ביד חזקה ובזרוע נטויה: הטיפול האירופאי במסתננים

החלטת בית המשפט העליון לפסול את התיקון לחוק המסתננים, הציתה שוב את הדיון המתמשך בעניין השוהים הבלתי-חוקיים שהסתננו למדינת ישראל מאפריקה. החלטת בג"ץ קבעה כי מדינת ישראל אינה רשאית, מבחינה דמוקרטית, להחזיק במשמורת מסתננים בלתי חוקיים למשך "זמן בלתי סביר" של שלוש שנים. וכך, בעקבות פסיקתו של בג"ץ – ששוב שפגעה בעצמאותה של הרשות המבצעת והתערבה בגסות במדיניות קברניטי המדינה – יזמה הממשלה תיקון לחוק, המפחית את זמן ההחזקה של המסתננים במתקן לשנה בלבד, ואף הקצתה משאבים רבים יותר לאכיפת החוק בדרום ת"א.

התיקון החדש קובע כי ניתן יהיה לכלוא אדם למשך שנה ללא משפט, בגין ההסתננות לישראל. כמו כן, הוא מסדיר הפעלת מתקן שהייה למהגרים מאפריקה, שיהיה פתוח ביום וסגור בלילה. על השוהים במתקן, שיכול להכיל כ-3,300 בני אדם, ייאסר לעבוד והמדינה תספק להם מקום לינה, מזון ושירותי בריאות ורווחה.

על פניו, נראה היה שהסאגה המתמשכת הסתיימה, ובא לציון גואל. אלא שגם הפעם, באופן לא מפתיע, עלו טרוניות ורעשי רקע מספסלי האופוזיציה. כך למשל, כינתה חברת הכנסת זהבה גלאון את התיקון לחוק כ"רע מאוד", "כתם מביך" ואף כ"חוק לא אנושי". עוד הוסיפה יו"ר מרצ, כי "הגיע הזמן שהממשלה תפסיק להתייחס למהגרי העבודה ולמבקשי המקלט כאל 'מסתננים' המהווים סיכון בטחוני, ותתחיל להתייחס אליהם כאל בני אדם".

מדבריה של גלאון עולה שהיא וחבריה מתכננים סיבוב נוסף במאבק על היחס למסתננים, תוך אמירה בלתי מתפשרת: לא לכליאה של מסתננים במתקן שהייה, לא לסגירת הגבול בדרום ולא לעידוד המסתננים ליציאה מישראל באמצעות תמריץ כספי. הפיתרון, לדידם – הטמעות והתערות המסתננים בחברה הישראלית, כבמעין "כור היתוך" ארצישראלי פוסט-מודרני. או בקצרה, מדינת כל אזרחיה.

מסתבר שהאירופאים לא מסכימים עם גלאון

אלא שההצעות האוטופיסטיות של גלאון וחבריה, אינן אלא מקסמי שווא קיצוניים המסכנים את מדינת ישראל. מהשוואה קלה למתרחש במדינות מערביות אחרות, מסתבר שהדרישה הפנימית מישראל לקלוט את המסתננים היא מופרכת בעליל; במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את שטחה הזעיר של ישראל בהשוואה לארצות-הברית או אוסטרליה, כמו גם למדינות אירופיות רבות אחרות, שלהן מרחבים אין סופיים ויכולת קליטה של עשרות מיליוני בני אדם.

ובכן, חלקים נרחבים ממדיניות האיחוד האירופי, שתחילתה באמנת מאסטריכט, כוונו כלפי הסיכונים הנובעים מהגירה בינלאומית בלתי חוקית, הנושאת עִמַה תחלואים דוגמת סחר בבני אדם, פשע מאורגן וטרור.

בסעיף 6 של האמנה, נושא ההגירה הבלתי-חוקית הוצג כ"עניין של אינטרס משותף" למדינות האיחוד, לצד סגירת גבולות חיצוניים, מלחמה בסמים ובהונאה, שיתוף פעולה משפטי בעניין פשעים אזרחיים ופליליים ושיתוף פעולה משטרתי נגד טרור ופשעים מאורגנים בינלאומיים. אם כן, ציון ההגירה הבלתי-חוקית בסעיף זה מלמד על החשיבות הרבה שמייחסים לה באיחוד האירופי, כשוות-משקל לפשעים האחרים. במילים אחרות, הגירה בלתי-חוקית נתפשת באירופה כאיום ממשי ממשפחת הפשעים המאורגנים והטרור. זו הסיבה שמדינות אירופה "ביצרו" עצמן מפני תופעה זו. ואכן, לפי מסמך ההמלצות של צוות 'המשימה לעצירת ההסתננות לישראל' בראשות הדמוגרף פרופסור ארנון סופר, ניתן להבין בנקל כי מדינת ישראל פועלת באופן העדין והרגיש ביותר מול המסתננים, בהשוואה למדינות אירופה.

כך, למרות גודלה העצום והמרחבים השוממים הרבים שיש בה, למרות אוכלוסייתה ההולכת ופוחתת והעדר איום קיומי כלשהו, אירופה נועלת את גבולותיה ומגרשת מקרבה מהגרים ללא רחם. רק בשנת 2006, לדוגמה, יוון העבירה למדינות צד שלישי 54,700 מהגרים, ספרד החזירה 33,000 מהגרים וצרפת שילחה 21,000. אם לא די בכך, ביוני 2008 הצביע פרלמנט האיחוד האירופי בעד סדרת חוקים משותפים, שנועדה לגרש מהגרים בלתי-חוקיים מ-27 מדינות האיחוד.

תחת ההוראות החדשות, אושר לארצות האיחוד להחזיק מהגרים בלתי-חוקיים במתקני מעצר מיוחדים למשך 18 חודשים, זאת בטרם יגורשו כליל. לפני הכליאה הארוכה, תוענק למהגרים הבלתי-חוקיים ההזדמנות לעזוב את המדינה מרצונם החופשי, תוך תקופה שלא תעלה על 30 יום. נציגי האיחוד האירופי, אגב, עמלו על ניסוחו של החוק מעל לשנתיים.

עד לחקיקתו, לא הייתה מדיניות גירוש מהגרים אחידה במדינות האיחוד, ותקופות המעצר למהגרים בלתי-חוקיים נעו בין 32 חודשים בצרפת, לתקופת זמן בלתי-מוגדרת בבריטניה, הולנד וחמש מדינות נוספות. בנוסף, העיתון 'ניו-יורק טיימס' דיווח באוקטובר האחרון, כי בתום כינוס של האיחוד האירופי, שנערך במשך יומיים בבריסל באותו החודש, הוחלט להעביר בתוך שנה תיקון נוסף במדיניות בלימת ההגירה. על-פי נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, התכנית אמורה לכלול שימוש משותף באמצעים נוקשים יותר לעצירת המסתננים, כגון כלי שיט וכלי תעופה.

ועדיין, גם אחרי חקיקת האיחוד שמנסה לגבש מדיניות אחידה כלפי המהגרים, מדובר רק בקווים כלליים משותפים – ורוב המדיניות בנושא ההגירה נקבעת בהחלטות ממשלתיות של כל מדינה בנפרד, ולא על-ידי מוסדות האיחוד; בצרפת למשל, הודיעה הממשלה באוקטובר 2008 כי היא מוכנה לשלם לכל מהגר המסכים לשוב לארצו 300 אירו, וכן 100 אירו על כל ילד. משהמהלך לא נשא פרי, פתח נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, בהליכי גירוש נגד כ-2,000 צוענים לרומניה ולבולגריה. במקביל, הכריז הנשיא הצרפתי על שלילת אזרחות למהגרים שתוקפים שוטרים.

הקו שנקט סרקוזי איננו מפתיע. עוד בהיותו שר פנים (2006), הוא הוביל את האסיפה הלאומית (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי) לאשר ברוב של 367 נגד 164, חוק המגביל את ההגירה לצרפת. החוק ניסה להקשות על כניסת משפחות המהגרים לצרפת, בעיקר בניסיון להתמודד עם תופעת ההגירה הצוענית, מכורח "שמירה על הסדר הציבורי".

באיטליה – שהפכה לצינור ההגירה העיקרי של מרבית הפליטים לאירופה וליעד הסתננות אטרקטיבי במיוחד, בשל קו החוף הארוך שלה וקרבתה לאפריקה – הכריז בשנת 2008 ראש הממשלה לשעבר, סילביו ברלוסקוני, על "מלחמה בצבא הרשע". אם לא די בכך, ממשלת איטליה הכריזה בפברואר 2013 על לא פחות מ'מצב חירום', בעקבות מהפכות העולם הערבי שהביאו לנהירת פליטים מוגברת לאיטליה (אלפי מהגרים ממצרים, תוניסיה ולוב). במאי 2009 העביר הבית התחתון של הפרלמנט האיטלקי הצעת חוק, שלמעשה הפכה את השהייה הלא חוקית במדינת המגף, או את ההסתננות אליה, לעבירה פלילית חמורה.

