מרדכי שלו: על חוד התער הספרותי

הוא לא נרתע מלתקוף את ישעיהו ליבוביץ' וקרע לגזרים את סופרי דור הפלמ"ח • מרדכי שלו ז"ל היה אמנם פחות מפורסם מצאצאי משפחתו העוסקים בספרות, אבל השפעתו כמסאי ומבקר נחשבת לאגדית • "הגורו משיכון עובדים ב'" שהחל את דרכו במחתרת לח"י, חיבר באישיותו ובעולמו הרוחני בין הלאומיות הרדיקלית של הארגון לבין השורשיות של תנועת העבודה 

מרדכי שלו הלך לעולמו ב-6 באוקטובר. שלו, יליד ירושלים 1926 , היה מסאי, מחנך, ובעיקר מבקר ספרות, אחד מהמקוריים שפעלו בתרבות העברית, ודאי מאז קום המדינה. הוא לא שימש כמבקר ספרות קבוע בשום כתב עת או עתון.

מרדכי שלו היה שייך למשפחה הספרותית, שכללה את אחיו יצחק שלו, שהיה משורר וסופר, ושניהם העמידו דור שני שנמצא במרכז העשייה הספרותית היום: צרויה וענר שלו, בנו ובתו של מרדכי; מאיר שלו, בנו של יצחק. מוטת המשפחה התרחבה כשצרויה התחתנה עם איל מגד, בנו של שבט ספרותי מקביל. יתכן שבני משפחתו זכו לפרסום רב ממרדכי, שכונה על-ידי מקורביו ומוקיריו מוטה. אבל מוטה הפך לאגדה בפני עצמה. הוא סירב במשך כל השנים להוציא ספר שיכלול את מאמריו ומסותיו. אלה נותרו  פזורים בכתבי עת, חוברות ועיתונים. כך יצא שלמרות ההערכה הרבה לה זכה שלו בקהילת הסופרים וחוקרי הספרות, נותרה יצירתו במידה רבה סמויה מן העין, מוכרת בעיקר ליודעי ח"ן.

יחד עם זאת, יש משהו בסודיות כביכול בה נשמרו כתביו שתואם את אופיו ואת האופן בו הוא עצמו התייחס לספרות. שכן עבור שלו, כל טקסט היה בגדר חידה. בהשפעה מסוימת של הגישה הפסיכואנליטית, האמין שלו כי מתחת לטקסט ה"גלוי" מסתתרים מאוויים כמוסים ומשמעויות נסתרות. הניתוחים שלו מהווים לא רק ביאור במובן המקובל, אלא יש בהם לעתים גם ניסיון לפתרון.

בעיקר אמורים הדברים בכל הנוגע לפרשנות שלו לספרות העברית. בספרות זו ראה שלו ביטוי לתת-מודע הקולקטיבי של עם ישראל, ועל כן בפרשנות שלו ניסה לחשוף את התשתית המחברת בין הספרות הישראלית החדשה – משיריו של נתן אלתרמן ועד הרומנים והסיפורים של עמוס עוז וא"ב יהושע – למקורות היהודיים הקדומים ביותר. על כן מתעלה ביקורת הספרות שלו לביקורת תרבות מקיפה, דרכה נחשף הקורא לא רק לקשר בין היהדות לציונות, אלא גם להקשרים של אקטואליה היסטורית ופוליטיקה.

מאמריו של מרדכי שלו הם קלסיקה ואחדים מהם נקראים כיצירות מופת בדרכן. הוא כתב על ש.י. עגנון את המאמר "דיוקנו של המחבר כגיבור בספר המעשים"; על א.ב. יהושע כתב את המאמר "שלושה ימים וילד" כשם הנובלה המפורסמת. את שירת דליה רביקוביץ' ניסה להסביר במאמרו "דליה רביקוביץ' – משוררת מקוננת" .

אך הוא לא עסק רק בספרות המקומית והתמודד גם עם המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט במסה הארוכה, "גונבים את הבשורה"; על קפקא כתב את "ביטול מושג הגורל ב'המשפט'" ועוד. הוא לא נרתע מלתקוף את המדען הגורו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ויצא נגדו בסידרת מאמרים קטלנית הנקראת "הבשורה על פי ליבוביץ". למתקפה זו השיב ליבוביץ' באריכות במאמריו "לשמה ושלא לשמה א' ו-ב".

מבוכה וסדיזם

שלו החל את דרכו הספרותית בבטאוני מחתרת לח"י, 'המעש', 'מברק' ולאחר קום המדינה 'סולם'. הוא שימש כעוזרו הקרוב של נתן ילין-מור, אחד משלושת מנהיגי "המרכז", וספג השפעות גם מהצד הלאומי הרדיקלי של המחתרת (אלדד ויזרניצקי שמיר) וגם מהצד הסוציאליסטי הרדיקלי (ילין-מור).

במידה רבה נשאר מוטה שלו נאמן לשילוב הייחודי הזה כל חייו. בשנות ה-50 אפשר לומר שכתב ב"ימין", בכתב העת שערך ישראל אלדד 'סולם'; אך רגליו היו בשמאל, בקבוצת כנרת שם התגורר לא מעט שנים ונשא את בת הקבוצה ריקה ממשפחת שידלובסקי. שלו נטמן בבית הקברות המיתולוגי שלשפת הכנרת.

שלו היה מחובר לתנועת העבודה אבל היה ביקורתי מאוד כלפי האליטה הפוליטית והרוחנית שלה. הוא ראה, שהאליטות האלה מעצבות את התרבות הישראלית הצעירה במנותק מן הערכים הציוניים והיהודיים, שבשמם כביכול הוקמה המדינה. הוא זיהה את המגמה עוד לפני שהיוצרים עצמם הבינו את משמעות יצירותיהם. הוא ביטא חשש ליכולתם של בני האליטה הזאת להבין ולהצדיק את עצם קיומם בתוך ההקשר הציוני. בניגוד להשקפה השלטת בקרב חלק מהאינטלקטואלים היום, שלו לא ראה סתירה בין הערכים היהודים-ציוניים להומניזם, אלא ההיפך: את המקורות היהודיים-ציוניים ראה כנקודת החיבור של הישראלים לתרבות האנושית הכללית, ודווקא הניתוק מן המורשת הוא שעשוי להוביל לאבדן ההומניות.

על הסכנות הטמונות בניתוק זה עמד שלו לראשונה בסדרת מאמרים שפרסם ב"סלם" על סופרי דור תש"ח ומלחמת העצמאות. הוא היה צעיר בן 24 בסך הכל, אבל סידרת המאמרים הזאת שכתב ב-1950 משמשת עד היום אבן דרך למבט ביקורתי על הסופרים הילידים. בין השאר עסק שם בסיפורי המלחמה של ס' יזהר, 'השבוי' ו'חירבת חיזעה' – בהם תיאר המחבר חיילים אשר פשוט "רוצחים מתוך שעמום". הוא התייחס לשיריו התמימים לכאורה של ע' הלל ב"דבר החיילים האפורים" בהם חייל פשוט כותב מכתבים לאהובתו. אצל כולם איבחן שלו אותה מגמה: החיילים אינם מבינים את מקומם ברצף ההיסטורי. הם אינם רואים את עצמם כמגשימי חזון, ולכן, כמעט בעל כורחם, הם ינסו למלא את עולמם ב"תחליפים לחזון" – כפי שרמז שלו בכותרת מאמרו על ע' הלל – בין אם מדובר באהבה רומנטית פשטנית במקרה הטוב (הלל), ובין אם מדובר בסדיזם במקרה הרע (יזהר). (אחד המאמרים בסידרה על דור סופרי הפלמ"ח נקרא 'מבוכה וסדיזם')

הקינה על הכפר הערבי הנטוש

בשנים לאחר מכן, הראה שלו שלנתק התרבותי מהמורשת, אותו איבחן לראשונה בספרות תש"ח, יש גם תוצאות מרחיקות-לכת במישור הפוליטי. הוא התכוון בעיקר ל"חזון השלום" שאומץ על-ידי האליטות התרבותיות של ישראל כתחליף לחזון הציוני המקורי. ביטוי לכך מצא ביצירותיהם של עמוס עוז וא"ב יהושע – הסופרים הממשיכים הבולטים ביותר שיצאו מתנועת העבודה ההיסטורית. שכן כפי שכתב בכמה מן המאמרים הפובליציסטיים האחרונים שלו מתחילת שנות האלפיים, מעט אחר קריסת אוסלו, הדחיפה לשלום מלווה פעמים רבות מדי בהלקאה עצמית, ואין זו אלא סימן לריקנות הנובעת לדידו מנטישת החזון הציוני:

מכל מורשת זו וערכים אלה, שהועברו [אל האליטות] בנערותן על-ידי תנועות הנוער, לא נותרה בידן למעשה אלא קינה על הכפר הערבי הנטוש כפי שעוצבה על-ידי ס. יזהר ב'חירבת חיזעה', עמוס עוז ב'מיכאל שלי' וא"ב יהושע ב'מול היערות', כל אלה יצירות שנכתבו עוד לפני מלחמת ששת הימים ולפני הכיבוש. הקינה על הכפר הערבי הנטוש אינה במקורה אלא קינת האליטות הישראליות הצעירות על הכפר היהודי הנטוש ובעיקר הקיבוץ וכל ערכי העבודה השוויון והשיתוף המתלווים אליו שנטשו הן עצמן בשלב מוקדם למדי של חייהם, אם הגיעו אליה בכלל. ('הארץ' 7.10.2001)

ראוי לציין, שלמרות הביקורת הקשה שלו על הסופרים הגדולים, ובייחוד א"ב יהושע ועמוס עוז, הם היו קשובים למה שכתב מוטה. יהושע כינה אותו לאחר מותו "הגורו משיכון עובדים ב'" ואמר, כי ניתוחיו ל'שלושה ימים וילד' הממו אותו. בביקורתו מתבקשת כמובן ההשוואה בין מפעלו של שלו לזה של מבקר ספרות גדול אחר –  ברוך קורצוויל (1972-1907). גם קורצוויל הצליח להתעלות מרמת המחקר הספרותי אל ביקורת תרבות מקיפה. קורצוויל שקדם לשלו, ראה בספרות הישראלית ביטוי לנתק שבין ילידי הארץ למורשת היהודית. אך להבדיל משלו, קורצוויל ראה ביהדות החילונית עצמה, החל מימי ההשכלה, את הסיבה למשבר. קורצוויל היה קרוב לעמדה "אורתודוקסית", הרואה ביהדות הרבנית כשומרת הגחלת היהודית – "שלומי אמוני ישראל" – והערכתו (השלילית בדרך כלל) את הספרות העברית החדשה נבעה קודם כל מהפרספקטיבה הזאת של המורשת היהודית. את התאומים הערבים חליל ועזיז המככבים ב'מיכאל שלי' כינה קורצוויל "חלזיז".

למרות שעמד על הנתק התרבותי בספרות המקומית, שלו ראה את היהדות החילונית כהתפתחות טבעית ("אימננטית") מתוך היהדות, ובמידה מסוימת אף יותר נאמנה ל"גחלת היהודית" החיה מיהדות המצוות והאורתודוכסיה של ימינו.

שכן כפי שהסביר באחד ממאמריו המוקדמים ב"סלם" בו פרש למעשה את השקפתו ההיסטוריוסופית, היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום התפתחה בשלושה שלבים, ולא בשלב אחד כפי שנהוג לחשוב, כלומר בתקופה המודרנית. בכל שלב הלך וניתק הקשר עם "המקור האלוהי", והאדם הפך יותר ויותר להיות קנה המידה המרכזי. אמנם, בראשיתה, גרס שלו, ראתה היהדות באל את קנה המידה היחידי, כתוצאה מהקשר הבלתי-אמצעי עימו בצורת ההתגלות. את הביטוי לכך ניתן למצוא במקרא. אך ככל שחלף הזמן, עם "אובדן המגע הנבואי" ו"הסתלקות רוח הקודש", עלה הצורך "למלא בדרכים אנושיות את החלל". את הביטוי לכך ראה ב"מדרש ההלכה ומדרש ההגדה". זה היה השלב הראשון.

יהדות, שלב ג'

השלב השני הגיע בימי הביניים, ואת הביטוי לכך ניתן לראות בהישגים הגדולים בתחומי הפילוסופיה היהודית והקבלה. על אף השוני הגדול ביניהם, שני התחומים – הן הפילוסופיה הרציונליסטית הפונה ל"שכל" והן הקבלה המיסטית הפונה ל"רגש" – מאוחדים בפניה שלהם ל"פנימיותו" של האדם, ולכן מבטאים התרחקות נוספת מהמקור האלוהי. בשלב השלישי לעומת זאת, בו אנו עוד נמצאים היום, "היהדות ההומניסטית" – זו שאינה תלויה בכלל באל כקנה מידה – למעשה מנצחת, ו"המקור האלוהי" נתפס כלא יותר מאשר "פרוייקציה של רוח האדם". תורתו של אחד העם נותנת לכך ביטוי; אצלו הדת נתפסת כביטוי של "רוח העם" או "הגניוס הלאומי".

יחד עם זאת, שלו סבר כי אין לראות ב"שלב השלישי" סטיה מן היהדות, אלא השלמה של תהליך הנמשך כבר מאות שנים. על כן לא ראה שלו את הספרות העברית החדשה כנטע זר על רקע הספרות היהודית לדורותיה, אלא במידה רבה כיורשת טבעית לה, גם אם מדובר ביורשת בעייתית. יותר מכך, שלו ראה ביהדות ההומניסטית – קרי, הציונות החילונית המודרנית – את התקווה להתחדשות היהודית. ('מעבר להומניזם', 'סלם', פברואר 1952)

כאשר כתב ש' את הדברים הללו התכוון ספציפית לחזון המלכות של יאיר ושירתו-נבואתו של אצ"ג, בהם ראה את מורי הדרך להתחדשות יהודית-ישראלית. בשלב זה, כשהוא בשנות ה-20 של חייו, עדיין היה שלו מושפע מהלשון הרומנטית, הכמעט-מיסטית של לח"י. למרות התרחקותו מהמקורות האלה, הוא נותר איתן בדעתו לגבי הצורך בחזון שיונק מהמקורות היהודיים-ציוניים. הוא הפך את הנסיון לחבר בין "הצברים" למקורות לאחד מן היסודות עליו עמד מפעלו כמורה וכמחנך; על תפיסתו זו מבוססים מערכי השיעור הרבים שערך ושיצאו בחוברות "גלות וגאולה" ו"יהדות והומניזם".

החוברות מאופיינות כמו כל כתביו  ברוחב-יריעה פנומנלי, וכושר ניתוח ייחודי ובלעדי לו. עתה, עם מותו, ניתן רק לקוות שחוברות אלו יצאו בהדפסה מחודשת – כמו שאר כתביו.

________

הכותב הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת שיקגו