מצטרפים לצבועים: 70 שנה להקמת האו"ם

מה עושים עם ה"רוב האוטומטי" של האו"ם? ומה בין חולשה צבאית לכשלונות מדיניים? דניאל פ. מוינהאן, לשעבר שגריר ארה"ב לאו"ם, לראשונה בעברית.

Neptuul BY CC SA 3.0

כדי להוריד את המאמר בגרסת PDF להדפסה ללא תמונות – ליחצו כאן

תאריך פרסום מקורי: פברואר 1980. מאנגלית: אורי רדלר

התבוסה הניצחת שהמיט רונלד רייגן על הנשיא קרטר נראתה עד מהרה כבלתי-נמנעת. אבל חשוב לזכור כי המובסים כלל לא ראו את גורלם כגזור מראש. למעשה, עד ל-1 במרץ של אותה השנה, ההשקפה השלטת בבית הלבן הייתה כי הכל מתנהל כשורה. ואכן כך היה: עד שהשגריר באו"ם דונלד מקהנרי הצביע בעד החלטה אנטי־ישראלית חריפה במיוחד במועצת הביטחון של האו"ם. וכאשר מזכיר המדינה סיירוס ואנס סירב להתכחש להצבעה בעדותו בפני הסנאט כשלושה שבועות מאוחר יותר, העניינים החלו לצאת מכלל שליטה.

ממשל קרטר עוזב את וושינגטון כשהוא משוכנע – ואף אומר זאת בגלוי – כי התבוסה בבחירות נבעה מכשלים בהתנהלותה של המשלחת האמריקנית לאו"ם ומכישלונו של מזכיר המדינה לשלוט בה. מה שהממשל לא אמר, ובעצם לא בטוח שהבין, הוא שהם עצמם העלו את הרעיונות שסייעו במפלתם; ולמעשה, במובן זה התוצאה אכן נגזרה מראש.

על-פי הנשיא קרטר ואחרים, הדינמיקה שהובילה לכישלון החלה במסע לקראת הבחירות הפנימיות במפלגה הדמוקרטית. במשך חודשים ארוכים נראה שהקמפיין של קרטר בפריימריז מתקדם באופן חלק. מתחרהו המרכזי, הסנטור אדוארד קנדי, החל את הקמפיין בצליעה: ב-18 במרץ 1979 התקיימו הבחירות המקדימות באילינוי, המדינה התעשייתית הראשונה בסבב הבחירות הזה, וקרטר ניצח בקלות. במטהו של קרטר ידעו שאם קנדי יובס גם בניו־יורק בבחירות שהתקיימו שבוע לאחר מכן, לא היו נותרים לו כל סיכויים. וכך אכן נראה היה שיקרה: סקר פרטי של דרזנר, מוריס וטורטורלו מסוף ינואר ותחילת פברואר הראה כי הנשיא מוביל על־פני הסנטור קנדי ביחס של 54 אחוז מול 28 אחוז בין המצביעים הדמוקרטיים. אך באופן מפתיע לחלוטין, בסופו של דבר ניצח קנדי בשיעור של 59 אחוז מול 41 אחוז. ההצבעה הלא פופולארית באו"ם גבתה את המחיר.

במחווה נאה קרא סגן המושל מריו מ. קואומו, שעמד בראש מסע הבחירות של קרטר בניו־יורק, להתנצלות של הנשיא. "לא", אמר מר קרטר, כפי שדיווח הניו-יורק טיימס, "זו הייתה הצבעה של האו"ם". בראיון עם מג גרינפילד מהוושינגטון פוסט ב-27 במרץ, דיבר קרטר על הקשיים בהם נתקל הנשיא המכהן הרץ לכהונה שנייה, ושב והטעים את הנקודה:

… ואז לעשות טעות כמו זאת שעשינו בהצבעה באו"ם, ועדות של מזכיר המדינה רק כמה ימים לפני הבחירות…

תפישה דומה נשמעה גם בניתוח שלאחר הבחירות הכלליות מאת סטיבן ר. וייסמן וטרנס סמית' מהטיימס:

הטעות הזו, שבה הממשל הצביע תחילה בעד ההחלטה מה-1 במרץ המגנה את ההתנחלויות, ואז ההתכחשות להצבעה, עלתה לנשיא ביוקר בקרב הבוחרים היהודיים בבחירות המקדימות בניו-יורק ב-18 במרץ. הסנטור קנדי ניצח במדינה ומשך תורמים חדשים למסע הבחירות שלו, שנמשך עד לסבב הבחירות האחרון ב-3 ביוני.

"ניו-יורק הייתה הסיכוי שלנו להעיף את קנדי מהמרוץ בשלב מוקדם", אמר מר [רוברט] סטראוס, מנהל מסע הבחירות. "קלקלנו לעצמנו עם ההצבעה הזאת". 

ג'ודי פאוול הסביר לכתבי הטיימס מדוע התוצאות בניו-יורק השפיעו על המאבק מול רייגן בבחירות הארציות: "בזבזנו הרבה זמן וכסף במלחמה עם קנדי, במקום להשקיע אותם במאבק נגד רייגן".

ברור כי יש סיבות רבות להפסד בבחירות של הנשיא קרטר. ההצבעה האנטי ישראלית באו"ם היא רק אחת הסיבות, ובוודאי לא החשובה ביותר. אך יחד עם זאת חשוב לציין, כי עד לאותו רגע הממשל התייחס להתנהלותו באו"ם כהצלחה מסחררת. חלקים אחרים של מדיניותו אמנם נכשלו, והממשל שילם על כך ביוקר; אך המדיניות באו"ם – לפחות על-פי הממשל – "הצליחה". והנה, בכל זאת היא עלתה לנשיא ביוקר. צריך להקדיש תשומת לב לכישלון מדיניות האו"ם של הנשיא, שעשויה גם לעמוד בשורש כישלונה של המפלגה כולה. נאמר זאת בכנות: כל עוד רעיונותיו של ממשל קרטר יעמדו ביסוד המדיניות של המפלגה הדמוקרטית, אנחנו הדמוקרטים לא נצליח לכבוש את השלטון.

נמנעים מעימותים

בנסיבות רגילות יש לאו"ם תפקיד שולי במדיניות החוץ האמריקנית, הממוקדת באופן מסורתי בברית-המועצות. האו"ם, על שלל מדינותיו הקטנות והזעירות, הוא המקום האחרון שבו שתי המעצמות העולמיות יבקשו לנהל את ענייניהם. אבל לפני ארבע שנים, עם עלייתו של ממשל קרטר לשלטון, דווקא התפקיד הדומיננטי של מדינות העולם השלישי בענייני האו"ם הפכו למוקדי משיכה עבור הממשל. שהרי, זה היה המקום היחיד בו ניתן היה כביכול לשים את המלחמה הקרה מאחור ולהתמקד בנושאים אחרים. בנאומו החשוב הראשון בנושאי מדיניות חוץ, באוניברסיטת נוטר-דאם ב-22 במאי 1977, דיווח הנשיא קרטר כי ארצות-הברית התגברה על "הפחד המופרז שלה מהקומוניזם" והעלה את הרעיון ששתי המעצמות יוכלו לשלב זרועות במאמץ לשפר את היחסים בין צפון כדור הארץ לדרומו באמצעות סיוע כלכלי למדינות המתפתחות. ביטוי לחשיבות שייחס קרטר לאו"ם ניתן לראות במדריך משרד מזכיר המדינה שפורסם באותה שנה, בו הופיע שמו של השגריר באו"ם במקום השני במדריך מיד מתחת לזה של מזכיר המדינה עצמו.

בנאום נוטר-דאם, כמו גם בהרכב המינויים שלו, שילב הנשיא קרטר שני זרמים בחשיבה של הדמוקרטים על ענייני חוץ. הראשון היה המורשת הוותיקה של ליברליזם בינלאומי – הרחבת הסטנדרטים המקומיים של "צדק חברתי" ויישומם בעולם כולו — כפי שזו השתקפה בתכנית ארבע הנקודות של הנשיא טרומן או ב"ברית הקדמה" של הנשיא קנדי.

אך במפלגה השתרר גם זרם חשיבתי חדש ושונה, החורג הרבה ממורשתם של טרומן וקנדי. זו הייתה השקפה שנולדה במהלך מלחמת וייטנאם, ולפיה ארצות־הברית, בגלל כוחה העצום, מדיניות החוץ שלה ואפילו תכונות לאומיות מסוימות, הפכה לאחד המקורות העיקריים לאי־יציבות ואי־צדק בעולם.

