החינוך הערבי בישראל: מקרה של תת-ייצוג פוליטי

חינת תקצוב החינוך במגזר הערבי, העני ביותר בישראל, מראה כי במקום שוויון ודאגה לחלש המערכת מתעדפת מגזרים בעלי יכולות לחץ והשפעה פוליטית

מערכת החינוך הממלכתית נועדה להקנות חינוך שוויוני לכל. בחינת תקצוב החינוך במגזר הערבי, העני ביותר בישראל, מראה כי במקום שוויון ודאגה לחלש המערכת מתעדפת מגזרים בעלי יכולות לחץ והשפעה פוליטית. בניגוד למיתוס המקובל, תחת הניהול המדינתי לא הצורך הוא זה שקובע, אלא הייצוג הפוליטי

בלי ייצוגיות, אין זכויות. בית-ספר בעיירה אום אל-פאחם

במאמר שסקר את התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך הראינו כי בניגוד לדעה המקובלת, במגזר היהודי מתקיים תקצוב דיפרנציאלי ניכר, המספק לתלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר תקצוב גבוה באופן משמעותי. עם זאת, הממצאים הראו כי דווקא החינוך הערבי, שתלמידיו הם מהרקע הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר במדינה, מתוקצב בצורה נמוכה מן החינוך היהודי. אם בחינוך היסודי עוד ניתן לטעון שהפער אינו כה גבוה, במערכת העל-יסודית הפערים ניכרים.

הטבלאות הבאות, המבוססות על מחקר של ד"ר נחום בלס, מציגות את ממוצע השעות לכיתה ולתלמיד במערכת החינוך לאור חלוקה של התלמידים לשלוש דרגות סוציו-אקונומיות, כשבמערכת החינוך הערבית סווגו התלמידים רק לשתי הקבוצות הנמוכות בשל מיעוט התלמידים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה.

חינוך יהודי – חטיבת ביניים:

חינוך ערבי – חטיבת ביניים:

הנתונים מלמדים שהתלמידים הערבים לומדים בכיתות עם מספר גבוה יותר של תלמידים, המתוקצבות באופן נמוך יותר הן לכיתה והן לתלמיד.

תקצוב התיכונים בישראל הוא מורכב ביותר ונעשה בצורה המקשה על החוקרים לבחון את ממדי ההקצאה הסופית. עם זאת, מחקר שהוציאה בנובמבר האחרון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחן את ההוצאה הציבורית לתלמיד בתיכונים בנתיב העיוני ובנתיב המקצועי. המחקר בחן גם את החינוך הלא-רשמי (אחר) שתקציביו נמוכים יותר מתוקף סירובו ללמד את מקצועות הליבה. המחקר לא כלל את ההקצאות הנוספות שמקבל החינוך הממלכתי-דתי מחוץ לבסיס התקציב כדוגמת תקצוב השעות התורניות, אך עדיין ניתן לראות שהחינוך הערבי מופלה:

המחקר הציג גם נתונים בדבר תקצוב החינוך המקצועי, וגם שם התגלתה עדיפות דומה שניתנה לחינוך היהודי.

למעשה, הקצאת השעות חושפת רק חלק מאפליית החינוך הערבי שכן החינוך הערבי מופלה גם בהיבטים נוספים של משאבים. דו"ח ועדת אור עמד על כך בהרחבה:

עד סוף שנות התשעים נמשך מצבם המופלה לרעה של בתי הספר הערביים בעניינים רבים: מספר תלמידים למורה, מספר תלמידים לכיתה, שיעור כיתות תקניות, מתקני ספורט, מעבדות מספר מחשבים לתלמיד ועוד, התבססות גני החובה ולאחר מכן חינוך קדם-חובה לגילאי 3-4, החינוך המיוחד, מערכת שיעורי הטיפוח, חוגי ההעשרה, החינוך המקצועי – כל אלה פיגרו בהרבה אחרי המגזר היהודי.

מחברי הדו"ח מציינים כי למרות שהוכרזה בשנת 1997 תוכנית חומש להדבקת פיגורו של החינוך הערבי בתנאים פיסיים, בפועל עד לכתיבת הדוח בשנת 2000 לא ניכרו תוצאות מעשיות, ונראה שעד היום לא חל שיפור משמעותי בתנאי החינוך הערבי.

אפלייה ממוסדת, ותיקה ומתוחכמת

הסיבות לאפלייה נטועות עמוק במערכת הפוליטית. הקריטריונים של מדדי הטיפוח ועדיפות לאומית המזכים בהטבות במשאבים הם מהגורמים הבולטים ביצירת פערי התקציב. החל משנות ה-60 מפעיל משרד החינוך מדיניות טיפוח להעברת משאבים נוספים לבתי-ספר בעלי הישגים חלשים, אך עד 1994 התנהלה המדיניות בבתי-הספר היהודים בלבד. במקום לאמץ בשנות ה-90 הגדרת זכאות אחידה לכל היישובים בישראל, הוחלט במשרד לקבוע מדדי זכאות שונים לבתי-ספר יהודים וערבים, באופן המפלה את החינוך הערבי לרעה. במענה לדרישת בג"צ להשיב על טענה בדבר פערי תקצוב בלתי-סבירים בחינוך, הוקמה ועדת שושני ששינתה בשנת 2003 את הקריטריונים של מדד הטיפוח ושיפרה בכך מעט את תקצוב החינוך הערבי, אך הקריטוריונים עדיין מפלים.

החלטת הממשלה בשנת 1998 להקצות משאבים לבתי-ספר ביישובים הנמצאים בעדיפות לאומית ולספק להם הטבות רבות, העמיקה גם היא את אפליית החינוך הערבי. מתוך 535 יישובים בעדיפות לאומית, רק ארבעה היו ערביים. ב-2003 חל שיפור, כשמתוך 418 יישובים בעדיפות לאומית היו 14 יישובים ערביים, אך עדיין האפליה ברורה. ב-2006 הורה בג"צ למשרד החינוך – בעקבות עתירת ארגונים המייצגים את הציבור הערבי – שההחלטה איננה חוקית. לאור זאת קבעה ממשלת נתניהו בשנת 2009 מפת יישובים חדשה, עם 40% יישובים ערביים. אלא שהאפליה חזרה באופן אחר: ההחלטה הותירה בידי שרי הממשלה את הסמכות לקבוע את הקריטריונים על-פיהם מחולקות ההטבות התקציביות בין היישובים, וקבעה כי "לאור מגבלות תקציביות התקציבים יחולקו לכל היותר ל-25% מאוכלוסיית המדינה הנכללת במפה החדשה".

שמאל וימין, אין הבדל

לאור ממצאים אלו סבור רוב הציבור הערבי כי השלטון היהודי מפעיל מדיניות גזענית שנועדה לפגוע בחינוך הערבי. בג"צ בעצמו התחבט בשאלה האם הממשלה הפלתה ערבים במכוון. אך המציאות פשוטה הרבה יותר. בשנת 1999 מינה שר החינוך, איש מפלגת מר"צ, יוסי שריד, את דפנה גולן-עגנון, פעילת שמאל ידועה וממקימי ארגון "בצלם", לתפקיד הממונה על צמצום הפערים במשרד החינוך. גולן-עגנון נאבקה למען הוספת תקציבים לחינוך הערבי, אך לא ידעה הצלחה משמעותית.

שריד
יוסי שריד, הפלה גם הוא; צילום: קובי מנורה, שפ"מ

במאמר שפרסמה ששמו "למה מפלים את התלמידים הערבים בישראל" היא הציגה את הגורמים שעמדו בדרכה:

הגדלת תקציבי בתי הספר הערביים נתפסת כפגיעה בבתי הספר העבריים. תארי לעצמך, אמרה לי אחת הנשים הבכירות במערכת החינוך, שבמצב כזה של קיצוץ תקציבי אנחנו מקצצים עוד שעות הוראה בבתי ספר עשירים עבריים. משמעות הדבר פיטורי מורים. את יודעת איזו צעקה גדולה תקום? הרבה יותר קל לקצץ בתקציב בתי הספר הערביים. הם לא מכירים את המנכ"ל או את השר, הם לא יודעים למי לצלצל, ההורים לא מרימים טלפון לחברים הבכירים במשרד החינוך לכן יותר קל לקצץ להם מאשר לבתי הספר שכולנו יודעים שהם מקבלים יותר מדי תקציבים.

אם כן, אפילו אשת "בצלם" מודים שמשרד החינוך אינו מנהל מדיניות גזענית, אלא פשוט מקצה משאבים לאלו המצויים בעמדות כוח. כשהממשלה קובעת מפת יישובים בעדיפות לאומית, כל מפלגה מנסה להציג לבוחריה הישגים. הימין מנסה להכניס למפה התנחלויות, ש"ס יישובים מזרחיים בפריפריה, וכן הלאה. הציבור הערבי, שאינו חבר בקואליציה, זוכה לתקצוב הנמוך ביותר.

