הגיעה העת לבחון באופן ביקורתי את מיתוס הל"ה, ולחשוף כמה אמיתות כואבות בכדי לשפר את היכולת המבצעית של כוחות הבטחון
35 לוחמים נפלו בקרב ב-16 לינואר 1948, בדרכם להביא ציוד רפואי לגוש-עציון הנצור. הסיפור המרגש על מותם הפך את הקרב לאירוע מכונן בתולדות ישראל, אך בחינה נטולת-פניות של ההתרחשויות מעלה שורה של כשלים מקצועיים, שאותם הסתיר מיתוס מחלקת הל"ה. הגיע הזמן להתגבר ולהתבגר, בכדי לדון בפרשת הל"ה ברצינות ואובייקטיביות ולהפיק לקחי-אמת.
מיתוסים הם נדבך חשוב כל-כך בתהליך כינון מדינה וחברה, עד שלעתים נדמה שעצם העיסוק הביקורתי בהם בעייתי, שכן הוא פורם מרקם עדין של אמונות עליהן מושתתות המדינה והחברה. ואמנם, ניתוץ המיתוס עלול להיעשות מתוך מניעים אידיאולוגיים, ולהפוך בעצמו למיתוס "ביקורתי" מכונן של תנועת-הנגד; כך ניתן לאפיין חלק לא מבוטל מן האסכולה הפוסט-ציונית בישראל.
אך בחינת מיתוסים יכולה להיעשות גם ללא רצון להרע. המיתוסים נוטים להסתיר ולערפל התרחשויות היסטוריות משמעותיות, אשר עשויות, כאשר הן עוברות תחת שבט הביקורת, לסייע בהפקת לקחים חשובים. אחרי יותר מ-60 שנה, הגיעה העת לבדוק מה מסתתר מאחורי המיתוסים של מלחמת הקוממיות – וביניהם פרשת הל"ה, שבשבוע שעבר מלאו לה 65.
כישלון צבאי צורב
נפתח באגדה: הלוחמים פגשו בדרכם רועה ערבי זקן, חסו עליו, והוא בתמורה הסגירם. הסיפור אינו מבוסס עובדתית ואין עדים שיאששו אותו. הדבר לא מנע מפוליטרוקים שונים, שהפכו את פרשת הל"ה לסמל לאומי, מלנצלו עד דק, בין השאר כדי שלא ייבדקו יתר מרכיביה הטקטיים והפיקודיים של הפעולה. אגב, בחינה משווה מעלה כי בצבאות רבים מספרים סיפור דומה.
עד כאן סיפורי הבדים; כעת לעובדות הידועות יותר או פחות. גם ניתוח בסיסי של הללו מעלה כי פרשת הל"ה הייתה כישלון מבצעי צורב ומיותר, שעלה בדם רב. היו קרבות קשים יותר במלחמת הקוממיות, אך המכה האיומה, שנחתה על היישוב היהודי באותו בוקר בינואר 1948, הייתה כמעט חסרת-תקדים.
הספר תולדות מלחמת הקוממיות של ענף היסטוריה בצה"ל (1959), קובע כי בעקבות קרב שהתחולל ב-14 בינואר 1948, בין תושבי גוש-עציון לבין ערביי הסביבה, הגוש "נחלש מאוד וזקוק היה לתגבורות כוח-אדם ולתוספת תחמושת". על אנשי 'מחלקת ההר' הוטלה משימה קשה: להביא בדחיפות לגוש-עציון הנצור מטען גדול של פלסמה, שנדרש לטיפול בפצועים מן הקרב ב-14 בינואר.
מלכתחילה נועדו הלוחמים לצאת רגלית משכונת בית-הכרם בירושלים – מהלך של כ-12 ק"מ – ולא מקיבוץ רמת-רחל – מרחק 9 ק"מ. אך אחרי שהתברבר בניווט הלילי, שב הכוח לבית-הכרם, ונקבע שייצא לדרכו בלילה הבא. בינתיים, שינתה מפקדת ה'הגנה' בירושלים את התכנית: מקום היציאה הועתק למושבה הר-טוב (כיום בפאתי בית-שמש). כלומר, תוספת של כ-17 ק"מ הליכה.