ארצות-הברית נעשתה, בקיצור, למעצמה המבקשת לשמר את הסטטוס-קוו — סטטוס קוו שבקרב חוגים אלו נחשב לאיום ונורא. לעומת זאת, עתיד זוהר נשקף למין האנושי אם רק יצליח לפרוץ את מחסומי השליטה האמריקנית. רבות כבר נכתב על־כך, ואין צורך להרחיב בנושא. עבורי הביטוי הבולט והמייסר ביותר של השקפה זו היה היום שבו קבוצה של מתנדבים לשעבר בחיל השלום שמחו נגד המלחמה, הורידו את דגל ארצות־הברית מעל מטה החיל בוושינגטון והניפו את דגל הוייטקונג.

לאורך שנות השבעים התחזקה ההשקפה הזו בתוך המפלגה הדמוקרטית. ניתן היה להתקל בה לעתים תכופות כשעלו נושאים הקשורים לביטחון. במאמר שנכתב בנובמבר 1980 טען ר. ג'יימס וולזי, ששירת בהצטיינות כתת-מזכיר הימיה בממשל קרטר, כי —

רבים ממנהיגי קבוצות האינטרס המתיימרות לייצג בוחרים דמוקרטים מסורתיים, הבינו במהלך העשור האחרון כי עליהם להתנגד לכוחה הצבאי המוגבר של ארצות־הברית. 

הוא מסביר מדוע קבוצות אלו אימצו תחושה זו:

מה שאתה יכול להוציא על טנקים, אתה לא יכול להוציא על בתי־ספר או רווחה, ואתה לא יכול גם לחסוך אותו. זוהי, עם זאת, בעיה תמידית של כל הממשלות מאז ומעולם… אולי חשוב יותר, ייסוריי מלחמת וייטנאם החדירו אלמנט חדש והובילו את דוברי השדולות ופוליטיקאים דמוקרטים רבים לתקוף את עצם קיומו של כוח צבאי אמריקני כדרך לרסן את השימוש בו.

לאורך רוב שנות השבעים, לדוגמה, היו משרדי הסנאט גדושים אנשי צוות צעירים שתרו אחר מערכת נשק חדשה בפיתוח שהסנאטור שלהם יוכל להתנגד לה. הם, ועמיתיהם בזרוע המבצעת, מחפשים עכשיו עבודה חדשה, משום שהבוחרים הבינו את מה שרבים מהנבחרים לא הבינו: הזהירות בשימוש בכוח צבאי היא עניין שבתבונה, אך איפוק חד־צדדי בשימוש בכוח אל מול התעצמות של אויב אפשרי היא צעד מסוכן להפליא. 

לתורה זו של הכחשה-עצמית היה תוצר בולט בתחום מדיניות החוץ, שנבע מהרעיון כי העוינות הפוליטית בה נתקלת ארצות-הברית ברחבי העולם, ובמיוחד בעולם השלישי, הן פשוט תגובה מתבקשת לתוקפנות אמריקנית או למעשים רעים שביצעה ארצות־הברית. על-פי הלך רוח זה, מעשי התוקפנות יכולים להיות צבאיים, אך לעתים קרובות ניתן היה לאבחנם ככלכליים (תאגידים בינלאומיים) או אקולוגיים (פגיעה בכדור הארץ). לעתים קרובות הוצגו הדברים באופן פשטני כ"לזרום עם ההיסטוריה" או לעמוד "לצד הדוגלים בשינוי". ההנמקות היו שונות, אך המרשם לטיפול היה אחיד: אם ארצות-הברית תפסיק לאחוז בעצמה צבאית היא תפסיק להיות תוקפנית. כשהיא תפסיק להיות תוקפנית, יהיה שלום – בהיכלות האו"ם ובשדות האורז בדרום־מזרח אסיה.

Presidents_Obama,_Clinton,_and_Carter
שלש דורות של הימנעות והכלה. הנשיאים קרטר, קלינטון ואובמה

נגד תוקפנות דיפלומטית

לצד טנקים, טילים וכלים נוספים של תוקפנות צבאית ניצבה התוקפנות הדיפלומטית והרעיונות המנחים אותה. באופן ספציפי דובר על מגוון גישות ודיעות-קדומות שהובילו את האמריקנים להניח שהם מייצגים חברה מצליחה שיכולה להוות מודל לחיקוי עבור מדינות אחרות, או לכל הפחות תקן הוגן שלפיו ניתן לאמוד את מצבן.

בנקודה זו עליי לציין 'גילוי נאות': כבר מהרגע הראשון, אנשי ממשל קרטר שהיו אחראים למדיניות באו"ם וליחסים עם מדינות מתפתחות, ראו בכהונתי הקצרה כשגריר ארצות-הברית באו"ם בשנים 1976-1975 דוגמה מובהקת לתוקפנות הדיפלומטית האמריקנית.

זאת הייתה בפירוש עמדתו של צ' וויליאם מיינס, שעזב את קרן 'קרנגי' לשלום בינלאומי והפך לעוזר מזכיר המדינה האמריקני לענייני ארגונים בינלאומיים. זו הייתה השקפתם של השגרירים באו"ם לדורותיהם, מאנדרו יאנג ועד דונלד מקהנרי. בראיון שהתפרסם בספטמבר 1980, השווה השגריר מקהנרי את ביצועיו לאלו שלי ואמר:

אני לא מאמין בפוליטיקה של עימות, אני לא מאמין בשימוש בשמות גנאי. אני מאמין בתקשורת איתם (אומות בעולם השלישי), בהכרזה על השקפותיי, בהקשבה לאחרים, בכבוד להשקפותיהם, בציפייה שהם יכבדו את שלי. 

כמה שבועות מאוחר יותר, ב-1 באוקטובר 1980, הגיב השגריר למאמר במגזין של ניו-יורק טיימס שכותרתו "איך העולם השלישי מנהל את האו"ם" ושב לאותו נושא:

המאמר הזכיר לי את הנאומים על "עריצות הרוב" שאחד מקודמיי נשא כשייצג את מדינתנו במה שכינה מאוחר יותר "מקום מסוכן מאוד".

ובכל זאת, הייתה בהשקפתו של הממשל החדש התעלמות גורלית מהמציאות והתכחשות לעובדה כי ישנה עוינות אמיתית כלפי ארצות־הברית בעולם, וכי מתקיים ניגוד אינטרסים מהותי בינה לבין אומות אחרות. תחת זאת, פיתח הממשל אשליה שלפיה מראית עין של שיקול דעת ונימוס שקולים לשיתוף פעולה אמיתי.

ברור כי לצד ניגודי אינטרסים בין מדינות יש גם אינטרסים משותפים, וגם ידידות של אמת. העולם, עם זאת, מורכב. ועל-אף שאנשי ממשל קרטר הטריים טענו כי בניגוד לקודמיהם הם מבינים את המורכבות הזו, בפועל הם היו מגדולי הפשטנים. הם רידדו את מקורות העימות האמיתי שבין ארצות-הברית לאומות אחרות, והפריזו ביכולתה של ארצות-הברית לפתור את העימות לשביעות רצון כל הצדדים.

פעם נוספת ניתן להבחין כאן בהקבלה בין גישת הממשל החדש לתחום הביטחון וגישתו לתחום מדיניות החוץ. אחת ההחלטות הראשונות (והגורליות) של הנשיא קרטר הייתה למנות את פול וורנק (Warnke) לנציג ארצות-הברית במשא-ומתן מול הסובייטים על הגבלת הנשק האסטרטגי. במאמרו הנודע "קופים בגלגל שעשועים" העלה וורנק את התאוריה כי הסובייטים מחקים למעשה את התנהגותם של האמריקנים בתחום ההגנה. מכאן, ממש כפי שארצות־הברית יכולה להפוך איבה לידידות בעולם השלישי באמצעות הימנעות מ"פוליטיקה של התעמתות", כך יכולה ארצות-הברית לשנות את התנהגות הסובייטים בשינוי פשוט של מדיניותה היא.

אך בעוד שבתחום הביטחוני המציאות חייבה את הממשל החדש לסגת מעט מעמדותיו התיאורטיות, במדיניות באו"ם דבר זה לא קרה. הנשיא קרטר רץ לנשיאות בשנת 1976 עם התחייבות לקצץ בתקציב ההגנה, אך המפגש הראשון עם המציאות חייב שינוי במדיניות: הקיצוץ נקבר ובמקומו היה גידול (צנוע, יש לומר) בהוצאות הביטחון. אותה נכונות לסגת מגישות לא מציאותיות בלטה גם בתחום זכויות האדם (ולמעשה, כאן הייתה נסיגתו של הממשל כמעט נלהבת מדי).

בתחומים אלו נאלץ הממשל לבחון מחדש את השקפותיו לנוכח המציאות, אך תהליך זה לא חדר לרעיונות המנחים את הממשל בגישתו לאו"ם. כאן עדיין משלו הרעיונות לפיהם ניתן לשנות באופן חד-צדדי את האווירה הבינלאומית באמצעות הימנעות מ"פוליטיקה של התעמתות". ארצות-הברית תכה על חטאי העבר שלה באמצעות פתיחות מוגברת, קשב, והבנת הבעיות ונקודות המבט של אחרים. למעשה, מאחורי הגישה הצנועה כיבכול נותרה אותה יהירות מושמצת: ארצות-הברית המשיכה להתנהג כאילו היא היחידה היכולה לקבוע כיצד אחרים יתנהגו.

היהירות הזו הייתה מסוכנת במיוחד באו"ם, שכן אלו שהיו משוכנעים כי ארצות-הברית ניצלה לרעה את כוחה מצאו את עצמם מייצגים אותה בתקופה שבה כוחה נחלש במידה משמעותית. כדי להגן על האינטרסים שלה במצב זה, ארצות-הברית הייתה תלויה בדימוי שלה בעיני העולם, בגמישות טקטית ודיפלומטית וביכולת לחוש בכישלון ולפעול בהקדם. הממשל החדש ניהל כאן סוג של ניסוי; הרבה היה תלוי ביכולתו להבחין בין תוצאות טובות לתוצאות רעות.

Carter_Brezhnev_sign_SALT_II
מקטינים את הצבא. קרטר וברז'נייב חותמים על אמנה להגבלת החימוש 1979

ארצות־הברית זקוקה לאו"ם, לא פחות משהאו"ם זקוק לארצות־הברית

לפני שהתבוסה בבחירות ב-1980 כפתה עליהם מסקנות שונות היו אנשי קרטר משוכנעים שהניסוי היה הצלחה מסחררת. מצע המפלגה הדמוקרטית בשנת 1980, שהוכן בשיתוף פעולה עם צוות המועצה לביטחון לאומי, לימד אותנו כי הממשל עלה לשלטון בשנת 1977 כאשר,

היחסים עם העולם השלישי היו בשפל של כל הזמנים. ארצות־הברית נתפשה כעוינת ואדישה לשאיפות העולם המתפתח לצדק, כבוד וכבוד עצמי גדולים יותר. כל זה השתנה.

עוזרו של מזכיר המדינה, מיינס, העיד בפני תת הוועדה של הקונגרס ב-27 במרץ (ראוי לציין: יומיים אחרי הבחירות המקדימות בניו־יורק) והגדיל להלל את השינויים שהתחוללו באו"ם:

האו"ם הפך לצומת של דיפלומטיה עולמית…

כעת נדמה שהאו"ם פחות עויין ומסוכן מכפי שכמה אנשים ניסו לתאר. יש גם אפשרות שנמצא שם רוח מוגברת של שיתוף פעולה – לא רק בגינוין של מדינות פורעות חוק, אלא גם בקידום שלטון החוק. אבל ההבטחה הזו לא תניב פירות אלא אם כן נאמץ גישה בוגרת יותר ביחס לאו"ם עצמו.

אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שארצות־הברית זקוקה לאו"ם לא פחות משהאו"ם זקוק לארצות־הברית. 

ניתן היה לצפות שההערכה הזו תתבטא גם בקולות באספה הכללית של האו"ם או במועצת הביטחון בתמיכה ביוזמות אמריקניות. אך לא כך היה. גרוע מכך, הרעיונות של הממשל החדש מנעו ממנו להבחין בהזדמנויות אותן היה ניתן לנצל ולהבין את הבעיות שעמן יש להתמודד.

דבר מזה לא היה מפתיע, כמובן. הדגש הרב על יחסי צפון-דרום היה אחרי הכל דרך להתמודד, או לפחות להסב את תשומת הלב מהמציאות הקשה בעולם אחרי מלחמת וייטנאם. "האימפריאליזם האמריקני" הובס. התבוסה נגרמה, בעליל, מהפרזה מצד ארצות־הברית, ומנקודה מסוימת ואילך אולי הייתה גם בלתי-נמנעת. אבל בסופו של יום, היה צורך לחיות עם תוצאות התבוסה ולהתאים את הגישה האמריקנית אליהן; ובעיקר אל התחזקותו של האימפריאליזם הסובייטי. סוזן סונטאג הכירה באחרונה בכך שהיא ואחרים בתנועה נגד המלחמה לא ממש הבינו את המשוואה הזו:

רבים מאיתנו שיצאו נגד האימפריאליזם האמריקני, לא הבינו כי טווח האפשרויות של מדינות רבות הצטמצם לפתע לחלופה אחת: האימפריאליזם הסובייטי, שהיה כנראה גרוע יותר. כשהייתי בקובה ובצפון וייטנאם, לא חשבתי שהן תהפוכנה לגרורות סובייטיות, אך ההיסטוריה הפגינה אכזריות רבה, והאפשרויות הזמינות לאותן מדינות היו הרבה יותר מצומצמות משקיווינו. העסק הפך הרבה יותר מורכב.

אך ההבנה של מורכבות כזו הייתה מעבר ליכולותיה של המשלחת לאו"ם תחת ממשל קרטר. חברי המשלחת לא הצליחו להבחין באותות של מדיניות סובייטית חדשה: התמיכה הצבאית לאתיופיה בשנת 1977, ההפיכות באפגניסטן ובדרום תימן באפריל 1978, הפלישה לקמבודיה בדצמבר 1978. הדיפלומטים האמריקנים באו"ם לא הצליחו להסביר את כל האירועים האלו באופן שיהלום את תפישותיהם ולכן הלכו והשתתקו.

התברר גם שלנציגי ארצות-הברית באו"ם אין הבנה ממשית של אמנת של האו"ם והתפקיד שהיא ממלאת כחוק וכללים שניתן להשיג בעזרתם הישגים דיפלומטיים. הזדמנות נהדרת לכך נמצאה בסתיו 1977, כשהסובייטים החליפו צד במאבק בקרן אפריקה. הם זנחו את סומליה ונכנסו באופן פעיל למלחמה באוגדן, שהייתה אז טריטוריה סומלית מבחינה אתנית וניצבה לצד אתיופיה. לפתע התדפקו הסומלים על דלתותיה של ארצות-הברית והתחננו לעזרה, כשהם קוראים לנו להבין את "טיבו של האיום הסובייטי", את ה"ניאו-קולוניאליזם" הסובייטי, את "המזימה הסובייטית להקיף את המפרץ", ואת "הבוז של הסובייטים לזכויות אדם ולזכויות של אומות קטנות".

במקרה יצא כי המדינה שהעלתה במליאת האו"ם את ההחלטה שהכריזה על הציונות כסוג של גזענות בשנת 1975 הייתה לא אחרת מאשר סומליה (שפעלה אז כמדינת לוויין חנפה במיוחד של הסובייטים). אחרי קבלת ההחלטה, קמתי באסיפה הכללית ואמרתי את הדברים הבאים ישירות לסומלים:

היום רוקנו את המילה 'גזענות' מכל תוכן. מחר מונחים כמו 'הגדרה עצמית לאומית' או 'כבוד לאומי' יעוותו באופן דומה כדי לשרת את מטרות הכיבוש והניצול. וכשיושמעו הטענות האלו… האומות הקטנות של העולם הן שתפגענה. איך תוכלנה האומות הקטנות בעולם להגן על עצמן, ומה יהיה הנימוק שיניע אחרות להגן עליהן, כשלשון זכויות האדם, השפה היחידה שבאמצעותה יכול הקטן להתגונן, לא זוכה עוד לאמון ואין לה עוד כוח משל עצמה?

נוכח הפעייה המבוהלת של הסומלים, שהתחננו לעזרה, האם טרחה משלחת האו"ם להתייחס להתנהגותם בשנת 1975 ולתגובת ארצות-הברית לכך? לא ולא. פעולה כזו הייתה "התעמתות" ונוהג זה שייך לעבר הקלוקל של ארצות-הברית.

ארצות־הברית סייעה בהקמת האו"ם, כתבה את עיקר אמנת האו"ם, והייתה המממנת הראשית שלו. לנציגי ארצות-הברית יש מחויבות לעמוד על כך שיהיו סטנדרטים מסויימים של התנהגות שישולבו באמנה. במקרים מסוימים, הם גם צריכים לעמוד על מימושם. בשנת 1978 התנגד נציג ארצות-הברית לאו"ם בז'נבה, וויליאם ג'. ונדן הוביל למינוי קצין קג"ב כמנהל כוח האדם לפעילויות האו"ם בעיר. (המינוי היה הפרה בוטה של סעיף 100 של אמנת האו"ם). אבל המקרים האלו נדירים. אפילו כאשר אונסק"ו, אותה התגלמות של ליברליזם אופטימי הגון, החלה לפתח משטר בינלאומי לשליטה בעיתונות תחת השם החצוף "סדר עולמי חדש למידע" לא קמה ארצות-הברית ונקטה גישה של "התעמתות".

