ביקורת ספר: אורד וינגייט: קורותיו והציונות

ביקורת ספר: משה יגר, אורד וינגייט: קורותיו והציונות, הספריה הציונית ומוסד ביאליק, 2013

דמיינו קצין אנגלי האוהב להתהלך עירום כביום היוולדו, אוכל להנאתו בצלים חיים, כותב שלל דו"חות פוגעניים על הקולגות, מתחצף למפקדיו, רודה בפקודיו, מזלזל בסמכות ונהלים, רשלני בגינוניו וחסר-סבלנות לבינוניות ומנהלה.

כעת דמיינו שזה היה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.

זהו סיפור שכמעט והיה. לו היה אורד וינגייט שורד את מערכת בורמה במלחמת העולם השנייה, חלומו לעמוד בראש הצבא היהודי, שהיה גם תקוות מנהיגי היישוב בארץ ישראל, היה עשוי להתגשם. ספרו החדש של משה יגר, אורד וינגייט: קורותיו והציונות, מנסה להבין את הקשר של וינגייט לציונות דרך סיפור חייו הקצרים.

גאון צבאי

מובן מאליו, וינגייט לא היה אמור להתמנות לרמטכ"ל הראשון של המדינה היהודית בשל מנהגיו המוזרים. עליהם סלחו לו משום גאונותו הצבאית. הקריירה הצבאית של וינגייט רצופה ניצחונות, ואין בה כישלונות. הוא השכיל, בכוח יצירתיותו הצבאית הייחודית, הבנתו המוחלטת בהפעלת כוח, ויכולת הפיקוד יוצאת הדופן שלו, להביס כוחות גדולים בעזרת כוחות קטנים, שפעמים רבות נאספו מן הגורן ומן היקב. הוא עשה כך באופן מצומצם בארץ ישראל, באופן נרחב יותר במערכה באתיופיה (חבש), ובקנה מידה גדול במערכה בבורמה, שם בנה את כוח ה"צ'ינדיטים" המפורסם.

בזמן שכוחות בעלות הברית הוכו שוק על ירך בכל הזירות בעולם, בלטו הישגיו של וינגייט עד ששמו נודע וכובד על-ידי רוזוולט וצ'רצ'יל, שאף נתן לו היתר חופשי ליצור איתו קשר. מלחמה היא שעת מבחן אמתית, המפקדים הבינוניים נבדלים בה מן הטובים, והטובים מן המעולים. וינגייט היה שייך לזן האחרון, ולמרות שלל מוזרויותיו ואף מצוקה נפשית שנקלע אליה (כנראה בשל מלריה), הוא התקדם במהירות מטאורית בסולם הפיקוד ובסדר גודל הכוחות שהוקצו לו.

וינגייט היה "החבילה השלמה". כפי שאמר עליו קצין ששירת תחתיו בשתי המערכות בבורמה, ברנרד פרגוסון:

אמת המידה שלו הייתה שלמות, לא פחות מכך … אף קצין אחר לא היה מסוגל לחלום חלום, לתכנן תכנית, לגייס את הכוח הדרוש, לאמנו, לצקת בו השראה ולהובילו. יש שמצטיינים בתכנון, או באימונים או במנהיגות. כאן היה אדם שהצטיין בכל השלושה, ושחזונו ליד שולחן הדיונים השתווה לגאונותו בשדה הקרב.

מותו הפתאומי והמסתורי למדי של וינגייט, בהתרסקות מטוס בשבוע השלישי של המערכה השנייה שלו בבורמה, קטע קריירה שהייתה עתידה לעשות חיל במלחמה, ולסייע לעניין הציוני בתומה. כמו כל אדם יוצא דופן במערכת היררכית, לווינגייט לא חסרו אויבים בתוך הצבא הבריטי, אך בזכות יכולותיו הוא הפך לשם דבר עולמי בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. כפי שכותב משה יגר, "ספק אם היה עוד חייל, בדרגת מייג'ור ג'נרל בלבד, שזכה לשפעה כזו של פרסומים מכל הסוגים ולהתעניינות כה רחבה".