'מחלקת ההר' לא הייתה מחלקה אורגנית, אלא הורכבה מאנשי חי"ש ופלמ"ח שהיו זמינים באותו הרגע, ואשר לא התאמנו יחד מעולם. הם לא היו מיומנים בניווט, ורובם לא הכירו את הציר בו היו אמורים ללכת בלילה – אחרי שלושה לילות רצופים ללא כל מנוחה. זאת ועוד, הדרך הקשה הכבידה על נשיאת המטען באזור הטרשי בואכה עמק האלה, ועל הטיפוס ממנו אל גוש עציון.
בתיאוריה, ללא תקלות, נדרשו למשימה כ-14 שעות הליכה. אך עיכובים מינהליים גרמו ליציאת המחלקה לדרכה באיחור רב מאוד, ולכך נוספו הסתבכויות בדרך, למשל הצורך לפנות את אחד הלוחמים, שנקע את רגלו. כך, נותרו רק שבע שעות חשיכה לצלוח דרך שעברה בינות לכפרים ערביים, ואשר לא הייתה מוכרת היטב ללוחמים.
משימה מיותרת
לאחר שנהרגו לוחמי 'מחלקת ההר' בקרב עם ערביי הסביבה, שעטו עליהם לנקום את תבוסתם בקרב ב-14 בינואר, התברר כי הפלסמה כלל לא הייתה נחוצה. הבריטים פינו את הפצועים מגוש-עציון לבתי-חולים בירושלים באותו הבוקר. אך המודיעין הרלוונטי לא הועבר למפקדים שתכננו את הפעילות, למרות שכמעט הכול בירושלים ידעו על הגעת הפצועים העירה.
זאת ועוד, באותן שעות הטילו מטוסים של שירות-האוויר מטעני אספקה של תחמושת ושל נשק אל גוש-עציון הנצור, כך שהתייתר לחלוטין הצורך לשאת את המטען הכבד על גב לוחמי 'מחלקת ההר'. לכך נוספת עובדה מביכה במיוחד: המחלקה יצאה לדרכה ללא מכשיר-קשר. כך שגם לו רצו לבטל את משימתה, לא ניתן היה להודיע זאת למפקדהּ. תקלה אחרונה במסכת היא טעות חמורה נוספת בניווט, שהובילה את הכוח לפאתי הכפר צוריף, במקום לעבור בוואדי ג'בע.
כיום מתגבר החשד כי הבריטים עקבו אחרי התשדורות והפעילות הצבאית של היהודים בירושלים, והם אלו שהודיעו לערבים על השיירה העומדת לצאת לגוש-עציון. ניתוח מהלכי הקרב, שאין כאן המקום לפרטם, מראה כי לא "רועה ערבי זקן" הסגיר את הלוחמים, אלא הבריטים, שניצלו אי-שמירה על ביטחון-שדה ושימוש גלוי בקשר.
לסיכום, למחלקת הל"ה לא היה סיכוי עוד לפני שיצאה לדרך. מדובר בכוח לא מיומן ומאומן דיו, במתווה פעולה לא מקצועי, בתנאים קשים במיוחד, תוך נטילת סיכונים מיותרים, וכל זאת לצורך ביצוע משימה שאין בה צורך. עיקר הסיפור, לפיכך, אינו גבורה – גם אם הלוחמים ראויים לתואר גיבורים – אלא טעות פיקודית ומבצעית, שמישהו היה צריך לתת עליה את הדעת, אם לא את הדין.
הגנה בכל מחיר – אסטרטגיה שגויה
מיתוס תל-חי, שהוביל את התנועה הציונית מאז נפילת יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו ב-1920, מנוגד להיגיון הצבאי, שקובע כי כדי לייעל את ההגנה יש לקצר קווים. כך נעשה – בצדק – כשניטשו נווה-יעקב, עטרות ובית-הערבה. גוש-עציון לא ניטש, אך ההגנה עליו התנהלה בשלומיאליות. לפיכך, למרות גבורת מגניו, נפל הגוש ביום הכרזת המדינה.