הולדת ה"בעיה הפלסטינית"

אך נקודת המפנה החשובה באה בקמפ-דיוויד, והאירוניה כאן הייתה כמעט טרגית. ההישג המרשים ביותר של הנרי קיסינג'ר היה, אולי, הצלחתו לשתף פעולה עם סאדאת בתמרון המדיני שהוביל ליציאתם של הסובייטים ממצרים. במסגרת זו נדרש קיסינג'ר לעמוד מול המאמצים של ברית-המועצות לטרפד את הגישה הפרו-אמריקנית החדשה של מצרים ואת המשא-מתן לשלום. החלטת "ציונות=גזענות" בנובמבר של אותה שנה הייתה למעשה חלק ממסע החבלה הסובייטי.

אחרי עזיבתו של קיסינג'ר, נותרו מעט מאוד אנשים שהצליחו להבין כיצד הסובייטים מנצלים את האו"ם למתקפה נגד המדיניות האמריקנית. למעשה, ממשל קרטר, בשאיפתו להתנתק מהעבר, ניסה להשיב את הסובייטים למשא-ומתן בין ישראל למצרים. ב-1 באוקטובר 1977, הוצע לכנס מחדש את ועידת ז'נבה, תחת חסותו של האו"ם ועם מושב בהובלה משותפת של האמריקנים והסובייטים, ושאליו יזומנו כל הצדדים המעוניינים. מבחינתו של סאדאת משמעות הדבר הייתה ברורה: זכות וטו שתונח בידיהם של הכוחות הקיצוניים, מבוי סתום מיידי ואולי בסופו של דבר גם הפיכה. ולכן כדי להימנע מהליכה לז'נבה, הוא טס לירושלים (שם חיכתה לו עסקה מוכנה לחתימה עם ממשלת בגין). כך החלה שרשרת האירועים שהסתיימה עם הסכמי קמפ-דיוויד בשנת 1978, והסכם השלום בין מצרים לישראל בשנת 1979 – הישגו הגדול ביותר של קרטר, אף כי זה נקנה רק כאשר הסכים קרטר לשנות את גישת "ז'נבה" אותה אימץ תחילה, והרחקת המשא-ומתן מהישג ידו של האו"ם.

הכוחות הפועלים באו"ם נטרו לו טינה על כך. לכן, לא נפריז אם נאמר כי המבחן החשוב ביותר למדיניות קרטר באו"ם היה האם הגוף הזה יניח לו להגיע להסכם שלום בין ישראל ושכנותיה. האם הצליחו הדיפלומטים שלו, בגישתם החדשה, להשיג השפעה מספקת על האומות בעולם השלישי, כדי לשכנע אותן שלא להתערב?

התשובה לשאלה זו לא אחרה לבוא: ראשית, שאר מדינות ערב, כשרק עיראק נעדרת, התכנסו ל"ועידת עימות" בדמשק, כדי להיאבק נגד הסכם קמפ-דיוויד. גם עיראק הצטרפה עד מהרה, ועוד לפני תום השנה נפגשו כל מנהיגי מדינות ערב בבגדד, כדי לכונן "חזית סירוב" נגד מצרים וישראל. ברית-המועצות החלה במקביל להחריף את מסע יחסי הציבור שלה לדה-לגיטימציה של ישראל באמצעות זיהוייה עם הנאצים.

המסע הזה הושק בשנת 1971 במאמר בשני חלקים בפראבדה תחת הכותרת "אנטי-סובייטיות היא מקצועם של הציונים", והרעיון הזה זכה מאז להרחבות ולתוספות. (המאמר המקורי בפראבדה, לדוגמה, טען כי הטבח בבאבי-יאר מקורו בשיתוף פעולה בין הנאצים לציונים). ברגע שהונח הרעיון הבסיסי, המשיכו הסובייטים בפופולריזציה שלו בטלוויזיה, ברומנים ולבסוף גם בפרסומים לילדים. וכך נכתב ב-10 באוקטובר 1980 בפיונרסקייה פראבדה, שבועון גדול לילדים בגילאי 14-9 שהיו שייכים לארגון החלוצים הסובייטי:

הציונים מנסים לחדור לכל תחומי החיים הציבוריים, כמו גם לתחומי האידאולוגיה, המדע והמסחר. אפילו הג'ינס של ליוויס תורמים לפעולות שלהם: ההכנסות ממכירת מכנסי הג'ינס משמשים את החברה כדי לסייע לציונים. 

רוב המונופולים הגדולים בייצור נשק נשלטים בידי בנקאים יהודים. עסקי הדם מניבים להם רווחים עצומים. פצצות וטילים מתפוצצים בלבנון – והבנקאים של לזר ולייב עושים כסף. הבריונים באפגניסטן מענים ילדי בית־ספר בגז – חבילות הדולרים הולכות ומצטברות בכספות של להמן וגוגנהיים. ברור שהאויב העיקרי של הציונות הוא השלום עלי אדמות. 

… האו"ם תיאר את הציונות כצורה של גזענות והפלייה גזעית. יותר ויותר אנשים מתחילים להבין שהציונות היא הפאשיזם של ימינו.

דומה כי התעמולה הזו היא השתלטה גם על המדיניות הסובייטית בעולם, והם החלו לעודד מדינות אחרות להצטרף למסע שנועד להציג את ישראל כמדינה פורעת חוק, ולמעשה כאל לא-מדינה: ישות שאין לה זכות קיום כמדינה. המהלך החל להצליח. בשנת 1978 מונתה קובה לעמוד בראש "המדינות הבלתי־מזדהות". בפסגה של אותן מדינות בהוואנה ב-3 עד ל-7 בספטמבר בשנת 1979 אומצה החלטה שהכריזה:

ראשי המדינה או הממשלה שבו ואישרו כי גזענות, כולל הציוניזם [כך במקור], אפליה גזעית ובמיוחד אפרטהייד הם פשעים כנגד האנושות ומהווים הפרה של אמנת האו"ם והכרזת זכויות האדם [פסקה 237, ההכרזה הסופית של הוועידה].

ביוני 1980, בפגישת שרים של הארגון לאחדות אפריקה בפריטאון שבסיירה-לאון, התייחסו במסמכים רשמיים לישראל כאל "הזהות הציונית". וב-8 באוקטובר 1980 חתמו הסובייטים על הסכם ידידות עם סוריה שבו הוכרז בסעיף 3:

הצדדים להסכם, מתוך אמונתם בשוויון לכל העמים והמדינות, בלי התחשב בגזע או אמונה דתית, מגנים את הקולוניאליות, הגזענות והציוניזם [כך במקור] כאחת הצורות והייצוגים של גזענות, ושבים ומאשרים את נחישותם להיאבק בלי רתע כנגדם.

זו הייתה ההכרזה הברורה ביותר עד כה של התנגדות ברית-המועצות לעצם קיומה של מדינת ישראל, אך היעד הותווה בבירור כבר לפני עשור.

President_Ford_aboard_a_Russian_train_headed_for_Vladivostok_-_NARA_-_7160847
ידע להתמודד עם אתגרי הדיפלומטיה. קיסינג'ר עם פורד במפגש עם הצמרת הסובייטית 1974

עדיין בצד הלא נכון של ההיסטוריה

ברור לא פחות מה המשלחת האמריקנית הייתה צריכה לעשות. אומות ערב היו חלוקות ביניהן; ארצות־הברית הייתה בעלת ברית של הגדולה שבהן, ופעלה לקידום השלום במזרח-התיכון. וברית-המועצות לעומת זאת, הוכיחה מעבר לכל ספק כי היא כובש אלים של עמים בעולם השלישי, וכי משטרה אנטישמי ברמות חולניות כמעט. זה היה הרגע לפעול לפיצול או השתקה של האופוזיציה.

אך אל מול מתקפה זו על אמנת האו"ם, על השלום, על ההגינות – ושלא במקרה, על נשיא ארצות־הברית – מה עשו אנשי המשלחת האמריקנית באו"ם? הם אימצו את עמדות הצד שכנגד.

אנשים שהיו משוכנעים עד עמקי נשמתם כי מדינות העולם השלישי נוטרות לארצות־הברית בגלל התנהגותה הניאו-קולוניאלית; אנשים שנטו להאמין כי ברית-המועצות תומכת בכוחות שחרור אותנטיים בעולם הפוסט-קולוניאלי, שעה שארצות-הברית, מן הצד הלא נכון של ההיסטוריה, תומכת בדיקטטורים אלימים שגורלם נחרץ – אנשים כאלו לא היו יכולים להבין את אירועי השנים 1980-1977. לאנשים כאלו היה קשה אפילו יותר להבין ולתמוך במדיניות הממשלה שלהם.

