ארי שביט מנציח את הכיבוש

ארי שביט, מבכירי הכותבים ב'הארץ', זכה אתמול לביקורת מפי לא אחר מאשר עמוס שוקן, הבוס שלו • שוקן, שנלחץ מדבריו של שביט אודות מדינה יהודית, כתב מאמר שהוא מופת ללוגיקה ולהבנת ההיסטוריה, ועל הדרך גם יצא לו שאין דבר כזה עם פלסטיני • מה לא עושים כדי לקעקע את זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו 

הכותרת לא מקורית, גנבתי אותה מעמוס שוקן. אבל להגנתי יאמר א. שהיא כותרת מעולה; ב. שכמו דיימון ראניון אני מקפיד לגנוב מהטובים ביותר. הכותרת מתנוססת בראש מאמר תגובה של אותו שוקן, מו"ל הארץ, למאמר של ארי שביט, מבכירי הכותבים באותו עיתון. מצב שבו מו"ל עיתון תוקף את אחד מבכירי כותביו הוא מצב מוזר, אבל כפי שתראו, אין זו המוזרות הגדולה או המדאיגה ביותר אצל  שוקן.

תקציר הפרקים: שביט, הסמן השמאל-בטחוניסטי של 'הארץ' (שהיה ידוע כמקורב לאהוד ברק) העז לטעון (יותר מפעם אחת) בעד דרישתה של ישראל מהפלשתינים להכיר בה כ"מדינה יהודית" במסגרת הסכם שלום. הדרישה להכרה במדינה יהודית היא אבן הנגף התורנית בדרכו של "המשא-ומתן המדיני", שיצא כבר מזמן מהשדה הגיאו-פוליטי והיום הוא עקרון אמונה דתי של כת מובחנת. ברור, לכן, כי מה שנדמה כמעכב אותו מהווה סדין אדום בעיני מעמד הכהנים של הכת הזאת – השמאל הרדיקלי ש'הארץ' מייצג בגאווה. כך תוכלו למצוא באתר 'הארץ' את הכותרות "קרי סוף סוף מבין את גודל המכשול ששמו מדינה יהודית", "מדינה יהודית? אני נגד" ו-"נגד יהודית ודמוקרטית" (השוו עם כותרת מאמרו של מוסטפא ברגותי: "הכרה במדינה יהודית – דרישה בלתי אפשרית").

"בשבועות האחרונים נערכת מתקפה על מדינת הלאום של העם היהודי", כתב שביט –

רודפי שלום אמריקאים וישראלים מתנפלים בשצף-קצף על הדרישה להכיר במדינת ישראל כבמדינה יהודית. לפתע לא רק ההתנחלויות הן פשע מלחמה, אלא גם הדרישה של העם היהודי להכיר בזכותו להגדרה עצמית. לפתע אין לגיטימיות לרעיון המכונן של הציונות, שהוכר בהצהרת בלפור ובהחלטת החלוקה של האו"ם ובהצהרת העצמאות הישראלית. המחשבה על כך, שלצד מדינת הלאום הפלסטינית (הלא דמוקרטית) תהיה מדינת לאום יהודית (דמוקרטית) מוציאה מכליהם רבים וטובים. אנשים המחויבים על-פי רוב לשוויון אינם מוכנים לתת ליהודים את מה שהם דורשים בתוקף לפלסטינים. אנשים המבקשים שלום דוחים על הסף את תביעת הסף של השלום: הכרה הדדית אמיתית.

אכן דברים נכוחים. כיצד יצדיק שוחר השלום את הימנעותם של הפלשתינים מצעד כה פעוט, הצהרתי בלבד ועל-פניו נטול משמעות מעשית, שעשוי להביא עלינו שלום כולל במהרה? 
הבה נראה:

"להתקפה זאת של שביט אין יסוד", כותב שוקן –

למתנגדים לדרישה מן הפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ברור, שהרעיון המכונן של הציונות, הגדרה עצמית לעם היהודי במדינה ריבונית שבה הוא אחראי לגורלו – היא "המדינה היהודית" – הוא הבסיס לכל. הצהרת בלפור, החלטת החלוקה של האו"ם והנאמר במגילת העצמאות הם צעדים בדרך למימוש הרעיון המכונן של הציונות.

כלומר, אין זהות בין ההתנגדות להצבת הדרישה בפני הפלסטינים שיכירו במדינת ישראל, לבין חוסר הכרה בה; לפי שוקן, גם המתנגדים לדרישה מכירים כמובן מאליו בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. זאת אמירה מעניינת מצד מי שמוציא לאור עיתון הנלחם יום-יום, בעקביות ובהתמדה ראויות לציון, בזהותה היהודית של מדינת ישראל ומזהיר את קוראיו השכם והערב מברית מילה ומקציני שב"כ דתיים. אבל חכו רגע, כצפוי מטיעון רדיקלי, מיד יסתבר שההיפך הוא הנכון.

בניגוד למה ששביט אומר, המחשבה שלצד המדינה הפלסטינית תהיה מדינת ישראל, והן תחיינה בשלום זו עם זו, היא השאיפה של רבים וטובים. הם יבואו על סיפוקם אם השלום יהיה רק עם המדינה הפלסטינית, ולא עם מדינת הלאום של העם הפלסטיני.

שוקן מנסה לפרום כאן את ההשוואה שיצר שביט בין הכרה ישראלית במדינת לאום פלשתינית, להכרה פלשתינית במדינת לאום יהודית. הנה – הפלשתינים לא דורשים הכרה במדינת הלאום הפלשתיני, אלא רק "מדינה פלשתינית" ותו לא. זה נראה כמו משחק במילים. מהי מדינה פלשתינית אם לא מדינתו של הלאום הפלשתיני? שוקן מרגיש בחולשת הטיעון ומבצע פליק-פלאק מרהיב מהטיעון בו פתח:

כדי ליצור איזון מלאכותי ולהצדיק את עמדתו, שביט ממציא לאום פלסטיני. אם יש לאום פלסטיני (אם יש בכלל דבר כזה שנקרא לאום), אז בירדן יש כנראה שני לאומים: הלאום הפלסטיני והלאום הבדואי. "מדינת הלאום של העם היהודי": מה ההגדרה הזאת? האם יהודי איטלקי שמשפחתו באיטליה מאז גירוש ספרד אינו חלק מן הלאום האיטלקי? עדיף לא להמשיך בהתפלפלות הזאת.

הופה! בדרך אגב התברר לנו – וטוב שקראנו 'הארץ' דווקא היום – כי אין דבר כזה "לאום פלשתיני". אם בעבר שמענו הצהרות כאלה מפיהן של דמויות שוליים החסרות הבנה בהיסטוריה או מאישים המנותקים מהנעשה במזרח התיכון, עכשיו זה רשמי, מפיו של המו"ל הגדול: אין דבר כזה עם פלשתיני.

שתי ההוכחות שנקט שוקן בפסקה האחרונה משובבות נפש וכמעט מכמירות לב. הן לא יתכן שקיים לאום פלשתיני, כי אז יתברר שירדן איננה הממלכה ההאשמית המפוארת והעתיקה שכולנו יודעים שהיא, אלא תערובת מקרית של פלשתינים ובדואים! וזה הרי לא יתכן! לספקנים בינינו שיטענו שהאפשרות הזאת איננה מוכחשת מכל-וכל, הייתי מוסיף ומוכיח לפי השיטה השוקנית הוכחה ניצחת: הרי רבין חתם עם ירדן על הסכם שלום, ומכאן שירדן היא ירדן בלבד ולא שום דבר אחר! בדיחת בית כנסת ישנה מביאה הוכחה כי יעקב אבינו חבש כיפה. מהיכן? הפסוק אומר "ויצא יעקב מבאר שבע" וכלום יעלה על הדעת שיעקב יצא בלי כיפה? ברוך השם, נראה כי עוד נותרה בו בעמוס שוקן לחלוחית בית המדרש.

המשך הארגומנט לא מבייש את תחילתו – יהודים שגרים באיטליה מאז גירוש ספרד הם חלק מהלאום האיטלקי, ומכאן מוכח כי לא תיתכן מדינת לאום לעם היהודי וממילא אין לדרוש מאחרים להכיר בכזו. אמנם ניתן לטעון כי בני לאום אחד עשויים לשכון במדינת לאום אחרת, או שזהות אנושית היא עניין מורכב העלול להכיל דואליות ואף סתירה (השמועה אומרת כי איטלקים חיים במדינות רבות בעולם, אפילו בישראל! ועודם איטלקים); ניתן אפילו לטעון כי הלאומיות היא קונסטרוקט מודרני, פלואידי, קהילה מדומיינת נרטיבית וכו' וכו', אבל זה רעיון כל-כך מסובך מבחינה יורידית, ומסוכן מבחינה פילוסופית, שחבל בכלל להמשיך ולפתח. נדמה כי כל דרך שאינה הכחשת מושג הלאום מכל-וכל תוביל אותנו לגיא הצלמוות של הכרה חיצונית במדינה יהודית. איך אמר שוקן? עדיף לא להמשיך בהתפלפלות הזאת.

מעניין מה היה רבי יהודה הלוי, אותו בן הלאום הספרדי יליד טולדו, אומר על המאמר הזה. ודאי היה מצטט אחת מאמרותיהם של חכמי הלאום הבבלי שישבו בבבל וכתבו שם את התלמוד הבבלי, ומשבץ אותה באחד משירי הגעגועים שכתב למולדתו ההיסטורית של העם הפלשתיני.