הגנה על כל שעל היא מדיניות מוטעית ויקרה בדם, שאין ביטחון כי תביא ניצחון. פרשת הל"ה מסמלת, כמו כישלון שיירת נבי דניאל (בחודש מארס 1948), את הרשלנות ואת חוסר-המקצועיות הבטחוניים שכמעט הביאו את האמריקנים לסגת מתמיכתם בהקמת המדינה. כיום ראוי שמיתוס הל"ה, המסתיר תקלות ומחדלים משמעותיים, יתגבש לסיפור היסטורי מדויק יותר, המאפשר לכוחות הביטחון להפיק לקחי-אמת, להשתפר ולהתייעל. כך אולי נוכל להחליף את המיתולוגיה הצה"לית ואת המחדלים המלווים את עשייתנו הביטחונית מאז ועד היום, במקצוענות צבאית.
אביתר בן-צדף הוא חוקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה
כזה קישקוש מקושקש
כבר מזמן לא קראתי
רק להזכירך
כאן לא מדובר בסיירת מטכ"ל
שיוצאת למבצע שתוכנן מזה חודשים
אלא לקחו כוחות מתוך מה שיש ושלחו אותם
אני בטוח שהיו עוד הרבה מקרים שכאלה שהצליחו
זה קורה במלחמה ובטח לצבא צעיר
התפרסם כל כך בגלל ההלם והנחישות של הצבא שלא לוותר
והטימטום הכי גדול – של לוותר אם אין סיכוי
אם כך גם על ירושלים היה צריך לוותר
ואם הייתה נופלת – חוכמולוגים כמוך היו בוכים
למה לא נכנעו מייד.
כנראה, לא הבנת, שהמאמר אינו מדבר רק על מחדלי הפיקוד, שהביאו לנפילת הל"ה, אלא על היצמדותנו לתרבות הפארטאץ', המכה בנו עד היום. ראה את ניצחונות פירוס שלנו בחמשת העשורים האחרונים
יש לנו צבא צעיר ומדינה צעירה ומוקפת אויבים. בגלל כל אלה אנחנו חייבים להצטיין. בפרשת הל"ה ובפרשות רבות אחרות – בתש"ח, לפניה ואחריה – לא גילינו שום הצטיינות. אדרבא.
ואיני בא בטענות ללוחמים – פרט לכך, שלא העלו ספקות לגבי היגיון הפעלתם. הם לחמו בגבורה ובכל מאודם קרב אבוד מראש.
והערה אחרונה – ירושלים העתיקה הופקרה בזדון בתש"ח, ולא נפלה. וזו פרשה נפרדת לחלוטין (?).
האם הצבא של 56
והצבא של 67
הוא אותו צבא של 48
האם לא הוסקה שום מסקנה
לבוא היום להביט על הקרב ההוא
ולהפיק ממנו לקחים ברמה אופרטיבית
זה בערך כמו לבוא להנהגת הישוב ב 1920
ולשאול איך שלחו חייל בלי יד – להגן על תל חי
יום טוב לכולם
לצערי, התשובה העצובה הנה כן עם עשרות סימני שאלה – עדיין צבאנו מונהג בידי חבורה לא-מקצועית של פוליטיקאים לבושי מדים, ומובל כצאן לטבח מתקלה אלי כישלון.
כדי להזדעזע – השווה את שיירת הל"ה לקרב בטרטור 42 של הצנחנים במלחמת יום הכיפורים; ואני יכול לתת לך עוד הרבה דוגמאות מסמרות-שיער.
אכן, דני מס ואנשיו לא היו אנשי צבא – הם היו אנשים טובים מאוד, שבקושי אומנו למשימתם, ולא היו בכושר של לוחמי חי"ר סדירים, שיכולים לגמוא שלושים ק"מ בליילה אחד … ומה קרה מאז? ועכשיו?!
תראה זה וויכוח אין סופי
אבל אני אתן לך שתי נקודות למחשבה ופרופורציות
אחרי מה שקרה עם ה 'לה' ההלם היה גדול והמורל על הפנים
והשאלה הייתה האם להתחיל למצוא אשמים או לבנות מיתוס ולהמשיך הלאה מבחינה מנהיגותית נראה לי שהכיוון היה נכון
נקודה שניה לפרופורציה – האם אנחנו זוכרים למונטגומרי את אל עלמין או את גשר אחד רחוק מדי
ראשית, מיתוסים חשובים, אך כעת, אחרי יותר משישה עשורים, הגיעה העת לחשוב.
שנית, אתה מתעלם מטענתי בדבר השרשת מסורת הפארטאץ' אצלנו.