שר החינוך בשנים האחרונות גדעון סער הכריז אמנם כי הוא מקדם "שוויון הזדמנויות לערבים" וש"אין להפריד בין המגזר היהודי לערבי", וכמוהו גם נפתלי בנט הכריז טרם הבחירות שהוא "מתכוון לעבוד חזק מאוד על הציבור שלי בנוגע לתפישה ביחס לערביי ישראל". אך בסופו של דבר כל פוליטיקאי יודע לאיזה קבוצה בציבור הוא צריך לספק משאבים.

מבחינה היסטורית מסתבר שממשלות השמאל לא היטיבו עם החינוך הערבי יותר מהימין; שרי החינוך לשעבר יוסי שריד ויולי תמיר הביעו יותר אמפתיה, אך בפועל, לא סייעו לערבים יותר. מסמך שהוציא המרכז הערבי למשפט ומדיניות "דיראסאת" עומד על חוסר מימוש החלטת בג"ץ בדבר היישובים בעדיפות לאומית דווקא בתקופת יולי תמיר:

ההחלטה המפלה התקבלה אמנם בתקופת כהונתו של השר יצחק לוי מהמפד"ל, אך הסחבת בביצוע פסק הדין הברור של בית המשפט העליון היה כולו פרי מדיניותו של משרד החינוך בהנהגת תמיר ממפלגת העבודה. בידה האחת ניהלה תמיר דיאלוג עם ועדת המעקב (הערבית) לענייני חינוך ובידה השנייה לא הביאה ליישומו הראוי של פסק דין שביקש לבטל החלטה המפלה בצורה בוטה את מערכת החינוך הערבית.

את הסיבה לכך שתמיר מסמסה את ההחלטה ניתן למצוא בתשובת מנכלי"ת משרד החינוך בתקופתה, שלומית עמיחי, לבג"צ. עמיחי הבהירה כי משמעות הפסיקה היא תוספת תקציבית גבוהה שהמשרד אינו יכול לעמוד בה, או לחילופין קיצוץ של המשרד בהעברת משאבים אחרים. מתברר כי גם יולי תמיר, כמו ש"ס והמפד"ל, היא שליחה של סקטור, ולפיכך אין ביכולתה להעביר משאבים לערבים על חשבון היהודים ולהפסיק לאלתר האפליה המתמשכת.

הפוליטיקה לא מאפשרת פתרון

כשמיכאל בן ארי מפגין בכפר מוסמס וקורא "רוצים זכויות? שלמו ארנונה" ו"בלי חובות אין זכויות", ערבים רבים מטילים ספק בכך שהם אכן יכולים לזכות לתקציבים ולמשאבים להם זוכה הציבור היהודי. ראיה לכך הם מקבלים מן היחס המפלה כלפי הדרוזים, שרובם המוחלט דווקא נאמן למדינת ישראל ומשרת בצבא. בחטיבות-הביניים ובתיכונים התקציבים המועברים לחינוך הדרוזי קרובים מאוד לתקציבי כלל האוכלוסייה הערבית בישראל, ונמוכים  בהרבה מתקציבי הציבור היהודי.

אמנם, כמעט כל חבר-כנסת יהודי נוהג להכריז, כנפתלי בנט, כי הוא "דואג לציבור היהודי אך בעד שוויון לערבים", אך כל עוד הכסף ימשיך לא לגדול על העצים, זהו דיבור בעלמא. הדרך לסיום אפליית החינוך הערבי יכולה להתבצע רק באמצעות קבלת החלטות מדיניות באופן מקצועי ולא באמצעות סחר-מכר פוליטי. כלומר, הפתרון הריאלי נעוץ בהשתתפות של ערבים בממשלה ציונית ובחלוקת המשאבים. אך למרבה הצער, קשה לראות כיצד המערכת הפוליטית בישראל בשנים הקרובות, הן מן הצד היהודי והן מן הצד הערבי, יכולה לאפשר זאת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. כל זה טוב ויפה וכנראה גם נכון, אך אם אתם לא לוקחים בחשבון את העובדה שמרבית האוכלוסיה הערבית עובדת בשחור ולא משלמת מיסים, אז התמונה שעולה היא חלקית בלבד.

    הייתי רוצה גרף שישקלל את אחוז המיסים המשולם מול מה שהם מקבלים מהמדינה בתחום החינוך.