאויותיהם בימים הראשונים של המלחמה: כך כתב עורך העיתון אכבר אל-יום, ביום השלישי למלחמה: "זו אינה מלחמה מוגבלת אלא מלחמה מוחלטת אליה מצרים התכוננה. הפסקת אש תידחה עד לשעה שבה הסיבות למלחמה ייעלמו". עיתונאי המקורב לסאדאת, אמר בראיון ל-BBC ביום הרביעי למלחמה: "זו אינה התקפה מוגבלת שמטרתה השגת הפסקת אש בתנאים טובים יותר למצרים, המטרה היא שחרור האדמה הערבית". וב-12 לאוקטובר אמר חסנין היכל, העורך המיתולוגי של אל-אהרם, כי "עלינו להמשיך ולהתקדם ללא התחשבות באבדות ובלחצים, המשחק של פתיחה באש והפסקת אש מוכרח להיפסק".

על רקע זה מעניין לעיין בפרוטוקולים של ישיבת הקבינט הבריטי בזמן הקריטי ביותר במלחמה, ב-13 באוקטובר 1973. העיתוי הוא לפני מתקפת הנגד המוצלחת של ישראל כנגד מצרים, ולאחר הדיפת הסורים בצפון, כשטרם היה ברור מה יהיו תוצאות המלחמה. הממשלה היא ממשלה שמרנית בראשותו של אדוארד הית', שהחליפה את ממשלת הלייבור שכיהנה בתקופת מלחמת ששת הימים. ומה מתברר? שלא הרבה השתנה במדיניות הבריטית: בשלב זה במלחמה עולה הצעה אמריקנית להפסקת אש, הנתפסת כפועלת לטובת ישראל בנקודת הזמן הנתונה. מה שמעניין הוא לא רק העמדה הבריטית הקונקרטית בנוגע להצעה, אלא עמדתה הכללית בנוגע למלחמה ולצדדים הלוחמים.

בישיבה עלו שני תרחישים עיקריים: בראשון, ישראל מנצחת למרות הפתיחה הגרועה; ובשני, הערבים ממשיכים בניצחונותיהם ומצליחים לקבע את המצב כשהם ביתרון. שר החוץ הבריטי חשב שישראל "תמחץ את הערבים". ראש הממשלה אמר כי הוא מטיל בכך ספק. בתרחיש הראשון שבו ישראל מנצחת, היה ברור מבחינת הבריטים כי הערבים יפעילו את "נשק הנפט".

ההערכות הצבאיות תלו את ניצחון ישראל על מצרים בשאלה האם ישראל תשכיל לנצח את הסורים ולהשיג אספקה מהאמריקנים. אלא שלדעת בכירי הממשל הבריטי, אספקת חימוש לצה"ל היא בגדר טעות: כפי שאמר תת-שר החוץ, זה יהיה "חוסר אחריות מצד האמריקנים לספק לישראל נשק באופן שיסייע לה להדוף את המצרים". לצד קביעת הקבינט כי "הבריטים לא יכולים לומר לרוסים לא לחמש את הערבים", מתברר כי אם הדברים היו תלויים בבריטניה, ישראל היתה נלחמת ללא סיוע כלשהו בשני צבאות ערביים, המגובים בכוחות ערביים נוספים מלוב ועמיראק שניזונו מאספקה צרפתית.

"הלובי היהודי"

הסכנה היחידה שהבריטים ראו בהפסד ישראלי הייתה מה שהם כינו "הלחץ הציוני לעשות משהו ולהציל את ישראל". קשה שלא לשמוע מבין המילים את הטענה האנטישמית לפיה היהודים דוחפים את הגויים לצאת ולהיהרג עבורם. דוברים אחרים הציגו את ה"לובי היהודי" בתור הסיבה היחידה שלא להיכנע לחלוטין ללחץ הערבי.

לאיזו תוצאה קיוו הבריטים? דניס גרינהיל, סגן שר החוץ, טען בישיבה ש"ניצחון נאה של הישראלים יהיה אסון". ראש ממשלת בריטניה הסכים איתו. ייתכן שהעמדה הבריטית נבעה מתוצאות מלחמת ששת הימים, שדחקו את הערבים לטענה שהבריטים סייעו לישראל. בשורה התחתונה, האינטרס הבריטי עמד כמעט בסתירה לזה הישראלי.

הממשלה במקרה זה גם לא ייצגה את דעת הקהל: סקר בריטי שפורסם ביום ישיבת הקבינט העלה כי ל-48% מהנשאלים לא היתה דעה בעניין המלחמה, 47% תמכו במפורש בישראל ורק 5% תמכו בערבים. כלומר, התמיכה בישראל לא הייתה עניין של הלובי היהודי אלא ייצגה השקפה בריטית רווחת, שהתעלמה מהאיומים הכלכליים של מדינות ערב.

אין אנו יודעים מה מלחששים בינם לבינם חברי קבינט במדינות המערב בימים אלו, אך סביר להניח כי רוח הדברים אינה שונה. תחת איום הגרעין האיראני, ותחת הלחץ להפקיד את ביטחונה בידי ישות פלסטינית המגובה בערבויות בינלאומיות, כדאי לזכור כי ערבויות, מכתבי הבטחה מראשי מדינות, פקחי או"ם או נאומים על זכותה של ישראל – "בת בריתנו" – להתקיים, לא יצילו אותנו ברגע האמת.