האם הסכם המסגרת בקמפ-דיוויד היה אמור להביא לאי־הסכמה מתמשכת וחריפה בין ארצות-הברית והעולם השלישי, יותר מאשר המדיניות ה"מתעמתת" של העבר? כדי להבין את המצב החדש צריך היה לכל הפחות לשקול את האפשרות שההתנגדות להסכם לא נבעה מקובלנה מתמשכת נגד הפעלת הכוח האמריקנית. כדי להבינו היה צריך להבין כי יש כאלו שחששם הגדול ביותר היה שארצות-הברית תצליח בחתירתה לשלום.

הדיפלומטים האמריקנים באו"ם – מבולבלים וחסרי אוריינטציה – אימצו בגיבוי מחלקת המדינה אסטרטגיה שהובילה לשינויי מדיניות סמויים והרי אסון. החל ברעיון שאם ארצות-הברית תציב את עצמה מצידן ה"נכון" של המגמות ההיסטוריות, היא תגלה כי אומות העולם (שרובן היו כמובן "חדשות") יעברו לתמוך בה. באופן מבלבל ומרגיז, זה לא מה שקרה. ולהיפך: לא רק שחלק מהאומות הללו חתרו נגד ההישגים הדיפלומטיים החשובים ביותר של הממשל, אלא שאף אחת מהן לא התנגדה לחתרנות הזו או ניסתה להיאבק בה. מכאן נובע, אם כן, שארצות-הברית עדיין ניצבת מן הצד הלא נכון של המגמה ההיסטורית.

על בסיס הבנה זו, נערכו הדיפלומטים האמריקנים להצביע על החלטת מועצת הביטחון ב-1 במרץ 1980 ובכך לסייע – אף כי זו בוודאי לא הייתה כוונתם – למוטט את הממשל שאותו שירתו.

lossy-page1-800px-Jimmy_Carter,_Cyrus_Vance_meet_with_Menahem_Begin_and_other_members_of_the_Israeli_delegation_at_Camp_David._-_NARA_-_181187.tif
אבן יסוד בדיפלומטיה של קרטר. שיחות קמפ-דיוויד עם המשלחת הישראלית

ישראל = נאציזם

שרשרת ההחלטות המגנות את ישראל במועצת הביטחון בשנים 1980-1979 היא סיפור מורכב. אך כדי לעקוב אחריו יש צורך בהבנת נקודה אחת בלבד: כתוצאה ישירה ממדיניות אמריקנית מועצת הביטחון התדרדרה למצב בו נמצאת בדרך כלל האסיפה הכללית של האו"ם.

לפי אמנת האו"ם, האסיפה הכללית מגיעה להחלטות בהצבעת רוב, אך החלטותיה הן המלצה בלבד (סעיף 10). לעומת זאת, למועצת הביטחון יש כוח. במצבים שבהם היא מגיע למסקנה כי קיים "איום לשלום, הפרה של השלום, או פעולה של תוקפנות", המועצה "תעלה המלצות או תחליט על צעדים שבהם יש לנקוט…" ובהם "פעולה באוויר, בים או ביבשה לפי הנדרש…". מועצת הביטחון, במילה אחת, יכולה להכריז מלחמה.

מסיבה זו אין מועצת הביטחון פועלת בהצבעת רוב, וכל חברה קבועה יכולה להטיל וטו על כל פעולה. עם זאת, אל מול המתקפות הסובייטיות-ערביות ההולכות ומקצינות אחרי קמפ-דיוויד החלה ארצות־הברית להימנע מהצבעה. ייצגתי את ארצות-הברית במועצת הביטחון; שימשתי כנשיא מועצת הביטחון. אני קובע כעובדה פשוטה ומובנת לכל: הימנעותה של ארצות-הברית בהחלטה במועצת הביטחון בנוגע לישראל משמעותה אחת: הצבעה בעד.

ההימנעות הראשונה בסדרה התרחשה ב-22 במרץ 1979 כשהמועצה, בהחלטה שכוונה נגד ישראל, הקימה ועדה משולשת "לבחון את המצב ביחס ליישובים בשטחים ערביים שנכבשו מאז שנת 1967, כולל ירושלים". הניסוח כאן היה מאיים: "שטחים ערביים… כולל ירושלים". ירושלים הרי היא בירת ישראל, איך יכולה בירתה להיות שטח של אחרים?

מבשר רעות במידה שווה, היה האישור מחדש של הצהרות קודמות של המועצה לפיה אמנת ועידת ז'נבה הרביעית "ישימה ביחס לשטחים הערביים שנכבשו בידי ישראל מאז 1967, כולל ירושלים" והתביעה מישראל "ככוח הכובש, לציית בלא שהיות לכללי ועידת ז'נבה הרביעית משנת 1979". ועידת ז'נבה הרביעית להגנת אזרחים בתקופת מלחמה היא אחת מסדרה של הסכמים שנועדו לאסור בחוק את התנהגותה של גרמניה הנאצית ולהפוך התנהגות זו לפשע לפי החוק הבינלאומי. ועידה זו עסקה בנוהג הנאצי לגרש או לרצוח מספר גדול של אנשים במערב פולין – באושוויץ לדוגמה – ובתכניות ליישוב השטח בגרמנים. הקביעה השערורייתית שהחלטות ועידת ז'נבה הרביעית רלוונטיות גם לגדה המערבית שיחקה כמובן לידי התעמולה הסובייטית שגרסה כי "הציונות היא הפאשיזם של ימינו".

בתוך שנה הגישה הוועדה שני דו"חות, ובתגובה לדו"חות אלו הוגשה למועצה ב-1 במרץ 1980 החלטה 465, שהייתה החלטה אנטי-ישראלית וחריפה יותר מכל אלו שקדמו לה. ישראל, גרסה ההחלטה, "מפרה באופן בוטה את כללי ועידת ז'נבה הרביעית". בכך הפכה ישראל לאומה הראשונה בהיסטוריה שנמצאה אשמה בהתנהגות דומה לזו של הממשל של גרמניה הנאצית. בהחלטה נקבע כי —

כל הצעדים שנקטה ישראל לשנות את האופי הפיזי, ההרכב הדמוגרפי, המבנה המוסדי או מעמדם של הפלסטינים ושטחים ערביים אחרים שנכבשו מאז 1967, כולל ירושלים, או כל חלק ממנה, אינם תקפים משפטית…

במלים אחרות, לפי החלטה 465, ישראל היא מדינה פורעת חוק האשמה בפשעי מלחמה. לא הפולשים הוייטנאמים לקמבודיה, לא הפולשים הסובייטים לאפגניסטן. ישראל! בירתה לכאורה אינה בירה כלל – בהחלטה דובר על "ירושלים או כל חלק ממנה" – והיא כובשת בלתי חוקית בשטח שהוכרז בפעם הראשונה בהיסטוריה כ"פלסטיני".

כאן, אם כן, היה טמון ניצחונם של הסובייטים ושל חזית הסירוב: דחייה של כל מה שהיה קשור בסאדאת, ולמעשה גם בבגין וקרטר. ולמרות כל זאת, ארצות־הברית הצביעה בעד ההחלטה. זמן קצר אחרי כן הכריז הממשל כי מדובר היה ב"טעות". זו לא הייתה טעות כלל. החלטה 465 שיקפה את עמדתן של רוב חברות האו"ם, ומשלחת ארצות-הברית באו"ם פשוט אימצה את עמדותיהן. כדי לא "להתעמת", כמובן.

מהר מאוד הגיעה ההכרה, לפחות בוושינגטון, שהקונספציה היא שהובילה לכך. אבל הם המשיכו להיצמד אליה. הבית הלבן, שחש באסון הקרב, לא רצה שתועלה עדות כלשהי בפני הקונגרס. מחלקת המדינה עמדה על כך, וב-20 במרץ דיווח הניו-יורק טיימס:

[שר החוץ] ואנס דוחה את הקריאות להתכחש להחלטה על ישראל באו"ם.

