ביקורת ספר: אמיר חצרוני, פיצוחים

ביקורת ספר: אמיר חצרוני, פיצוחים, ידיעות ספרים, 2013.

אמיר חצרוני הוא פרופסור לתקשורת מאוניברסיטת אריאל, שהתפרסם בזכות כמה דעות והופעות תקשורתיות שנויות במחלוקת ופרופיל פייסבוק פרובוקטיבי. כעת מתפרסם ספר הביכורים שלו: פיצוחים, ואבישי עברי ניגש למלאכת הקריאה ללא הנחות מוקדמות. טוב, אולי רק כמה

גיבור הרומן “פיצוחים” מאת פרופסור אמיר חצרוני מהחוג לתקשורת באוניברסיטת אריאל הוא הילד אמיר חצרוני, תלמיד חטיבת-ביניים צפון תל-אביבית בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-20. עד כמה זהו ספר אוטוביוגרפי? לא ברור, אבל השאלה מהדהדת ברקע ומעמיקה את הנאת הקריאה בספר.

הספר מתאר את חייו של אמיר, ילד בעייתי עם חיים אומללים במיוחד. הוא חכם ומלומד אך קטן קומה, חלש פיסית, לא נאה במיוחד ודחוי חברתית בלשון המעטה. בגוף ראשון ובנימה אדישה ומרוחקת (שתכף נחזור אליה) הוא מתאר את קורות סבלו. משפחתו מתפרקת כשאביו נעלם במפתיע יום אחד והוא נשאר לגור עם אמו הקמצנית והמדוכאת, דור שני לשואה, השקועה בעבודתה כאחראית על תחנות כח הידרו-אלקטריות מטעם משרד האנרגיה ומזניחה את בנה. בבית הוא נאלץ לחמם לעצמו את ארוחותיו החדגוניות, ההולכות ומצטמצמות ככל שמידרדר מצבה הכלכלי והנפשי של אמו. בבית הספר הוא סובל מלעג, שנאה ובוז המופנים כלפיו הן מחבריו לכיתה הן מהצוות החינוכי, והולכים ומחריפים עד לאלימות פיסית קשה.

עם זאת, הדרך בה מספר אמיר את סיפורו הנורא נוטה להעלות אצל הקורא חיוך ולא דמעה. צרותיו מדווחות לנו רק אגב הדיווח על שאיפותיו ותכניותיו הרבות שעננה של שגעון גדלות רובצת עליהן. הוא מתכנן להפוך לספורטאי אולימפי, אחר-כך זונח את הכיוון הזה ומתכנן לחצוב את דרכו אל התהילה על-ידי ניצחון בשעשועוני חידות טלוויזיוניים, או לחלופין להפוך את שתי הבנות היחידות בכיתה שעוד מדברות איתו לזמרות-שחקניות ולנצח בתחרות הקדם-אירוויזיון.

גאון אבוד בשנות ה-80 העליזות

לילד אמיר רגישות גבוהה לפרטים, זכרון פנומנלי והתמצאות רחבה בשלל תחומים אקדמיים ואקטואליים. כך שהתיאור שלו את אווירת שנות ה-80 והסלנג שלה נהנה מרזולוציה גבוהה ואמינות גבוהה בהתאם. הספר שזור ציטוטים אמיתיים מאמצעי התקשורת הישראלים של התקופה (הם לבדם שווים את מחיר הספר, אם להתבטא בקונקרטיות חצרונית). הוא מעלה באוב שמות כמו "פנדל", "להיטון" ו"מעריב לנוער", את הדומיננטיות של האחרון קשה אפילו להסביר כיום, וכמובן עוסק במילה האחרונה של עולם הבידור באותם הימים: טלוויזיה צבעונית.

הילד מגלה גם חוש פוליטי מובהק, הן לפוליטיקה הארצית והן לפוליטיקה הבית-ספרית. בעצם, החוט השוזר את תיאוריו ואת שאיפותיו הוא התפיסה הפוליטית הדארוויניסטית שלו, על-פיה לכל אחד ולכל דבר יש ערך שוק נקוב שעולה או יורד בהשפעת גורמים שונים, רובם ככולם אקראיים ובלתי-נשלטים. אמנם הוא מצטרף בשלב מסוים לתנועה פוליטית, אך השיקולים המניעים אותו אינם נאמנות לרעיון מוסרי או אידיאולוגיה מדינית. נדמה כי על-פי תפיסתו המתגבשת אין בעולם מקום לנאמנויות לא-רציונליות או חילופין לא משתלמים. הוא משתדל להנחיל את התורה לחבריו, שפעם אחר פעם מפתיעים אותו, ובמקום לשתות בצמא את דבריו מכים ומחרימים אותו.

אם אכתוב פעם אוטוביוגרפיה אקרא לה "אין נביא בדורו", כי בים המגניבים והמגניבות, המדליקים והמדליקות, השאפים והשאפות, הכיף והצ'פחות, אני קול קורא במדבר. אין עונה ואין שומע. אני שארית פליטה אינטלקטואלית, אוד מוצל שראה דברים מוזרים רבים בימי חלדו: ראיתי את שלמה ארצי נכשל באודישן ולא זוכה להשתתף כחבר מן המניין בלהקת הליווי של תכנית הטלויזיה הפופולרית "ראש כרוב". ראיתי ערב רב של בני דור הבום מעמיסים שקי שינה ונוסעים מאות קילומטרים לפסטיבל נביעות רק כדי לראות את אריק סיני, הסגן השלישי לזמר השנה, בלי לשער כי בחלוף שנים ספורות יוכלו לראותו מופיע במתנ"ס הסמוך למקום מגוריהם יחד עם קוסם, רקדנית בטן וחקיין חיות – הכל בכרטיס מוזל אחד.

אל תפיסת העולם הריאליסטית הזאת מתלווה מגלומניה קיצונית. הילד אמיר משוכנע שהוא גאון מחונן יחיד במינו, שעתיד להתגלות ולפרוץ בכל רגע. ככל שתנאי החיים האמיתיים שלו מידרדרים עד לרמה בה האוכל בבית נגמר והנערה היחידה שמוכנה לצאת איתו לבילוי סובלת מפיגור שכלי (הוא מרצה לה בהתלהבות על גודאר, היא שותקת), הוא מתחזק יותר ויותר באמונתו כי הפריצה הגדולה שלו מתקרבת. את כל יהבו הוא משליך על הופעתו הצפויה בחידון טריוויה טלוויזיוני חדש בשם "פיצוחים".

ילד-גבר ספרותי או גבר-ילד מציאותי?

הספר כתוב במיומנות מעוררת השתאות. מאז "התפסן בשדה השיפון" ניסו רבים וטובים לכתוב מנקודת מבטו של ילד או נער מתבגר, לטעמי מרבית הנסיונות נכשלו. ספרן-פויר, הלהיט האחרון בתחום, גרם לי לסגור את הספר שלו בזעם לאחר שלושה עמודים, ואפילו אתגר קרת הגדול, נביא הסגנון הזה אצלנו, לא תמיד עומד במשימה בכבוד אם נודה על האמת. סגנון הכתיבה הזה מכיל מוקש פנימי. הוא צריך להיות חכם בלי להיות מתוחכם. לשמור על פשטות ותמימות כדי לשכנע אותנו שהדובר הוא נער בלבד, אבל לספר את הסיפור כך שנבין ונתעניין בו כמבוגרים. סיפור כזה נכשל אפוא כשהוא נופל לפשטנות מצד אחד או כשהמסווה הילדי נחשף ותחתיו מציץ המספר המבוגר מצד שני. כשלון מהסוג השני מותיר על הקורא את הרושם הרע ביותר שיכול סופר להשאיר על קוראיו: שהוא משקר להם. ההבנה המלאה של האתגר שכתיבה כזו מציבה בפני הכותב מגדילה את ההערכה לדרך המכובדת בה עמד בו רומן הביכורים הזה. הוא אמנם בחר מראש במספר שהוא מה שנקרא היום בשדה הטיפול "ילד הורי" (כלומר ילד שנאלץ למלא תפקיד של הורה, לעצמו וגם להוריו הממשיים), וכך איפשר לעצמו חופש נרחב יחסית להשתמש בשפה של מבוגרים בלי שהדבר יפגע באמינות, ועדיין, זהו הישג מרשים.

קשה לנתק את דמות המספר בספר, כאמור דמותו של ילד בן 14 בערך, מהפרסונה הציבורית של המחבר. פרופסור חצרוני מרואיין תדיר באמצעי התקשורת ומנהל דף פייסבוק פופולרי ורוחש פעילות. מכיוון שגם בראיונות וגם בפייסבוק מתבטא חצרוני בדרך נחרצת ומוגזמת, כמעט פארודית, בעצם ניתן לומר שגם בחייו האמיתיים משחק חצרוני דמות ספרותית, עולה ביתר שאת השאלה "מי אתה בעצם אמיר חצרוני?" וכאמור מוסיפה לקריאה המהנה בפני עצמה רובד נוסף, משחקי. לקורא בספר ברור שהנימה המרוחקת והתיאורית, כמו גם תפיסת העולם הריאליסטית עד כאב ושאיפות ההצלחה האובססיביות והמגלומניות, הן מנגנוני הגנה. דרכו של נער בודד להתמודד עם משפחה מתפרקת וחברה עוינת ואלימה. ההכרה הזאת והדרך בה היא מחלחלת לתודעתו של הקורא היא ההופכת את הספר הזה למוצלח כל כך. אך למי שמכיר את הפרסונה הציבורית של המחבר העלילה מתעבה. האם חצרוני המבוגר מחצין את הפרסונה המגלומנית שלו כי הוא עדיין חש מאוים כשהיה בגיל 14? האם יצר את הפרסונה הזאת להנאתו והספר הוא האוטוביוגרפיה הדמיונית שלה? גם השאלות חסרות המענה הללו הופכות את הקריאה ב"פיצוחים" לחוויה מומלצת.

אבישי עברי הוא עיתונאי וחוקר תרבות