ביקורת ספר: איך הייתה נראית ישראל אם השמאל לא היה מעולם בשלטון

ספרו של החדש של אורי רדלר מציג לא רק את מה שהיה יכול להיות תחת משטר אלטרנטיבי למפא"י, אלא את ישראל הליברלית שעדיין נמצאת בהישג ידינו

הפסיד בבחירות והלך לים. דוד בן-גוריון | צילום מסך

שיינהויז [ראש ממשלת ישראל מטעם הליברלים] טיפח תחושת דחיפות מיוחדת בכתיבת החוקה… ברור, עם זאת, כי חוקה הייתה נוצרת כך או כך. איש לא העלה בדעתו, ולא היה מעלה על דעתו, מצב בו ישראל תתנהל לאורך עשרות שנים באלתור מתמשך. האזרחים היו מתקוממים על כך, והמערכת הפוליטית הייתה לבוקא ומבולקא"

קשה שלא לנוע בחוסר נוחות מהמראה אשר מציב מולנו אורי רדלר בספרו החדש – "לו". הפרויקט השאפתני של רדלר מנסה לדמיין ישראל אחרת, בה קואליציה ליברלית מדיחה במפתיע את מפא"י בזמן שמדינת ישראל עוד בחיתוליה, ומעצבת אותה כרצונה. הניגודיות בין המצוי לאפשרי אמנם קודרת לעיתים, אך התוצאה היא ספר ייחודי, מהנה ומעורר מחשבה.

"לו" נכתב כמעין שילוב בין ספר היסטוריה פופולרי ורומן, וכולל בתוכו כמות עצומה של נקודות מבט שונות, החל מחוקר וסופר, דרך עיתונאי, דיפלומט וכותב נאומים ועד אקדמאי וסטיריקן, ואפילו הפזמונאי חיים גורי מגיח להופעת אורח קצרה.

רדלר מנתח סיטואציות ביטחוניות, פוליטיות, עסקיות, כלכליות ותרבותיות ממגוון זוויות ועובר ביניהן בקצב מסחרר. בין אם מדובר בסוציולוג שבדי המבקר בארץ או מומחה ביטחני המתנתח את "מלחמת תשעת הימים" של 1968, רדלר מכסה רוחב יריעה מרשים שמעיד על מחקר חכם ומעמיק, אך הספר עדיין נקרא בצורה קולחת יחסית.

בין שורות הספר שרוי גם הומור שנון בכמויות נדיבות, אך מי שקורא ביניהן מבין את מטרתו העיקרית של רדלר – חשיפת הקהל הישראלי למדינה שיכלה להיות פה אילו הייתה נבנית ברוח ליברלית ואנטי מפ"איניקית. והוא מצליח.

הספר מקפיד לנגוע ברוב הבעיות הבוערות ביותר בישראל של היום, ומקשר אותן באופן טבעי להחלטות עקומות שהתקבלו בראשית המדינה. הוא פותח בניצחון המפתיע של המפלגה הליברלית על מפלגת הפנקס האדום, והקמת ממשלה ביחד עם קואליציית מיעוטים.

הוא מספר על ההתמודדות, או היעדרה, של הממשלה עם קליטת היהדות הספרדית בצורה אשר היטיבה עמם יותר מכל תכנון מרכזי. הוא מראה איך גישתה של המפלגה להתערבות בשווקים מונעת מראש את סכנת הריכוזיות ויוקר המחייה ברוב תחומי החיים. איך בנייה נכונה של הממשלה יכולה למנוע בירוקרטיה מיותרת ואיך החרדים והערבים יכולים להשתלב בצורה מוצלחת בחברה הישראלית. הקורא נחשף למדיניות ליברלית על כל גווניה, ממיסים נמוכים והיעדר מכסים, יחסי ממשל מקומי-ארצי ועד החשיבות שבחוקה.

 

דוגמה מאלפת במיוחד לבניית מנגונים לממשל יעיל מביא רדלר בדמות "חוק ההחזרים" אשר מעבירה הממשלה הליברלית. לפי החוק, בחודש אפריל מדי שנה, על הממשלה להחזיר לאזרחים כל עודף מהתקציב של השנה הקודמת. לא מדובר רק בחוק שנשמע כל כך הגיוני עד שזה אבסורד שהוא עדיין לא קיים, אלא בצעד עם השפעות חיוביות על התנהלות החברה כולה:

"[החוק הוא] גם דרך יעילה להפוך את האזרח לפעיל יותר בניהולה של המדינה. מהרגע שהכסף הגיע לכיסם של התושבים הם הפכו בלי עניין בניהול יעיל וחסכוני של המדינה, מפקחים מטעם עצמם למניעת בזבוז, משגיחי תקציב ממשלתי בעלי מניה עם דיבדנד.

חשוב מכל: ההחזר השנתי הפך את תושבי ישראל לאויבים מושבעים של כל צעד שאיים למנוע מהם את ההחזר… כל פוליטיקאי בישראל יודע שניסיון להפסיק את חלוקת הכספים הוא חרקירי פוליטי – ולכן יש תמיכה מקיר- לקיר בהקטנת הוצאות"

החיים שמעבר לפינה

למרות כוונותיו הטובות בבירור של רדלר, נדמה שגם אם התכוון לכתוב היסטוריה אלטרנטיבית, הוא גולש לעיתים לכתיבה אוטופיסטית וגם בנסיבות המקלות והאופטימיות ביותר, חלק מתיאוריו לא נשמעים סבירים. כנראה שגם ממשלה סופר-ליברלית לא הייתה מבטלת כליל את מס ההכנסה ומנהיגה מס קנייה נמוך בלבד, וההשתלבות הכמעט מושלמת של הערבים הישראלים בפוליטיקה הציונית נדמית יותר כפנטזיה מאשר אלטרנטיבה.

מתוך הספר

גם המבקרים של הממשלה הליברלית בספר מוכנסים מדי פעם למשבצת המסנגרים בעל כורחם, עם ביקורות גרועות על מבנה החברה הישראלית או יציאות הבאות להגחיך את המצב הקיים (באמת סביר שללא מימון מדינתי המחלקות למדעי הרוח היו דווקא פורחות?).

לעיתים תיאור המציאות הוורוד יגרום גם לליברלים מושבעים להרים גבה, אך בסיכום הכללי החלקותיו של רדלר יותר מנסלחות.

כאמור, הבריזה הליברלית המרעננת שנושבת מדפי הספר מתובלת כהרגלו של רדלר בהומור רב, כך למשל מסופר על המחלקה לארכיאולוגיה על שם גרושתו של משה דיין ושותפות עסקית מפתיעה בין יוני נתניהו לאהוד ברק שהניבה פרויקט ביזארי.

אך בין הקריצות הרבות משולבים גם רגעי תסכול של ממש. למשל כאשר כותב רדלר את מצע מפא"י לבחירות 1958, ואת אסטרטגיית התעמולה שסביבו:

את היעדים הנכבדים האלו אפשר היה לממש, לכאורה, רק באמצעות העלאה ניכרת של מיסוי, אך מפא"י טענה כי הדבר אינו הכרחי… לליברלים היו תשובות טובות לטיעונים אלה, אך כולן היו בעייתיות בזירה התעמולתית של הבחירות, ההבטחות של מפא"י עוררו רגשות… שעה שההסברים מדוע ההבטחות אינן מציאותיות היו שכלתניים… או לא מוחשיים…"

התמה הכואבת הזו חוזרת גם בסדרת העימותים של בחירות 78' בין מועמדת הליברלים לבין שמעון פרס (אלוף במיל. למקרה שתהיתם). רדלר מאמין שהטיעונים כנגד מדיניות השמאל, בכלכלה ובביטחון כאחד, תמיד היו טובים יותר, אך התקשו לתפוס בגלל פנייתו האגרסיבית של השמאל לרגש. הוא מבקש מאיתנו להתאמץ ולהתעלות מעל הרטוריקה החברתית לכאורה ומציג לנו את החיים אשר מחכים לנו מעבר לפינה.

"לו" הוא לא סתם ניסוי מחשבתי, הוא בקשה מהקהל הישראלי לתת צ'אנס לעשייה ורעיונות אשר הוכיחו את עצמם פעמים כה רבות במקומות אחרים. ספרו של רדלר הוא הצגה לא רק של מה שהיה יכול להיות, אלא של ישראל שעדיין נמצאת לדעתו בהישג ידינו.

ומדובר בישראל שכדאי לכולנו להכיר.


אורי רדלר, "לו", 395 עמ'. הוצאת סלע מאיר

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. ספר מעולה, שאפתני ולמרבה הפלא הרבה הרבה יותר מצחיק ממה שחשבתי שיהיה ספר היסטוריה חלופית.

  2. לכותב (מאת הסופר) – כתבת: ״הוא גולש לעיתים לכתיבה אוטופיסטית וגם בנסיבות המקלות והאופטימיות ביותר, חלק מתיאוריו לא נשמעים סבירים״ – וזה בהחלט אפשרי. במציאות יש כל מיני גבשושיות שהדמיון נוטה להחליק. אני מקבל בהשלמה (ובאהבה) את הפגם הזה.

    אבל אני רוצה לגעת דווקא בנקודה קטנה שעליה הערת: ״באמת סביר שללא מימון מדינתי המחלקות למדעי הרוח היו דווקא פורחות?״ – ובכן, דווקא כן.

    אוניברסיטאות – פרטיות ושאינן פרטיות – זכו תמיד לסיוע של גורמים פרטיים, מבוגרים אמידים, עבור בכאלו שרצו לקדם סדר יום מסוים (קתדרה מסוימת) וכלה באנשים שרצו לראות את שמם מתנוסס מעל מבנה. במקרים רבים, אוניברסיטאות פרטיות מוצאות את עיקר הכנסתן לא משכר לימוד דווקא כי אם מסיוע ומתמיכה פרטיים.

    כשיש מימון מדינתי יש דחיקה מסוימת החוצה של תורמים כאלו: הם אינם יכולים לממש סדר יום משלהם, הביצוע איטי ומסורבל, מבני השכר והעבודה גורמים לניצול מאוד לא יעיל של התרומות. במצב שבו אין מימון מדינתי (והמסים נמוכים…) יש מניע חזק מאוד לתורמים להיכנס – אם לא הם, מי? – ולקדם את הדברים היקרים ללבם – ואלו הם לעתים קרובות לאו דווקא המסלולים ה׳רווחיים׳ והמבוקשים. מסלולי המחשבים, הרפואה או הכימיה לא ממש צריכים אותם. בלימודי מקרא, היסטוריה, ספרות, וכו׳ – שם הם נחוצים ויכולים להשפיע ממשית, משום שהעלויות ללומדים שם הם נמוכות מאוד.

    השילוב של מבנה גמיש עם הידיעה שלפעולה יש השפעה ממשית וישירה – הם שיוצרים את המצב האבסורדי, לכאורה, וההגיוני מאוד בפועל, שבו מדעי הרוח שורדים יפה דווקא כשהמדינה אינה מממנת אותם.

  3. מה היה קורה לו מפלגת העבודה מעולם לא הייתה בשילטון?
    לא קראתי את כל המאמר אבל אני חושב שעדיף וטוב שהיה שממשלת שמאל עם מפלגת הפינקס האדום שלטה פה בתחילה ועשתה מה שעשתה כדי לשלוט
    כי אחרת איך היינו יודעים שהיא תעשה זאת בצורה כלכך רעה? ממשלת ימין היא לא טלית שכולה תכלת אבל במובנים מסויימים יש לה עדיפות על פני ממשלת שמאל ועדיף אוליי שהי יותר איזון בין שני האלטרנטיבות

  4. צריך לחבר ספר שיקרא "מדינת ישראל ללא מס הכנסה". במקום מס הכנסה יבוא מס עקיף אחיד , בגובה מסוים נניח 15% שיגבה במקום בו גובים היום מע"מ רק ללא אפשרות קיזוז. זהו מס אחד ויחיד שיחליף את כל המיסים כל מכסים וכולל ארנונה , והעיקר לבטל את מס הכנסה. וישראל תהפוך למדינה העשירה בעולם מההיבט של גובה ההכנסות של אזרחיה. אפשר בהחלט לבנות תקציב ללא הכנסות מס הכנסה וללא הוצאות מס הכנסה, כי המנגנון הממשלתי מעביר מס הכנסה מכיס לכיס.

  5. מדינת ישראל צריכה להגביר את העליה ארצה
    כך שהאוכלוסיה היהודית תגדל משמעותית.
    ולפזרם בנגב ובגליל ולפתח מטרופולין מקביל לתא.
    יחד עם הקמת שדות תעופה חדשים בנגב ובגליל.
    וכשהאוכלוסיה היהודית תגיע לעשרה מליון.
    ניתן יהיה ליישם את הפיכת הצבא מחובה למתנדבים
    ושכיר.כך הצבא יהפוך לקבלן העבודה הגדול לתושבי הפריפריה.וכל אדם שירצה לתרום כמתנדב.שאר האזרחים יעשו שירות לאומי/אזרחי.והשסע בעם יקטן.

  6. השמאל , כלומר ימי בן גוריון היה לחלוטין ימין… תקראו את כתבי בן גוריון ותבינו מייד.

  7. בעייני לאומיות המובססת על סוציאליזם בשנים הראשנות מדינה ללא כפייה המייצר שיוויון הזדמניות לכולם, לא בסגנון בשיטת המשטר המפא"יניקית הייתה יכולה שלב נהדר להתחלתה של ישראל. הקהל הטבעי של המפלגה הליברלית הישראלית יושב לו בעיר הלבנה של שנות ה50 הנוהגים להתגנדר ברצועת חוף הים של תל אביב שלא זז במלימטר מאזור הנוחות שלו. עם גישה שכזו אי אפשר להכריע על האויב הערבי על הארץ, עם גישה שכזו לישראל לא הייה שטח לאורכה ולרוחבה של אדמות, אי אפשר לפתח את המוביל הארצי הגואל את הנגב מיובש , לבנות חקלאות, להקים תשתיות צבאיות ותחבורתיות .
    אולי מדינת ישראל הייתה מדינה כלכלית מן המעלה הראשונה, אך לא לבטח כוח צבאי טכנולוגי וחקלאי!!

    1. צריך להבין את כוחו העצום של החופש, של האדם בן החורין

  8. עברו יותר מארבעים שנה מאז המהפך. אם באמת ליברלים היו נוהגים אחרת, למה הם לא עושים את זה כבר?!

    1. בבחירות 77׳ ניצח הליכוד ולא הליברלים.
      בליכוד היו ליברלים ויוצאי מפא״י/רפ״י (הרשימה הממלכתית של יגאל הורביץ) אבל הגרעין של בגין ושמיר היה חרות, שהיתה רויזיוניסטית- כלומר לאומית-סוציאליסטית; חרות התנגדה להסתדרות אך היתה בעד מדינת רווחה מעורבת בחיי האזרח.

      חשוב להזכיר שבשנות ה-50׳, אחרי שמלחמת העולם הראתה את כוחה האדיר של המדינה בתחום הכלכלי-חברתי, ובזמן המלחמה הקרה, האווירה הרעיונית היתה מאוד בעד מעורבות ממשלה בכלכלה- בכל העולם ולא רק בארץ.
      אם ניקח אזרח היפותטי בשנת 50׳, שעלה ארצה כנער בשנות ה-30׳, שירת 4 שנים בבריגדה ואח״כ כשנה וחצי בצה״ל- הוא בהחלט ציפה שהמדינה הצעירה תדאג לו לעבודה, בריאות, דיור וכו׳.

  9. מישהו ממשפחתי, משכיל מעירק רצה להקים מפלגה והסבירו לו שיפקיעו את כל אדמות המשפחה אם יעשה זאת. זה למי ששואל למה יוצאי עירק , שמצבם סוציואקונומי גבוה, לא הלכו לפוליטיקה.