אדוני הנשיא, אני דוחה את דרישתך על הסף

כבר בשנות השמונים דרש נשיא ארה"ב רייגן מראש הממשלה בגין, לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון תמורת שלום מלא. בגין הפתיע

לא יקרה שום דבר אם נתניהו יידחה את תכניתו על הסף; אובמה מבקר במסגד; צילום: הבית הלבן

בראשון לספטמבר 1982 הכריז נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן על תכנית שלום משלו, “תכנית רייגן”. לב התכנית היה כמובן “שלום תמורת שטחים”, ובמסגרתו אמורה הייתה ישראל לוותר על כל שטחי יש”ע תמורת שלום מלא. היה זה ארבעה חודשים בלבד לאחר תקדים של נסיגה עד למילימטר האחרון – מסירת כל סיני למצרים – באפריל. רייגן ניסה לשמר את המומנטום.

תגובתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, היתה חדה ולא הותירה מקום לטעויות. “אני דוחה את התכנית הזו על הסף” הכריז מעל כל במה, ולמען הסר ספק הקים כמה יישובים חדשים ביהודה ושומרון. הנשיא רייגן עצר בתגובה את אספקת המטוסים לשלושה חודשים, ניגב את הרוק וקבר בשקט את התכנית שנשאה את שמו. לא היתה זו הפעם הראשונה. קדמו לכך הפצצת הכור בעיראק וסיפוח ירושלים ורמת הגולן בידי בגין, ללא כל תיאום או הסכמה מצד וושינגטון.

עוצמת ההעזה של בגין מתבלטת על הרקע המדיני והביטחוני של סתיו 1982. התלות של ישראל בארצות-הברית, בכסף ובנשק, היתה מוחלטת. הסיוע של שלושה מיליארד דולר בשנה שניתן לישראל היה קריטי, ובנוסף ארצות-הברית הקימה בנגב שלושה שדות תעופה חלופיים לאלו שנמסרו למצרים. ישראל מצדה הייתה שקועה באינפלציה של מאות אחוזים בשנה, לא היו לה מקורות אנרגיה עצמאיים, ופרט לארצות-הברית, איש לא היה מוכן למכור לה נשק.

ישראל היתה מוקפת בצבאות גדולים של מדינות ערב – כבר ללא סיני בידיה בגבול הדרומי, והתמודדה מול “החזית המזרחית”: קואליציה אפשרית של סוריה, ירדן ועיראק של סדאם חוסיין, שסיפקה כאב ראש לא קטן לצה”ל. שלושה חודשים קודם, ביוני, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שבעקבותיה החזירה מצרים הביתה את השגריר. לאחר שבמלחמה הכריע חיל האוויר את מערכת הנ”מ הסורית – שהתבססה על מיטב תוצרת ברית-המועצות – והותיר את הגוש הסובייטי כולו בהלם, ערום מהגנה אווירית, הגיבו הסובייטים  במעורבות חסרת תקדים בניהול, ציוד ומעורבות בשורות הצבא הסורי. ביולי הופל מטוס ישראלי, כנראה בידי צוות סובייטי, וידיעות שהתפרסמו אז דיברו על רוסים שנהרגו בהפצצה ישראלית שהשמידה את שרידי המטוס.

כל הנסיבות המלחיצות הללו לא הרתיעו את בגין מלהשליך את ידידו, רונלד רייגן, לכל הרוחות, בתגובה בוטה, מעליבה וקיצונית. אבל כך למדו האמריקנים להיזהר, ושאין דין סיני כדין יהודה ושומרון.

לא חשש להתעמת עם רייגן; מנחם בגין. צילום: משה מילנר, לע”מ

המצב היום טוב בהרבה

לעומת המצור שבו נמצאה ישראל הענייה והתלותית באותם ימים, מצבה היום שונה לטובה באופן דרמטי. הגוש הסובייטי ששאף לכיבוש העולם – איננו; “החזית המזרחית” וצבאות ערב האימתניים שהקיפו את ישראל – מפורקים; המצרים עסוקים במאבק פנימי, המרחב הערבי נמצא בעיצומה של מלחמה דתית ועדתית, ואויבינו הורגים במרץ רב איש את אחיו באמצעות הנשק שהכינו עבורנו.

לעומת קריסתן של מדינות ערב, כלכלת ישראל היא אחת האיתנות והמוצלחות בעולם. מדינת ישראל מובילה בתחומים טכנולוגיים, יש לה מקורות אנרגיה ומים גדולים, והיא אחת מיצרניות הנשק הגדולות בעולם – כאשר על לקוחותיה נמנים גם רוסיה, האויב האימתני של אתמול, וצרפת, שהטילה עליה בזמנו אמברגו נשק. ישראל יכולה גם כרצונה לקנות מטוסים ומערכות נשק מכולם, כולל מרוסיה ומסין. ובכלל, הפער הצבאי והטכנולוגי העצום שפתחה ישראל מול שכנותיה, מסלק מהן כל מחשבה על מלחמה.

אם לא די בכך, מדינות דרום-אירופה מעוניינות בגז הישראלי, ולרוסיה יש אינטרס לתאם איתה מחירים ופעילות משותפת בנושאי אנרגיה. מיקומה של ישראל הפך אותה לחוליה מקשרת בין המערב למזרח המתפתח, ונוכח המפולת של “האביב הערבי”, נותרו חיפה ואשדוד הנמלים היחידים במזרח הים התיכון שהם בטוחים ואמינים.

בניגוד לתקופת רייגן, ארצות-הברית של אובמה אינה אלא צל של עצמה; מדיניות החוץ שלו צועדת מדחי-אל-דחי, מדיניות הפנים שלו הובילה את החברה האמריקנית לקרע חמור ולכלכלה השקועה בגירעון מחריד, 50 מיליון איש חיים על תלושי מזון, ותכנית הבריאות הממלכתית, ה”אובמקייר”, תקועה. יוקרתו של הנשיא נמצאת בשפל חסר תקדים.

על רקע זה מתיימר שר החוץ האמריקני, ג’ון קרי, לפתור תוך כמה חודשים את הסכסוך המזרח תיכוני הכרוני, ולוחץ על ישראל בביקורים בלתי פוסקים למהר ולהקים בלב המולדת היהודית ההיסטורית עוד מדינה ערבית מושחתת וקיקיונית, של פסאודו עם שמעולם לא היה קיים, וללא כל סיכוי לקיום עצמאי בעתיד – שכל תירוץ הקמתה נובע מהכוונה לקעקע את קיומה של ישראל.

את דרישתם זו מגישים אובמה וקרי מיד לאחר שסיימו לרמות את ישראל, כשהגיעו מאחורי גבה להסכם כניעה עם שלטון הטרור האיראני המסוכן לשלום העולם, ולאחר שבגדו בכל ידידיהם במדינות ערב וגרמו לנפילתם, ובכך הוכיחו כי מילה שלהם אינה מילה, ואוי לו למי שסומך על ארצות-הברית כיום.

על רקע זה, הרבה יותר קל היום לעמוד מול אובמה ולומר לו בפה מלא, כמו בגין ב-1982: “אדוני הנשיא, אני דוחה את דרישתך על הסף”.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר