התנערות גורפת מאובמה

לאחר הניצחון הסוחף האינטרס הרפובליקני הוא לכפות על אובמה פשרות ולקדם חקיקה. הצלחה תשפר את סיכוייהם להביס את הילארי קלינטון ב-2016.

הבוחרים הדמוקרטיים נשארו בבית וגם קהלים דמוגרפיים דמוקרטיים הצביעו לרפובליקניים בשיעור לא מבוטל • לרפובליקנים יש אינטרס להשתמש בכוח שצברו על מנת לכפות על אובמה פשרות ולקדם חקיקה שתעבור באמצעות מו"מ בין-מפלגתי מוצלח • במידה ויצליחו ישפרו את סיכוייהם להביס את הילארי קלינטון ב-2016

ג'וני ארסנט, המנצחת הגדולה באיווה. צילום מסך
ג'וני ארסנט, המנצחת הגדולה באיווה. צילום מסך

כדי לעמוד על משמעות בחירות הביניים בארה"ב יש לעיין בשני מירוצים לסנאט שהרפובליקנים דווקא הפסידו בהם. בניו המפשיר התמודד הרפובליקני סקוט  בראון מול הסנאטורית הדמוקרטית ג'ין שאהין, שכיהנה בעבר כמושלת פופולרית. רוב הסקרים ניבאו לשאהין ניצחון צר אך מובהק בפער של 2-3%. בסופו של דבר ניצחה שאהין בפער של 0.6%. בוירג'יניה ניהל הרפובליקני אד גילספי מה שנראה כמו קמפיין קמיקאזה מול הסנאטור הדמוקרטי הפופולרי מארק וורנר. גילספי החל את המירוץ בפער של 20% לרעתו בסקרים ועד לפני שבועיים הסקרים עדיין ניבאו פער של 10% לטובתו של וורנר. גם וורנר ניצח בפער של 0.6% בלבד.

בכל יתר המירוצים "הצמודים" לסנאט ניצחו הרפובליקנים, לפעמים בפער משמעותי.  בקנזס ניבאו הסקרים יתרון קל למתמודד הלא-מפלגתי פרד אורמן, שזכה בתמיכת המפלגה הדמוקרטית. בסופו של דבר ניצח הסנאטור הרפובליקני המכהן פאט רוברטס את אורמן בפער של יותר מ-10%. מלבד זאת התברר כי תושבי שבע מדינות בחרו להחליף את הסנאטורים הדמוקרטיים בסנאטורים רפובליקניים: ארקנסו, קולורדו, מונטנה, דרום דקוטה, מערב וירג'יניה, צפון קרוליינה ואיווה.

בבחירות הקריטיות לתפקידי מושלי מדינות — מושל מצליח יכול להפוך למועמד מצליח לנשיאות — ניבאו הסקרים כי הדמוקרטים יצליחו להעביר לצידם 2 מדינות יותר מאשר יצליחו הרפובליקנים "להפוך." בסופו של דבר נראה כי דווקא הרפובליקנים יצליחו להגדיל את היתרון שלהם משליטה ב-29 מדינות מתוך 50 ל-31. ואולי חשוב מכך: תוצאות הבחירות מלמדות כי הציבור סומך יותר על הרפובליקנים לנהל את ענייני היום-יום שלהם מאשר על הדמוקרטים.

התנערות גורפת ממדיניות אובמה

סקרי תחושות המצביעים בכל ארה"ב מצאו כי הבוחר האמריקני כועס ומתוסכל, ולא חשוב עבור איזו מפלגה הוא מצביע. אך בוחרים רפובליקנים נהרו לקלפיות. למרות מאמצי המכונה הדמוקרטית המשומנת להוצאת בוחרים לקלפי, עליה סמכו הדמוקרטים כדי להביא ניצחון בכמה מירוצים צמודים, נישארו הבוחרים הדמוקרטיים בבית.  במידה ודפוס ההצבעה בבחירות 2014 יישמר בבחירות 2016 הרי שהמועמד הרפובליקני לנשיאות ינצח. אך הבחירות בשנה שבה בוחרים נשיא שונות מאוד מבחירות ביניים; בבחירות לנשיא קבוצות ליבה בקואליציה הדמוקרטית — בני מיעוטים, נשים צעירות — נוהגות לצאת להצביע בהמוניהן.

המשמעות ל-2016

על הנייר, קבוצות האוכלוסיה הנוטות להעדיף את המפלגה הדמוקרטית נהנות מרוב דמוגרפי בארה"ב, ורוב זה הולך וגדל. בחירות 2014 הראו כי הדמוקרטים אינם יכולים בהכרח לסמוך על הקואליציה הטבעית שלהם.  בנושאים כגון ניהול המשק ומדיניות החוץ, גם רבים מתוך הנשים הצעירות ובני המיעוט דוברי הספרדית מודאגים ממדיניות הדמוקרטים ומעדיפים את עמדות הרפובליקנים.