אבל הדברים חורגים מכך. ואנס לא היה מוכן להתכחש לאירוע אך גם לא להכיר בחומרתו. הוא לא היה מסוגל להודות בתוצאות הלא רצויות של מדיניות שאליה לא היה יכול להתכחש.

lossy-page1-800px-Zbigniew_Brzezinski,_Michael_Blumenthal,_Jimmy_Carter_and_Cyrus_Vance_aboard_Air_Force_One_during_a_trip_to_London..._-_NARA_-_174612.tif
התכחשות למציאות. קרטר עם ואנס ובכירי הממשל

פשוט אמרו לא

הסעיפים האופרטיביים של החלטה 465 החלו בהכרזה שמועצת הביטחון:

1. משבחת את העבודה שעשתה הוועדה בהכנת הדו"ח…;
2. מקבלת את המסקנות וההמלצות הכלולות בדו"ח הוועדה שהוזכר; 

אך למרות זאת ואנס טען בעדותו ב-20 במרץ כי שום דבר לא קרה בעצם, וכי הצבעה בעד ההחלטה לא כללה תמיכה בדו"ח הוועדה שהביא להחלטה.

הסנטור פול ס. סרביינס ממרילנד נגע ישירות בנקודה זו:

סנטור סרביינס: כבוד המזכיר, ההחלטה שהתקבל ושעליה הצבענו מקבלת את המסקנות וההמלצות הכלולות בדו"ח הוועדה שהוקמה בהחלטת מועצת הביטחון 446. 

האם אני צריך להבין את טענתך כאילו המילה "מקבלת" (accepts) שם משמעותה פשוט "קיבלה לעיונה" (receives)? 

מזכיר המדינה ואנס: אתה מבין את הדברים נכונה. 

סנטור סרביינס: מדוע לא נעשה שימוש במילה "מקבלת לעיונה"? הייתי מבין את המילה "מקבלת" ככזו הכוללת מרכיב של הסכמה למסקנות שבהמלצות. 

מזכיר המדינה ואנס: לא; הכוונה הייתה פשוט "מקבלת לעיונה". מקבלת: הם מגישים את המסקנות, והן מתקבלות. 

בנקודה זו הצטרפתי לשאלות:

סנטור מוינהן: אם לומר את הדברים בגלוי, כבוד המזכיר, אני מוטרד מהמוניטין שלנו כאנשים כנים. 

האם מישהו במשלחת האמריקנית לאו"ם אמר לך שבהחלטות מועצת הביטחון המילה "מקבלת" צריכה להיות מובנת כ"מקבלת לעיונה"? 

מזכיר המדינה ואנס: כן. זה מה שנאמר לי. 

סנטור מוינהן: זה מה שנאמר לך? 

מזכיר המדינה ואנס: כן. 

סנטור מוינהן: אדוני, שירתתי פעם כנציג הקבוע של ארצות-הברית שם. אני אומר לך שלא יכולתי להעלות על דעתי לומר למזכיר המדינה שהמילה "מקבלת" משמעה לקבל כמו לקבל מכתב, "אדוני היקר, קיבלתי את מכתבך", כזה וכזה. 

הפסקה הראשונה, פסקת ההקדמה של החלטה במועצת הביטחון של האו"ם תמיד מתחילה "הובא בפנינו". זוהי הפסקה שמשמעותה "קיבלנו לידינו". 

"מקבלת," לעומת זאת, היא רק וריאציה של המילה "מאמצת". זאת הדרך היחידה בה הובנה המילה הזו שם בכל מצב וזמן, אדוני. 

אני חושב שמישהו הטעה אותך אדוני, ואני חושב שהדבר גרם לך נזק.

משהו יוצא מגדר הרגיל התרחש כאן. ייתכן, כמובן, שחברי משלחת ארצות־הברית לאו"ם לא סיפרו את האמת למזכיר המדינה (דבר שאכן קרה בחלק מהמקרים – הם דיווחו לו, למשל, שההתייחסות לירושלים הוצאה מהטקסט, שעה שהיא נותרה בו). אך כיצד יכול עורך-דין בעל כישורים כמו סיירוס ואנס להאמין באי־אמת מובהק שכזה, אלמלא כל המערכת – בכירים וזוטרים כאחד – רימו את עצמם בנושא?

ממשל קרטר נכשל במטרותיו באו"ם; אך הודאה בכישלון זה הייתה מעוררת ספקות אודות השקפת העולם שהצדיקה את עצם קיומו של הממשל. וכדי להגן על עצמו מהתייצבות מול הכישלון הזה, החל הממשל לפגוע בהסכמי קמפ-דיוויד – כלומר, בהישגו המדיני הגדול ביותר.

ההצבעה ב-1 במרץ, אם כן, הייתה אסון והייתה צריכה לתמרץ את הממשל להעריך מחדש את הנתיב שאימץ. ישראל ניזוקה באופן קבוע וההצבעה הייתה לאות אזהרה לכל ידידותיה של ארצות־הברית, למעט אלו שחושיהן עומעמו עד כלות. ובכל זאת, לא נאמר דבר מלבד הטענה שזו הייתה "שגיאה", וגם זאת באופן חלקי בלבד. הממשל לא חשב על העניין עד הסוף בשום שלב.

אלו ששמם נקשר באופן פומבי עם מדיניות הממשל כבר החלו לנטוש את הזירה: תחילה השגריר יאנג, ואז עוזר המזכיר מיינס, ולבסוף המזכיר ואנס עצמו. אך המדיניות עמדה בעינה. עד שממשל קרטר סיים את ימיו לא ניתן היה להתגבר על דפוס החשיבה הזה. ניתן לאמוד את תוצאותיו כך: בתשע הצבעות משמעותיות על המזרח התיכון במועצת הביטחון בין ינואר 1979 ואוגוסט 1980 ארצות־הברית נמנעה שבע פעמים.

ארצות־הברית הטילה וטו רק פעם אחת — כשביטלה החלטה תוניסאית מה-30 באפריל, שקראה ליצירת מדינה פלסטינית. יש לציין כי בשונה מההחלטה בה תמכה ארצות־הברית ב-1 במרץ, החלטה זו התייחסה ל"גבולות מוכרים ובטוחים" – לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון –רק למדינה הפלסטינית, אך לא למדינת ישראל.

ברור כי לפרקים ביטאה ארצות-הברית את אי־הנחת שלה. באוגוסט 1980, לדוגמה, נסע מזכיר המדינה אדמונד ס. מאסקי לניו־יורק והגן על גישתה של ארצות-הברית להסכם השלום במזרח-התיכון על בסיס הסכמי קמפ-דיוויד:

תנו לי… לשוב ולהדגיש את האמונה שלנו כי החזרה הקבועה לדיונים ולהחלטות אינה מהותית להליך השלום ואפילו מזיקה לו. היא צריכה להיפסק.

קשה שלא להזדהות עם תסכולו של מאסקי, אך כיצד קיבלו זאת שאר חברות מועצת הביטחון? חישבו על כך: המזכיר מאסקי ביקש מחברות מועצת הביטחון לשים קץ לתהליך שארצות־הברית הייתה יכולה לבלום בקלות: אם ארצות־הברית הייתה סבורה שהחלטות כאלו מזיקות לתהליך השלום, היא יכלה פשוט להטיל עליהן וטו. דברים דומים ניתן לומר ביחס להכרזות אמריקניות על ההחלטה מה-1 במרץ, כמו הכרזה זו של הנשיא קרטר:

התנגדותנו להקמת התנחלויות ישראליות ידועה היטב וארוכת שנים, אך אנו עושים מאמצים של ממש לשנות את הניסוח בהחלטה המתייחס לפירוק ההתנחלויות.

אך אם אותם "מאמצים של ממש" העלו חרס, היה על ארצות־הברית פשוט להרים את ידה במועצת הביטחון כדי להצביע לא, וההחלטה הייתה נופלת.

ההתחייבות של ארצות-הברית לסולידריות עם הרוב באו"ם גרמה לכך שממשל קרטר לא היה יכול להרשות לעצמו להשתמש בזכות הווטו. וכך קרה כי בבריחתה מ"העימות" לא הגיעה ארצות-הברית להבנת נקודת המבט של אחרים, אלא לאימוצה.

בכך ויתרה ארצות־הברית על משהו חשוב מאוד.

אחרי ה-1 במרץ יישום ועידת ז'נבה הרביעית הפך לפריט של שגרה בהחלטות מועצת הביטחון. הוא עלה בהחלטה 460 (מה-8 במאי 1980), בהחלטה 469 (מה-20 במאי 1980) ובהחלטה 471 (מה-5 ביוני 1980), ששלושתן עסקו בגירוש שני ראשי ערים פלסטינים בעקבות התקפות טרור על התנחלויות ישראליות. במקום האישור השגרתי של החלטה 242 – המכירה בצרכי הביטחון של ישראל – אושרה עכשיו דרך שגרה האשמה של ישראל בפשעים היטלראים.