שלישית, מונטגומרי היה מפקד גרוע של צבא אומלל, וניצח את רומל רק בגלל יחסי הכוחות, שהיו לרעת הגרמני.
אכן, הדוגמה שנתת טובה – הצבא הבריטי היה שבוי במיתוסים, אך פיקדו עליו חמורים. חוץ מאשר את הארגנטינים במערכת מאלווינאס לא ניצח מאז ואטרלו – כלומר, אי-תחקור ודבקות במיתוסים ובאגדות כוזבות הנחילו לו מאתיים שנה של תבוסות נגד כל אויב ובכל מערכה.
בדוק מי פיקד על הקרבות בגוש עציון, האם תחקרו את הכישלונות ואת ההצלחות, מי קודם ולמה … התשובות לשאלותיי מחרידות; והמסורת של אי-תחקיר נמשכת במלוא אונה, כדי להגן על עכוזם של מנהלי המערכת.
רביעית, בניגוד לדעתך, הכיוון היה מוטעה. הוא נבע מצרכים מפלגתיים וסיעתיים של השליטים דאז, שהנחו את מרבית החלטותיהם; וכך זה נמשך עד עתה – כולל במינויים של בלתי-ראויים בעליל לפיקוד ובקידומם.
בניגוד לדעתך, הוויכוח אינו אין-סופי, אם תיצמד לעובדות ולא לססמאות. יכול להנפיק לך עשרות ססמאות בחצי גרוש, אך העובדות אינן ססמאות, אלא ניתן לראותן היטב בשטח ובבתי-העלמין הצבאיים שלנו.
אביתר ידידי
כתבת ש"הגיע העת להתבגר" – השתגעת. אנחנו לא מסוגלים ל"התבגר" – מיתוס נועד לילדים שוטים וכך יישאר לעד
ראה שירי
וחוץ מזה, אני הולך כעת להצביע, החלטתי כעת על אמנון יונה, המסמל יותר מכל את מצבנו… הא
מיתוס
אתה שובר מיתוס
ופוגע בשכול
כך זועקים
אבירי האתמול
אלו פרות קדושות
בהן אל תיגע
אם אותן תחסל
בחללים תפגע
רחם על המשפחות
שחיות בזכות חלום
שיקירן נהרג
עבור השלום
חוס על בן
שיגלה כי אביו
נפל בקרב גבורה
עבור מפקד שהכזיב
חשוב על אישה
שאבדה בעל וחבר
וסבורה עד היום
שהקרב היה אחר
לא עלינו אנו חושבים
רק על הדור הבא
חשוב על מדינה
על עתיד הצבא
כך חוזר על עצמו
הריטואל הכוזב
של המפקד הבכיר
שרק על עצמו חושב
הוא לא יוותר על המיתוס
הרי אותו הוא המציא
שכן מות המיתוס
הוא גם סופו של הממציא
זה דז'ה וו
זו דרכו של עולם
כך היה, כך יהיה
זהו מיתוס מושלם
מייק,
תודה על שירך. אתה כישרון גדול.
לצערי, אנחנו מסכימים כמעט לחלוטין. זה היה בזמננו, וזה נמשך – למרות הכל גם עתה
מצטרף לבקורת הנוקבת של אביתר. להערכתי חסר ניתוח של המניעים הפוליטיי שהביאו במקרה זה להתנהלות הסקנדליסטית
אנשים נוטים לחשוב שהבעיות נתחילות ונגמרות בפיקוד גרוע. לדעתי זה בד"כ לא כך. בד"כ הבעיות מתחילות משיקולים פוליטיים המונחתים על אנשי הצבא.הסיבות לכשלון ההכרעה במבצעים של עזה הוא לענ"ד אותו כשלון של הנסיגה מלבנון. היינו שיקולים שאינם צבאיים. שרי הבטחון בכל המקרים הללו היו כאלה שנבחרו לתפקידם בזכות הקול הערבי במרכז המפלגה. מה שעשאם מחוייבים לחברי המפלגה הערבים. זה בא לידי ביטוי בחוסר רצון להכות חזק מדי את הערבים מה שיביא להפסקת תמיכת רבע מחברי מרכז המפלגה. איני מוציא מכלל אפשרות שכך היה גם עם מחלקת הל"ה שיציאתה לשטח עוכבה בצורה בלתי מובנת ובחירת ציר התנועה שלה הינו בבחינת גאונות איך לעשות דבר בצורה היותר גרועה.