החוק, שעבר בקלות יחסית ברוב של 316 תומכים מול 258 מתנגדים, קבע כי כניסה או שהייה באיטליה ללא היתר תחייב בקנס של בין 5,000 ל-10,000 אירו, ולאחר מכן תוכל המדינה לגרש באופן מיידי את המסתנן. לכך מתווסף דו"ח של 'אמנסטי אינטרנשיונל' שפורסם ביוני 2012, לפיו "הדפה" איטליה הגעת מסתננים דרך הים בחזרה ללוב, במספר מקרים לאורך שנת 2011.

ארצות-הברית: גירוש של מיליון וחצי מהגרים

גם בארצות-הברית הוחלט לאחרונה להדק את הגבולות, ולהקשות ככל האפשר על הגירה בלתי חוקית. נוכח כמות המסתננים העצומה – 11 מיליון, לפי מחקר של מכון פיו – שמכבידה אפילו על מי שמוגדרת כ"מדינה של מהגרים", המדיניות החדשה לא מפתיעה. לפי משרד ההגירה, המכס והאכיפה האמריקני, מאז בחירתו של הנשיא ברק אובמה גורשו מהמדינה יותר ממיליון וחצי מהגרים בלתי-חוקיים.

ביוני 2013, החליט הסנאט האמריקני ברוב גדול של 68 סנאטורים, להעביר את רפורמת ההגירה של ארצות-הברית. בין היתר, תכלול הרפורמה הקמת מערכת מעקב אחר זרים שנכנסו לארה"ב, בדרכי האוויר והים, ותוודא שהם אכן עזבו אותה בהתאם לאשרה שהונפקה להם.

לעומת האגרסיביות שנוקטות מדינות המערב ביחסן אל ההגירה הלא חוקית, חרף שטחיהן העצומים ואוכלוסייתן המזדקנת, מדינת ישראל מטפלת בכפפות של משי במסתננים. עם ריבוי טבעי שמגיע ל-1.7% בשנה (בניגוד לעולם המפותח שבו הנתון שואף לאפס או שלילי), ועם היצע קרקעות מצומצם לדיור (מדינת ישראל היא המדינה הצפופה ביותר מכל מדינות המערב, ללא הנגב), על מדינת ישראל "להדק את החגורה" בכל הקשור להגירה. על רקע התנהלותן של מדינות אירופה בסוגיית ההגירה, קריאותיהן של זהבה גלאון וחברותיה נראות כצדקנות מגוחכת.

ראש הממשלה נתניהו, הצהיר מיד לאחר החלטת בג"ץ על פסילת חוק המסתננים, כי הוא "נחוש להמשיך ולהוביל את פעולות הממשלה לטיפול בתופעת ההסתננות". תשובת המדינה לבג"ץ, שהגיעה במהרה בדמות חקיקה פרלמנטרית חדשה, היא אפוא – אם להשתמש בז'רגון המשפטי המקובל במחוזותינו – תשובה מידתית וסבירה. התיקון החדש לחוק המסתננים הוא תיקון ראוי, שעתיד לסייע בשמירת אופיה הלאומי של המדינה.

ממשלת ישראל הצליחה בשנתיים האחרונות לבלום כמעט לחלוטין את כניסת המסתננים הבלתי-חוקיים, בין היתר בשל ההרתעה שנוצרה מהחזקת המסתננים תחת משמורת ארוכה.
לפי רשות האוכלוסין וההגירה, בארבעת החודשים האחרונים לא נכנס לישראל אף לא מסתנן אחד, ומתחילת השנה הצליחו להסתנן 36 אפריקנים בלבד – מספר זעום לכל הדעות – שנלקחו ישר למתקן השהייה בדרום. כעת, משפסקה ההסתננות, מוטלת על הממשלה האחריות לגרש את עשרות אלפי המסתננים שחדרו פנימה לפני בניית הגדר והקשחת התנאים. אם המערב הנאור והדמוקרטי עשה זאת בעצמו, גם ישראל יכולה.