ארצות-הברית נמנעה מלהצביע גם כאשר עצם ריבונותה של ישראל עמדה על הפרק. החלטות מועצת הביטחון האחרונות במחזור ההתקפות על ישראל אומצו בקיץ 1980, ועסקו ספציפית בירושלים: החלטה 476 מה-30 ביוני 1980 הזהירה את ישראל מהחקיקה לסיפוח מזרח ירושלים. ניתן לפקפק בתבונה שבחוק הישראלי – ורבים עשו זאת – אך זה משהו אחר לגמרי כאשר מגלים שבהחלטה 476 (כמו בהחלטה הבאה,477 מה-20 באוגוסט) ישראל הפכה ל"כוח כובש" בבירתה שלה.

שתי ההחלטות כללו לכאורה את העיר ירושלים כולה, והחלטה 477 אף הרחיקה לכת: היא הכריזה כי חוק היסוד ירושלים, שעבר בינתיים בכנסת, הוא בטל ומבוטל. היא הכריזה למעשה שישראל אינה רשאית לקבוע את מיקום בירתה וקראה בצעד חסר תקדים למדינות החברות לסלק את שגרירויותיהן מהבירה (וכך עשו כולן).

lossy-page1-800px-Jimmy_Carter_with_Senator_Patrick_Moynihan_-_NARA_-_179735.tif
מחלוקת עמוקה. המחבר עם הנשיא קרטר

עולם מסוכן יותר

אפילוג מסוים התרחש בשבוע השלישי של דצמבר 1980, כשממשל קרטר והאסיפה הכללית ה-35 החלו להתקרב לקיצן. ביום שני, ה-15 בדצמבר, אימצה האסיפה הכללית חמש החלטות ארסיות ואנטישמיות יותר מאי־פעם בנוגע למזרח התיכון. הדיון בנושא היה מחזה מבחיל. כך אמר שגריר ירדן בדברו על שגריר ישראל:

נציג היישות הציונית לא מסוגל להסתיר את שנאתו העמוקה לעולם הערבי, הנובעת מכך שהערבים הצליחו להשתחרר מהניצול של משאבי הטבע שלהם על-ידי הבוזזים מבני עמו. הללו, שולטים, מנווטים ומנצלים את שאר האנושות באמצעות שליטה בכסף ובעושר של העולם.

האירוע שבו נישאו דברים אלו היה קבלת הדו"ח העדכני של הוועדה ליישום זכויות העם הפלסטיני, גוף שהוקם בהחלטת מועצת האו"ם מה-10 בנובמבר 1975, באותו יום בו הוכרז כי הציונות היא סוג של "גזענות ואפליה גזעית".

ההחלטה הראשונה הייתה עוצרת נשימה:

החלטת מועצת הביטחון 242 מה-22 בנובמבר 1967 אינה מספקת בסיס הולם לפתרון צודק לשאלת פלסטין.

אחת הקביעות הצבועות של משלחת ארצות-הברית במהלך שנות קרטר הייתה שההחלטה משנת 1975 אודות הציונות נגרמה בגלל התנהגותה של ארצות-הברית, שנחשבה לפרובוקציה. אך בעוד שהחלטת ציונות-היא-גזענות עברה ברוב של 67 מול 55 עם 15 נמנעות. ההחלטה החדשה הזו, שהייתה הרסנית הרבה יותר, אומצה ברוב של 98 מול 16, עם 32 מדינות נמנעות.

ארצות־הברית לא אמרה דבר. לא היה נציג אמריקני שעלה לדוכן הנואמים להביע הסתייגות כלשהי.

לאחר מכן הגיעה החלטה שגינתה את הסכמי קמפ-דיוויד והכריזה כי האסיפה הכללית –

מביעה את התנגדותה החריפה לכל הסכם חלקי ונפרד המהווה הפרה בוטה של זכויות העם הפלסטיני, של עקרונות אמנת האו"ם…

ארצות־הברית שתקה. ההחלטה האחרונה קבעה שוב כי ישראל מפרה את ועידת ז'נבה הרביעית. הפעם ארצות־הברית נמנעה, ואמרה בכך את כל מה שהיה לה להגיד בנושא.

זהותן של המדינות שהעלו את ההצעה ראויה לציון. היו שם המדינות הנוטות לגוש הסובייטי או אלו שהיו בשליטתו, כמו אפגניסטן, קובה ולאוס. אך הצטרפו אליהן כעת גם ניקרגואה וזימבבואה – שתי מדינות עולם שלישי שעמן כונן ממשל קרטר קשרי ידידות וכבוד, לכאורה. אשר ליחסי צפון-דרום, ביום רביעי של אותו שבוע הכיר השגריר מקהנרי בכך שהמושב המיוחד של האסיפה הכללית בנוגע לפיתוח כלכלי שהתכנסה בספטמבר, לא העלתה תוצאות כלשהן.

ולבסוף, ביום שישי, ה-19 בדצמבר, הצביעה ארצות-הברית בעד החלטה של מועצת הביטחון שגינתה את ישראל על גירוש שני ראשי עיר ערבים (גירוש שבוצע בעקבות דיון פרלמנטרי, משפט בפני רשות עצמאית וההליך הרגיל המקובל בחברה דמוקרטית, גם אם מדובר היה בהחלטה שגויה). השגריר מקהנרי הסביר כי ועידת ז'נבה הרביעית "אוסרת גירוש, בלי קשר למניעים של הכוח הכובש".

במאמר מערכת תחת הכותרת "מצטרפים לצבועים" כתב הוושינגטון פוסט, שתמך בנשיא לכהונה נוספת, כי ההצבעה האמריקנית נגד ישראל במועצת הביטחון ביום שישי ייצגה את "קרטר במהותו". עתה נשפט הנשיא על החלטות אלו.

הכישלון האמריקני היה גורף, ועליבותה של ארצות-הברית מוחלטת. האנשים האלו, בניו-יורק ובוושינגטון, סייעו בהמטת חורבן על הנשיא שמינה אותם, פגעו קשות במפלגתו של הנשיא, פגעו בארצות־הברית ופגעו באומות שניצבו לצד ארצות־הברית בחתירה לשלום במזרח-התיכון. הם מונו לתפקידם כשהם נפוחים מחשיבות עצמית וריקים מכל הבנה ברורה של העולם. ובשורה התחתונה, העולם היה מקום מסוכן יותר כשהם סוף-סוף הסתלקו.

ומה הלאה?

ממשל רייגן החדש יצטרך להתמודד עם הכישלון החמור של מדיניות קרטר. החלטות מועצת הביטחון הן פצצות זמן מתקתקות. ישראל הוצגה בהן כמדינה פורעת חוק, והאסיפה הכללית כבר קראה למועצת הביטחון לשקול אכיפת סנקציות כנגדה.

יהיה צורך במדיניות נחושה כדי לפרק את מוקשי המדיניות שהטמין ממשל קרטר. הממשל החדש יצטרך גם להתמודד עם שאלת העולם השלישי בכללה. צריך להיות ברור עתה כי העוינות למערב ולארצות־הברית היא מתמדת וייתכן שאף גואה.

ארצות־הברית צריכה לפתח דרך להתמודד עם הרוב באו"ם, ובאופן זה להבהיר כיצד היא תופסת את המדינות ברוב הזה. אירווינג קריסטול תאר זאת באופן קודר במיוחד:

האידאולוגיה הקיצונית-לאומנית של המדינות האלו, אינה מבוא לליברליזם החוקתי היקר לנו, אלא סוג של תפילת אשכבה. האומות האלו, או לפחות האליטות השליטות בהן, מתבוננות בהווה שלנו ודוחות אותו כעתיד אפשרי עבורן. כל עוד נסרב להביט במציאות הזו, לא נוכל להבין כהלכה את העולם שבו ארצות-הברית מתנהלת. וכל עוד איננו מבינים זאת כהלכה, לא תיתכן מדיניות חוץ ברורה. 

השקפתי האישית קודרת פחות. ראו למשל את הודו, סרי-לנקה, טרינידד וטובגו וג'מייקה. ויש אחרות – רבות אחרות. ובכל זאת, אחרי ההתנסות בארבע השנים האחרונות, נוכל לפחות ללמוד כי לא ניתן לנהל מדיניות חוץ כשאנו מעמידים פנים שאין אויבים בעולם. הרעיון הזה, כנראה יותר מכל דבר אחר, היה מה שהוביל את ממשל קרטר לאסון בחוץ ולתבוסה מוחצת בבית.

____

דניאל פטריק מויניהן היה סנטור מטעם המפלגה הדמוקרטית, שגריר ארצות-הברית באו"ם בשנים 1976-1975, והיה חבר בממשל הנשיאים קנדי ופורד. מאמרו "Joining the Jackals" פורסם במגזין 'קומנטרי' בפברואר 1980. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. ניתן לתמצת את המאמר. יש לשמאל קושי מהותי בהגדרה של מישהו / משהו כאויב שחובה להילחם בו. לא להתפשר עמו.
    יש לנוטים לפסיפיזם רתיעה כל כך עמוקה מהפעלת כוח עד שהם מוכנים להיכנע
    ולתת למנוולים, אם הם רק חזקים דיים,לעשות כרצונם.
    וכך, האירוניה ההיסטורית היא ש'אנשי השלום' מקדמים מלחמה . סיפור קרטר רייגן הוא חזרה על סיפור צ'רציל צ'מברלין

  2. OK, אז המדינות החברות באו"ם הישוו בין ישראל לגרמניה הנאצית לפי אמנת ז'נבה הרביעית. יופי.
    ומי היה מזכ"ל האו"ם באותו הזמן? קורט ולדהיים, נאצי בכבודו ובעצמו.
    ואני חוזר וטוען שהאו"ם הוא בסה"כ הסניף הניו-יורקי של המפלגה הנאצית, בחסות ובמימון אמריקאים.
    אז מה לכל הרוחות ישראל עושה במועדון הנאצי הזה?
    הרי אם ישראל תפרוש מהאו"ם, מה יעשו המדינות האחרות? האם הן יצאו למלחמה על מדינת ישראל? האם הן יפסיקו לסחור עם מדינת ישראל?
    רק להזכירכם, לאחר עליית חומייני לשילון באיראן ופריצת מלחמת איראן-עיראק, האיראנים היו זקוקים לחלקי חילוף למטוסים שלהם שכולם היו מתוצרת ארה"ב. וכעת ילדים, עזרו לנו למצוא את הספק לחלקי החילוף למטוסים האיראניים. רגע, האם זו ישראל, "השטן הקטן"? אותה מדינה שאיראן רצתה להשמידה מיום עלית חומייני לשלטון? הייתכן כדבר הזה?
    אם איראן שקראה להשמדת ישראל, סחרה, ואולי עדיין סוחרת, עם ישראל, "השטן הקטן", ומדינות נוספות סוחרות עם ישראל (כשרב (הסחר) הנסתר על הגלוי), מה מפריע לנו לשמור מרחק מארגון נאצי ולסחור עם אותן מדינות "אויב" מבלי לתת לגיטימציה לנאצים המודרנים? האן מנהיגי ישראל חוששים לעלבון שייגרם לאמריקאים?

    1. אם נצא מהאו"ם, איפה ביבי ינאם ויראה לכל האנטישמים מה זה? בכנס טד?
      בפראפרזה על גראוצ'ו מרקס, ישראל רוצה להיות חברה במועדון שלא רוצה לקבל אותה

      עיניינית, האו"מ הוא התגלמות גישה של ביטחון קולקטיבי שבפועל אף פעם לא עבדה (היו מקרים שהוא התערב לטובת הצד הנכון, אך במקרים אלו המעצמות היו מתערבות גם ללא האו"מ). גישה שמנוגדת מאוד לגישה של הגנה עצמית שישראל מגלמת. אפשר לומר שבעולם שהאו"מ היה יעיל לא היה צריך את ישראל ואפשר היה להסתפק ב-"בית לאומי".ממילא, ברור שיש מתח בין ישראל לאו"מ.
      ברור גם שהמתח הזה קיים ממילא בין רוב המדינות, שמתנגדות למדיניות ישראל, וישראל. לכן- מה הטעם לצאת מהאו"מ?

    2. חברים היינו לבד ונישאר לבד אנחנו צריכים לסמוך רק עלינו היום כולם יודעים שקרטר היה האנטישמי הגדול מכולם

    3. לנתנייתי, כתבת "האו”מ הוא התגלמות גישה של ביטחון קולקטיבי". זוהי טעות בהגדרת האו"ם מבחינה מציאותית.
      הקמת האו"ם היתה בכדי שהמעצמות הגדולות יוכלו לכפות את דעתן, במישרין (כפי שהן מנסות לעשות לישראל), או בעקיפין (באמצעות ארגונים שונים, כמו אונר"א, או מתן שוחד, ולחילופין איומים, לפוליטיקאים מושחתים), על מדינות אחרות שאז לא היו בעלות יכולות לפגוע במעצמות בצורה הרסנית. מה לעשות, ובשנות ה-40 הטילים לא היו בעלי יכולת כמו של ימינו, ולא היה אינטרנט שבאמצעותו אפשר להעביר מסרים (שקרים ו/או הוראות הפעלה) תוך שניות לטרוריסטים בקצה השני של העולם.
      לכן, אין לישראל מה לעשות באו"ם, משום שישראל תמיד היתה הצד הסופג בלבד.
      ולגבי התערבות המדינות החברות באו"ם גם ללא האירגון, בשנות ה-60 וה-70 כשישראל התנגשה בכוחות סובייטים בגולן ובסיני, רבים חששו שהסובייטים יגיבו בדרכם האופיינית ויחריבו את המדינה החלשה ישראל. ומה בדיוק קרה? כלום! נאדה! גורנישט! זילטש! כשאתה מגן בכל הכוח על הבית שלך, ומראה שאין לך עניין להשתלט על אחרים, מי שתוקף אותך יבין מהר מאד שאתה לא תהיה קרבן משתלם והוא יעזוב אותך. כנתנייתי אתה אמור להבין מהי דרך הפעולה מול בריונים. אני מכיר את נתניה היטב, כך שברור לי שנתנייתים מבינים למה התכוונתי.
      בבלקן, נאט"ו שלח חיילים הולנדים להגן על אוכלוסיה מוסלמית. הסרבים קשרו את החיילים ההולנדים לעצים וטבחו במוסלמים. אז האם נאט"ו שוה משהו? אפילו לא בתור ניר טואלט משומש.
      האם אתה חושב שמישהו יבוא לעזרתך אם מדינת ישראל תעמוד בפני השמדה? הסיכוי היחידי שמישהו יתערב, זה לא יהיה מתוך אהדה או רחמים. זה יהיה מתוך אינטרס קר, שנקודת הייחוס שלו היא "מי ישלוט על יהודי ארץ ישראל? האם הרוסים ישלטו? האם המוסלמים ישלטו (זה לא יקרה משום שהם ישמידו כל אחד ואחת מהיהודים)? או שאולי עדיף כבר שהאמריקאים והאירופאים ישלטו, גם אם זה יעלה להםבכמה חיילים.
      אז שוב, למה להיות חבר בארגון שכל מטרתו הוא להשמיד אותך?
      ביבי לא זקוק לנאומים במליאת האו"ם, יש לו קהל הרבה יותר ידידותי בקונגרס ובסנאט האמריקאים. ולא רחוק היום שנציגי צאצאי המוסלמים שפלשו לארץ ישראל ומכנים עצמם "פלשתינים" יפנו להאג בכדי להכריז על ביבי כמי שיוזם ועוסק בג'נוסייד (ע"ע הערבים ה"מסכנים" ביפו, שטוענים שבגלל מתוה הגז ביבי יזם את טרור הסכינים של אחיהם, וגרם למהומות ביפו) וידרשו להוציא צו מעצר בינלאומי. לפי מה שכתבת "איפה ביבי ינאם ויראה לכל האנטישמים מה זה", ביבי ישלם בהרבה דם יהודי בכדי להמשיך לנאום באו"ם ולהראות לאנטישמים מה זה. אני לא סבור כך. בזוית הזו אני מעדיף להיות נאיבי ולהאמין בבנימין נתניהו, שיעדיף לשמור על היהודים מאשר לנאום בכינוס המפלגה הנאצית במשכנה הנוכחי.

  3. מאמר מאלף. . אובמה הוא ממשיכו של קרטר ואפילו. בצורה קיצונית יותר
    פ

  4. באמת, מה יקרה אם ישראל תפרוש מהאו"ם? מה נפסיד מכך? האם העובדה שאנחנו נמצאים באו"ם רק מעודדת את אויבינו לשסות זה את זה בנו? האם, אם לא נהיה שם, הם פשוט ימצאו להם קורבן אחר? האם מציאותנו באו"ם מאפשרת לנו לזהות איומים מהר יותר כי הם גלויים יותר? האם, אם לא נהיה שם, יהיה לאויבינו קל יותר לתכנן את מהלכיהם נגדנו ולנו יהיה קשה יותר לגלות אותם?
    אני שואל ברצינות — מעבר להפקרת הזירה, מה ההשלכות של פרישה ממושב הליצים הזה?

  5. בקיצור: מה יש ל-נ-ו לחפש שם? אנחנו מדינה כפות בהגדרה מדויקת. זה שאנחנו עדיין שם מזכיר מאד את תסמונת האשה המוכה על כל המרכיבים שלה. עצוב!