אתייחס רק להיבט אחד של הפוליטיזציה בצבאנו בתש"ח: מי היו היישובים שנפלו/הופקרו/ניטשו?
שתי דוגמאות בוטות יש לפרשה – משמר הירדן, שהופקרה בגלל שכביכול תמכה באצ"ל, ואחרי קום המדינה שדדה המדינה את אדמותיה, והושיבה עליהן את קיבוץ גדות; וניצנים, שהייתה של הנוער הציוני (אמם של הפרוגרסיווים – הם ל"ע דכמעט-היום).
כל היישובים שהופקרו (כמו הרובע היהודי בירושלים, משמר הירדן, ניצנים ויו"ב) היו שייכים לזרמים לא-סוציאליסטיים; ולכן, כנראה, הופקרו.
כך, גם גוש עציון – של בני עקיבא (ורבדים של השומר הצעיר סבל מפני שאוי לרשע ואוי לשכנו).
יתר על כן, מעולם לא נבדקו הפרשיות של הפקרת יישובי ה"סטרא אחרא"; וכמובן, מפקדים שאחראים למחדלים הללו לא הודחו/נענשו וקידומם לא נעצר. עיין בקצין, שאחראי לפרשת הל"ה, שהודח רק בהיותו אלוף, במארס 1968, בגין מחדל אחר (במהלך פעולת התגמול הכושלת בכראמה).
לגם אני מומחה –
עדיף חייל בלי יד על מפקד בלי-ראש, שזה הזן השכיח בצבאנו
איך אתה יודע בוודאות שהיו אלה הבריטים שהסגירו את המחלקה לידי הערבים?
האם מדובר במידע מבוסס?
האם אתה מסיק זאת?
האם הבריטים תמיד סייעו לערבים או שמדובר ביוזמות מקומיות?
זו, בין השאר, מסקנתו של יגאל אלון.
מי ששירת בצבא מכיר את המנהג הערבי לשלוח רועים כדי לרחרח מסביב -כך שיכול להיות שבמקרה הל"ה, הרועה הוא מיתוס שנאמן לאמת ואפילו משרת את החשדנות הראויה לפעילות "אזרחית תמימה" של הצד השני
מסכים אתך.
לכן, הפעילות ה"ערכית", המאדירה את סיפור הרועה, מסוכנת פי כמה.
צבא, שעוסק בהסתה של פוליטרוקים במסווה של "ערכים", ולא בתורת לחימה, בהיסטוריה צבאית, בחשיבה צבאית ובאימונים – מסכן את עצם קיומנו.
אני לא מומחה.
מאמר מאוד מענין אך בעוד ולא מובאות מקרות ואסמחתאות ישאר בגדר אופציה. אבל המסכנות חורצות גורל ללא אף ניסיון למבט על שקול המפקד בגוש או הפיקוד ומה כן היה ידוע, חרפה.
במסגרת היריעה, שהוקצתה לי, זה מה שבכוחי הדל לעשות.
המסקנות – מחדל פיקודי חמור ביותר, שלא עצר את התקדמות ה"שחקנים" בצבא, לדאבוננו – גם הרבה מעבר לנקודה הפיטרית.
והערה אישית – הדגם הזה נשנה, לצערי, בכל מערכות ישראל.
מה הייתה ההשפעה של הסיפור על החברה הישראלית ?
את דורי (אני יליד תש"ח) ואת הדור שלפניי חינכו על ברכי המיתוס – כולל המסקנות השגויות ואי-הרצון לחקור את העובדות.
לדעתי, מיתוס הל"ה חשוב לפחות כמו מיתוס תל-חי – כלומר, בסיס לחינוך הנוער והלוחמים ויסוד לבינוי אומה.
רק עכשיו ראיתי במקרה כתבה זו. לצערי היא מלאה אי דיוקים עובדתיים, ולכן המסקנות מופרכות. מצער שבקלות דעת משבשים את העובדות ומסיקים "מסקנות" הזויות, תוך פגיעה בכבודם ובזכרם של 35 לוחמים שנפלו בקרב. את העובדות המדויקות תוכלו לקרוא בספרי מחלקת ההר – פרשת הל"ה, תשס"ח-2008. יוחנן בן יעקב, כפר עציון