עם זאת, שלושה נושאים מפרידים בין המפלגה הרפובליקנית לבין כיבוש ליבותיהן של אוכלוסיות חדשות:

א.  התנגדות להקלת חוקי ההגירה, נושא חשוב למיעוט דוברי הספרדית;

ב.  התנגדותם של רפובליקנים דתיים רבים להפלות ולנישואים חד-מיניים;

ג. התפיסה כי הרפובליקנים מגנים על האינטרסים של עסקים גדולים על חשבון האזרח הפשוט.

בנושא האחרון אמר לא מזמן אחד ממנהיגי הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, "הבוחרים לא יקחו את הרפובליקנים ברצינות בנושא מדיניות הרווחה עד שהרפובליקנים יקחו ברצינות את בעיית 'תשלומי רווחה' לעסקים".

השאלה אם בחירות הביניים 2014 מייצגות אפיזודה או מגמה תלויה במידה רבה בדרך שבה הרוב הרפובליקני, החולש עכשיו על שני בתי הקונגרס, ינצל את כוחו. אחת הסיבות שאמריקנים רבים כועסים היא שהם תופסים את המערכת הפוליטית כ"תקועה", עסוקה במריבות מפלגתיות ואינה עושה דבר. הדמוקרטים אוהבים להאשים בכך את הרפובליקנים, אך האמת היא כי בשנה האחרונה האשמה היתה של מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הארי ריד ממדינת נוודה. ריד תקע עשרות הצבעות בסנאט כדי שלא לאלץ את עמיתיו מהמפלגה הדמוקרטית לבחור, בשנת בחירות, בין ריצוי הנשיא אובמה לבין ריצוי הבוחר הזועם. העמיתים שריד ניסה להגן עליהם הפסידו ממילא ויכולתו של ריד לתקוע את הרשות המחוקקת התאדתה.

Harry_Reid

לרפובליקנים יש אינטרס חזק להוכיח כי הם יכולים להביא פתרונות למצוקות של ארה"ב. הם יכולים להשתמש ברוב שלהם על מנת לסכל כל יוזמה של אובמה. אך מבחינתם אסטרטגיה חכמה יותר היא להביא לסיקור תקשורתי המציג את אובמה חותם על חקיקה שעברה בעקבות מו"מ בין-מפלגתי מוצלח. התחומים שבהם פשרות נחשבות כברות-השגה הם שידוד חוקי ההגירה ורפורמות במיסוי תמורת ביטול הטבות יתר לעסקים. מאידך, הרפובליקנים יצטרכו להתגבר על רצונם "לבטל את חוק הבריאות הממלכתי" עד אשר נשיא רפובליקני יישב בבית הלבן. ניסיון לחבל בחקיקת הדגל של אובמה עשוי להרוס את האפשרות לשיתוף פעולה בין המפלגות. מדיניות חכמה עבור הרפובליקנים תהיה להשתמש בסמכויות הרשות המחוקקת, במיוחד בתחום התקציב ובתחום המינויים למשרות בכירות, כדי לאלץ את אובמה להסכים לפשרות. במקרה כזה מועמד רפובליקני פרגמטי לנשיאות יכול ליהנות מהמוניטין העולה מהישגי רוב רפובליקני פרגמטי ברשות המחוקקת, ולהביס את הילארי קלינטון ב-2016.

מנגד, אובמה יכול לאמץ עכשיו את תפקידו של הרי ריד כ"אדון 'לא'".  אובמה הוא אידיאולוג יותר מאשר מושל פרגמטי ופשרות עם יריביו מבית תמיד קשות עליו. הדבר יפגע ברפובליקנים, אלא אם כן הם יכולים למתג את אובמה בבירור כאשם בתיקו, אך הוא יפגע גם במפלגה הדמוקרטית ובאמון האזרח האמריקני בשיטת הממשל.

באשר לישראל, בחירות הביניים כשלעצמן אינן מבשרות שינוי משמעותי. הנשיא שולט בתחום מדיניות החוץ ויכולת הקונגרס להשפיע על מדיניותו מוגבלת מאוד. יתכן והמשמעות המיידית החשובה ביותר עבור ישראל היא שמעתה אין סיכוי להסכם אמריקני-איראני לקבל את אישור הסנאט. אך בידי הרשות המחוקקת אין כוח לאלץ את הנשיא לאכוף על איראן תנאים שאינו מעוניין לאכוף, או להניא את הנשיא מללחוץ על ישראל. עבור ישראל, כמו עבור הציבור האמריקני, המשמעות העיקרית של 2014 היא מה שהבחירות הללו מרמזות לגבי 2016.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *