אבי אבלוב בטור סאטירי על ארוע של 'שוברים שתיקה' באוניברסיטה העברית
אבי אבלוב עם קטעים מיומנו של פעיל השלום ארווין פיסמייקר המסכם את חוויותיו מכינוס אנשי 'שוברים שתיקה' באוניברסיטה העברית בהר-הצופים. מבוסס על אירוע אמתי.
יומני היקר שלום. אתמול בצהריים נכחתי באירוע מזעזע. בכיתת-מרתף הממוקמת במעמקי הספרייה של קמפוס הר-הצופים, במקום בו אני רגיל בדרך-כלל לספוג מתורותיהם הנצחיות של פוקו, דרידה וגרמשי, נערך אתמול כינוס של לוחמי חירות מארגון 'שוברים שתיקה'. לא סתם אני כאן; נאמנותי לארגון מוחלטת. אין ארגון נחוש ממנו במלחמה בעוולות ישראל.
לרוב נערכים כנסים דומים לאחר שעות הלימודים, אך כאנשי צבא בדימוס האמונים על תורות לחימה, החליטו ב'שוברים שתיקה' לנקוט באמצעי הטעיה מתוחכם ולהתכנס באמצע יום הלימודים. ההטעיה עבדה היטב; באירוע נכחו כעשרים סטודנטים בלבד שבאו להיחשף לעוצמתם והיקפם של פשעי הכיבוש הציוני.
את הכנס פותח יונתן לוי, רכז התא באוניברסיטה העברית. הוא מספק עדות מזעזעת ממקור ראשון על חוויותיו מהשירות הצבאי: "תמיד התייחסנו בכבוד. שלעצורים שלנו לא יהיה עוול מיותר. אבל תוך כדי שאני נותן את העדות ל'שוברים שתיקה' כל מה שהיה אצלי בתודעה נתפס אצלי אחרת לגמרי. כבר לא כל כך הומניסטי וכבר לא כל כך בסדר". הנהון של הסכמה מתרגש בקהל. גם הם עברו שינוי תודעתי בעת מסירת העדות בפני ד"ר הופמן, ראש צוות התחקירנים המיומן של 'שוברים שתיקה'.
בעדותו חושף לוי פשעי מלחמה חמורים, שודאי היו גורמים אף לקצינים סרביים להתעורר עטויי זעה קרה. כך לדוגמא הוא מספר, בקול סדוק, על מטע זיתים בעזה ששוטח בידי דחפורים על-מנת שלא יבוצע ממנו ירי לכיוון עמדת צה"ל. וזו רק ההתחלה. באומץ וגילוי לב משתף לוי בנוהל בלתי-אנושי שהיה נהוג בעת שירותו הצבאי, במסגרתו זרקו כוחות צה"ל רימוני הלם ברחוב על-מנת לפתות את המחבלים לצאת מכוכיהם וכך להביא למעצרם.
בשלב הזה מתקשה אחד הנוכחים, פרופ' בא בימים לבלשנות בשם דלי מופקרוב, לעצור את הדמעות. בהדרגה הוא מפתח פרכוסים חריפים. אני מהרהר בליבי: שאביא לו כוס מים ואזעיק עזרה ראשונה? ההחלטה נופלת: לא. העדות בכל-זאת חשובה יותר. למען הדורות הבאים.
ההכרעה מתבררת כנכונה, שכן הנה מתלהטות הרוחות. סטודנטים שהסתננו לאירוע מעלים טענות המעידות כאלף שמשות על היעדר מחשבה ביקורתית: "מן המטעים האלה יורים טילים על אשקלון", פולט בהיסטריה סטודנט בעל חזות מאיימת, בעוד חברו אפילו לא מנסה להסתתר מאחורי טיעונים מוסריים: "אני מעדיף להוציא את המחבלים החוצה עם רימוני הלם מאשר לקבל אותם יורים מקלקיליה על כביש 6". איזו שטיפת מוח עברו הסטודנטים הללו כדי להגיע לחוסר-אנושיות שכזה. כך מגדלת מדינת ישראל דור חדש של קלגסים.
אלא ש'שוברים שתיקה' אינם חסרי אונים מול התעמולה הציונית קהת הלב. את רשות הדיבור נוטל אייל קנץ. קנץ, מספרת לי בהערצה ידידתי מילגה שטינקרוביץ, הינו לוחם זכויות אדם כריזמטי, המכהן כרכז הפעילות החינוכית של הארגון. באווירה העוינת אוחז קנץ את השור בקרניו, ומתייחס לאיום הגדול שמציבה ישראל לשלום העולמי: "אני לא מנסה לחנך את הצבא. תן לצה"ל לשלוט על אוכלוסייה אזרחית וככה זה יראה. גם אם כל החיילים היו נותנים סוכריות במחסום, ולא סטירות, עדיין הייתה בעיה. הדבר הכי מסוכן לעתידה של מדינת ישראל והפרויקט הציוני זה הכיבוש".
הדברים חודרים כליות ולב. לפחות במעיי שלי הומה תחושת סרוב אידיאולוגי. לא סתם אני חייב לצאת לרגע לשירותים. כאשר אני שב נרשם אירוע תמוה: את רשות הדיבור נוטל לעצמו סטודנט חובש כיפה שהזדהה כאחד ממוסרי העדויות. הכיפה כנראה בכל-זאת מטשטשת את שיקול דעתו; לטענתו הוא הופתע למצוא את עדותו מרוחה על פלאייר באוניברסיטת הסורבון, שבו קריאה לנסיגת צה"ל מהשטחים.
"יש לי בעיה מוסרית עם זה שאתם לא מציפים שאלה מוסרית חברתית אלא באים לקדם קו פוליטי", מזיל הקוזאק הנגזל דמעות תנין. הוא, קטן האמונה, מעז כעת להאשים את 'שוברים שתיקה' בכך שמטרתה "לא להפוך את צה"ל ליותר מוסרי, אלא לגרום לשינוי מדיניות ולעקוף את הקלפי".
עד אנה אנו באים, אני שואל את עצמי, כשחיילים לשעבר מעזים לעשות דין מוסרי לעצמם ולשפוט ארגון כ'שוברים שתיקה'? כמה אטימות וקהות חושים משתקפת בצללית הגרוטסקית של אותו כובש, שמטריד את עצמו בשיקולים קטנוניים של יושר ואמת, בזמן שהפלסטינים תחת כיבוש? האם שכח את שיעור המבוא לזכויות אדם שלימדנו הפרופ' האורח פול היומניטי פוט: "מלחמת האוניברסלי בפרטיקולרי גובה לעתים קורבנות"? האם לא למד מקנץ עצמו, שכדי לשנות צריך "להציק לחברה הישראלית", אך כדי שזה יקרה, "צריך לבוא דרך הדלת האחורית"?
אבל כאן נכונה לי אכזבה מרה. קנץ, למרבה הבושה, מתחיל לגמגם ולהתנצל. תדמית הנמר עז הרוח שלו נסדקת אצלי. במקום לתקוף את הסטודנט צמא הדם במערומיו, הוא ממלמל כי אם הדברים נכונים אזי מדובר בתקלה חמורה, ומעלה השערה שיתכן ומדובר בעובד של הארגון שפוטר בשל מעשים דומים בעבר.
יאוש שוטף אותי. אין תקנה. סרטן הכיבוש מאכל כל חלקה טובה. אפילו אנשי 'שוברים שתיקה' אינם מוכנים להגן על מלחמתם בכיבוש, יהא המחיר אשר יהיה. קנץ שכח כנראה את שיעור המבוא לפוליטיקה שלימדנו פרופ' ולדימיר איליץ', לפיו "לעתים יש לגייס את השקר למען השקר הגדול יותר".
גם פניה של מילגה שטופות אכזבה. היא שואלת בחריפות אם כדאי לשלוח את קנץ למחנה לחינוך-מחדש בכדי למנוע תקריות מביכות שכאלה בכנס הבא. אני אומר בשעשוע: אעביר את דברייך לקומיסר במעונות. אך בינתיים הערב מידרדר עוד יותר. קנץ מתחיל להצטדק אפולוגטית על מיליוני השקלים שמקבלים ב'שוברים שתיקה' מממשלות אירופה מדי שנה.
בשבילי תם השעשוע. כעת באמת הגיע הזמן לפעולה תקיפה פנים-ארגונית נגד חלש האופי. כן, אני מחליט, אפנה לקומיסר. אבל אני כבר לא בטוח שזה יספיק. אם בקנץ פשה הרקב הציוני, הארגון כולו חשוף לסכנה, אולי ללא תקנה.
גם מילגה חברתי מקוננת על אובדן התמימות: "איפה הזמנים שהיינו זורקים סמרטוט כזה לתעלה?" היא שואלת. "כיצד אבדו ימי המהפכה העליזים?" לחלוחית צורבת נשקפת בעיניה, וגם עיניי מתמלאות דוק של עצב. הם מתביישים בהלשנה? מצפונם נוקף על האתנן? מה השלב הבא? הזדהות עם הקורבנות ההכרחיים של מלחמת החופש הפלסטינית?
בסוף הערב מצטרפת אליי מילגה לחדרי שבמעונות, לנחמה אידיאולוגית. בעודנו מגששים באפלה בחיפוש אחר המיטה, מבליחה בי ההכרה שהדחקתי בכוח לאורך כל הערב: אין יותר מחויבות אידיאולוגית אמתית ב'שוברים שתיקה'. כנראה שיש להקים ארגון אחר, רדיקלי באמת. כזה שיוכל להילחם בישראל בלי בושה ובלי בצלם.
כתבה יפה אבי. אהבתי את הגישה הצינית כלפי ציניקני הפלקט הפסוודו מתוחכמים של השמאל הרדיקאלי. אני רק יכול לומר לך שאתה לא צריך להתאמץ ולנתח אותם לוגית, אין פה איזושהי אסכולת חשיבה גבוהה, אלא אסופה של רפי שכל ולב, ערב רב של מתקרבנים שהחיים והחברה דחתה אותם – ולכן הן משתפים פעולה עם אויביי ישראל ושונאיה. בכל זאת, אהבתי ותודה על הכתבה היפה
אתה אולי דמגוג היסטרי וגזען, אבל לפחות לכתוב אתה יודע, שאפו.