הכה את המומחה: גרסת המכון הישראלי לדמוקרטיה

שרה עצבנית על בנט, בליכוד השרים אוחזים זה בגרונו של זה בתחרות על הכיסאות ההולכים ומתמעטים בממשלה, ויאיר לפיד הולך לעוד אימון אגרוף. כך נראה יום ממוצע בפוליטיקה הישראלית אחרי הבחירות ולפני הקמת הקואליציה החדשה. אך בזמן שהציבור קורא בשקיקה כל פיסת רכילות על נבחרי הציבור שיקבעו את גורלנו בארבע השנים הקרובות, יש מי שמנסה להשפיע על סדר היום.

'המכון הישראלי לדמוקרטיה', שמנסה יותר מעשור לחוקק את הצעת החוקה שלו – 'חוקה בהסכמה' – התכנס השבוע להשקת ספרו של ראש המכון, ד"ר אריה כרמון, "באין חוקה – סיפור ישראלי". על-פי הגדרת המכון, הספר "מתאר ומנתח את מאבקיה של הדמוקרטיה הישראלית במאמציה לגבש זהות ותשתיות נורמטיביות בהיעדרה של חוקה מעצבת". נשמע מבטיח. לכנס הגיעו אישים רבים שנטלו חלק במועצה הציבורית לחיקוק חוקה של המכון, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, השר דן מרידור ויו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שגם פתח בדברי ברכה אופטימיים:

נדמה לי שהכנסת ה-19 בשלה לקדם חוקה לישראל עוד יותר מוקדמתה. הכנסת צריכה להשתמש בסמכותה כאסיפה מכוננת ולא רק כמחוקקת ואסור לה להניח מידיה ממשימה זו.

השופט מאיר שמגר, שעמד בראש הפרוייקט 'חוקה בהסכמה' של המכון, היה קצת יותר ריאלי:

אם הצבור בארץ ירצה, הוא יצור לעצמו חוקה ככל המדינות. חוקה בנויה ממשא ומתן מייגע ומעייף וגם על פשרות. אין חוקה שנולדת ללא פשרות ומו"מ מייגע … מי שחושב שאפשר ליצור תכתיב אשר יצור מסגרת משפטית מחייבת, אשר כל אדם במדינה יקבל אותה, מבלי שזה עבר את השלבים של משא ומתן, הסכמות ופשרות, לדעתי רואה דברים שלא בצורה הנכונה.

מכון לאומני קיצוני המתקרא "דמוקרטי"

החגיגיות הסכרינית של הערב לכבודו של כרמון הייתה מוזרה מעט, לאור העובדה כי במבחן התוצאה, הצעת החוקה של המכון הצליחה לשכנע רק את יוצריה, וכיום היא מעלה אבק באחד מארונות הכנסת. אך ממילא, מישהו מן השמאל הרי חייב לתפקד כ"הורס המסיבה" האידילית-דמוקרטית. לכך התנדב בעוז-רוח פרופסור מיכאיל קרייני, ממחברי מסמך החזון של החברה הפלשתינית בישראל:

הצעת החוקה משווה בין המיעוט הערבי בישראל למיעוט המוסלמי באירופה. כפי שהמוסלמים מצופים לקבל את סמלי אירופה, כך גם ערביי ישראל צריכים לקבל את הסמלים היהודיים של ישראל … אבל מה שמצופה ממהגר שמגיע לאירופה, לא ניתן לצפות ממיעוט היושב בארצו … שואלים אותי על מה אתה מוכן לוותר? מה שאני שומע בסאב-טקסט זה שאתה צריך לקבל את עצמך כמיעוט שהוא בעיה דמוגרפית במדינת ישראל. אתה צריך לקבל את חוק השבות שההצדקה שלו היא לא להציל את יהודי אמריקה, ההצדקה שלו היא כדי להתגבר על הבעיה הדמוגרפית, כדי שהערבים לא יסכנו את הרוב היהודי.

בבכירי המכון על הבמה ובקהל אחז הלם. כיצד מעז קרייני לפקפק בכנות אמונתם בדת זכויות האדם? הרי המכון אוהב ערבים! הרי סגן נשיא המכון, פרופ' מרדכי קרמניצר, אפילו הביע בעבר, אפילו עוד לפני שהצטרף למוסדות מר"צ, הסכמה לוותר על ההמנון ועל הדגל למען המיעוט הערבי! אך קרייני בשלו:

כשיהודי מעלה את הטענה של מדינה אחת בין הים לירדן זו טענה לגיטימית, אבל אם ערבי משמיע טענה זו הוא חותר תחת אושיות המדינה. תראו לי טענה שהופכת לפסולה מלגיטימית בהתחשב בזהות האתנית של מי שמעלה אותה. טענה שאם אני מעלה אותה, יש לי ספק לרוץ לכנסת כערבי, אבל כיהודי אני יכול להיות ראש ממשלה … לכן הבעיה שלנו היא שאנחנו ממהרים מאוד להגיע לנקודת הסוף ולקוות שבזה פתרנו את הבעיה. צריך להתחיל ב-48' ולדבר על מה שהיה, ולדבר עם הצד השני מתוך שאיפה אמיתית להגיע להסכמה. מבלי שזה ייעשה אנחנו אפילו לא נגיע לנקודת האמצע.

הקהל, שבקרבו ישב גם ידיד הדמוקרטיה, אדר כהן, מפמ"ר אזרחות לשעבר, "שמאל ציוני" מוצהר, הגיב במחיאות כפיים סוערות.

ואז, לדראון עולמה של הדמוקרטיה המהותית לזכויות האדם, קם ידידיה שטרן, סגן נשיא למחקר במכון, וניסה לנקות את הצעת החוקה שהוא חתום עליה מכתמי הלאומנות שהוטחו בה על ידי קרייני. אך בלהט הרגע ובסערת הרגש התחולל, לפלצות הקהל, ההפך הגמור: שטרן פלט צרור לאומני, שבוודאי אף הפתיע אותו עצמו:

אני לא סובר ששיויון הוא ערך מוחלט. אין שום ערך מוחלט. השיוויון הוא נורא חשוב, אבל אם בשם השוויון לא אוכל להיות בעל מרחב ציבורי לאחר 2000 שנה של גלות, לא רוצה שיוויון. אלא מה, אין סיבה להעמיד זאת בצורה דיכוטומית שכזו. אני מקבל אותך כשותף לחוקה בצורה מלאה. אלא שכמו שעליי יש מגבלות כך גם עליך יש מגבלות. בהיותך חלק מ-20% מהאוכלוסיה, כאשר ל-80% מהאוכלוסייה אין מרחב ציבורי אחר על-פני הפלנטה, יש להם זכות לדרוש שהמרחב הציבורי יבטא את הזהות שלהם. זו הנפקה מינא המרכזית של ריבונות של יהודים. זה בא במחיר הזולת משום שזה מוצר שלא ניתן לחלוק אותו במלואו, אין שיוויון מלא. אני חושב שזה יהיה חטא אנושי הומניסטי לא לתת לאומה מקום משלה להביא לידי ביטוי את ערכיה באמצעות מערכת של ריבונות. אם בשם השיוויון אליך 80% צריכים לוותר על החלומות שלהם, צריך לחשוב מחדש על המצב הזה.

גם פרופ' מרדכי קרמניצר עלה להגיב לדברי קרייני, תוך שהוא חושף על חזהו סטיקר מטאפורי של 'אם תרצו':

השאלה היא אם ליהודים יש זכות להגדרה עצמית. האם הם יכולים לממש אותה מבלי להיות רוב במדינה היהודית? האם ליהודים יכול להיות קיום פיזי וקיום תרבותי מבלי שתהיה להם ריבונות? אני חושב שהרוב חושב וזו לא חשיבה פרנואידית, כי ללא ריבונות לא ניתן להבטיח את הקיום הפיזי והתרבותי של היהודים באיזור הזה. ואם רואים את זה ככה, הרעיון של המדינה הזו, המקיימת עיקרון של שבות, מקיים איזושהי הצדקה.

סתירה אידיאולוגית מובילה למעשים הרסניים

הכנס המשיך להתנהל בתחושה כי המכון לדמוקרטיה הפך למכון ימין קיצוני. ניתן להעריך שאילו ז'בוטינסקי – חסיד זכויות אדם לדעת המכון – היה חי היום, הוא היה מתקשה מאוד להשתלב בו כעמית-מחקר. דווקא רובי ריבלין נראה היה מדושן עונג, ובהערת-ביניים סיכם את מה שלאנשי המכון היה לא-טבעי ולא-נעים לומר:

קרייני מאתגר אתכם בעניין של יושר אינטלקטואלי. איך אני יכול להיות במולדתי סכנה דמוגרפית … יש אקסיומה ציונית שהיא אתגר ולא ניתן להוכיח אותה. היא אקסיומה כי אין לעם היהודי מדינה אחרת. וזה על חשבונם וזה נכון. הלוואי שיהיו 14 מיליון יהודים בין הירדן לים, והכל יהיה בסדר.

אכן, על הפרק עומד יושר אינטלקטואלי, אבל לא רק. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מתוקף הסתירה האינטלקטואלית שהוא חי בה, קרי, הנסיון לאחוז במדינה יהודית ומדינת כל-אזרחיה בבת-אחת, תרם הרבה לפיתוח גישה לאומנית אצל האליטה הערבית בישראל, כמו גם לתחושה הערבית כי המגזר מקופח תמיד ביחס לאג'נדת זכויות האדם שצריכה לעמוד בבסיס כל דמוקרטיה.

המכון תוקף שוב ושוב את הימין על ביטויי לאומיות וחוסר-ההסכמה לוותר על הצביון היהודי של המדינה, אך כאשר הוא עצמו מותקף, הוא לפתע מצטט את החלקים הפחות נעימים לו בהגותו של ז'בוטינסקי, אלה שהוא משמיט כשהוא מייחס לו אג'נדה של "זכויות אדם". אנו מציעים לאנשי המכון לקרוא שוב את 'קיר הברזל', ולהפנים שכל עוד הם נוטעים בערבים תקוה לרשת את מדינת ישראל (למשל, כשחוקתם איננה מציינת במפורש את יהדותה של המדינה כתנאי נורמטיבי לקיומה), השלום אינו מתקרב, אלא מתרחק.

לאור זאת על המכון לשקול מחדש את רעיונות זכויות האדם המקנות שוויון מוחלט (בעיקר דרך הסמכת בית-המשפט לפסול חקיקה לאומית), אותם קידם כעילת ומהות קיומו שלו ושל הדמוקרטיה בכלל, כולל בחוקתו הבלתי-ריאלית. מעניין שאת כתיבת אותה חוקה עדיין חוגגים ב'מכון'; נו, טוב, לפחות עד אשר מישהו מטיח בהם את נקודת המבט הערבית.