ללמד את הציונים ציונות

וינגייט היה בישראל בסך הכל כשנתיים וחצי, אך בזמן קצר זה הותיר חותמו על תפיסת ההגנה האקטיבית של היישוב באמצעות הקמת "פלוגות הלילה המיוחדות". הוא פיתח תורת לחימה והקנה אמונה עצמית לדור של מפקדים ישראלים; הוא נתן דוגמא אישית כמפקד שהלך בראש והמשיך לשלוט בקרב גם כאשר נפצע והיה תחת אש; הוא סייע כמיטב יכולתו בקרב האנגלים, וניסה לשכנעם, בטענו מתוך האינטרס הבריטי האימפריאלי, בנחיצות בנייתו של כוח יהודי בארץ ישראל; הוא הצטרף למעגלי ההנהגה הציונית והפרו-ציונית, ותרם להם הרבה מעבר למה שמותר היה לו כקצין אנגלי.

במידה רבה, וינגייט נתן למנהיגי התנועה הציונית שיעור בציונות ובריאליזם פוליטי. לא פעם הוכיח אותם על רפיסותם (הן ב"הבלגה" והן בדיפלומטיה מול הבריטים) ועל אי-הבנתם את גודל השעה ההיסטורית. דוד הכהן מספר עד דברים שאמר לו וינגייט בפגישתם הראשונה ב-1936:

דע, אני ציוני בכל לבי. מרגיש אני את עצמי בעל-חוב לכם. הרבה עיינתי בספר התנ"ך, ספר הספרים לעולמי עד, יצירתו הנשגבה של עם ישראל, תעודה עולמית לחייו בארץ זו … זכותי אני היא לסייע ולהילחם את מלחמתכם ולכך אקדיש את מיטב חיי … כל מי שמרים יד עליכם ועל מפעל תחיית ארצכם יש להילחם בו. אם מתוך צרות-עין, בורות ותורות מסולפות, אמר העם השכן לקום עליהם … ומתוך "חשבון של פוליטיקה" הוא מוצא תומכים גם בעמי. אלחם אני אתכם יחד גם באלה וגם באלה.

בארץ ישראל הפך וינגייט במהירות למקורבם של חיים וייצמן ומשה שרתוק (שרת), ראשי ההגנה, ועוד רבים וטובים בהנהגת היישוב. כאשר מתבררות דעותיו, אין בכך כל תימה. למשל, במכתב שכתב לדודו, הוא מבטא שאיפה למדינה יהודית משני עברי הירדן על-ידי סילוק "עבדאללה המושחת", מזלזל ביכולת הצבאית של מדינות ערב, ומלין בחריפות על הבריטים האוהדים את הערבים והעוינים ליהודים. בנאום אחד לחייליו אמר "יעזרנו האל לקטול את כל אויבי היהודים, כי אויבי היהודים הם אויבי האנושות כולה". על קדושת ירושלים לערבים אמר: "כל התביעה האסלאמית לכיפת הסלע נשענת על מעשייה הנחשבת כיום, לפחות, בלתי נתפסת כמו 'לילות ערב', על-ידי כולם מלבד המוסלמים הקנאים ביותר". ועוד ועוד. יהודים רבים מעידים כי מווינגייט שמעו ציונות מן הסוג שהנהגתם הציונית לא העזה להשמיע.

לא פלא, אם כן, שבריטים רבים סלדו ממנו, ובמהרה הרחיקו אותו מן השירות בישראל. אבל לא רק הבריטים, אלא גם ראשי הציונות ראו בו לפרקים ציוני להוט מדי. אלא שוינגייט הריאליסט ידע על מה הוא מדבר, שכן היטיב מהם לנתח התרחשויות היסטוריות. הוא חזה את מלחמת העולם השנייה, והבין כי צ'מברליין מקרב אותה בניסיונות הפייסנות שלו כלפי היטלר. יתר על כן, הוא הבין כי היהודים ישלמו מחיר עבור גישה זו. בעניין זה התעמת עם הגישה הפייסנית של ההנהגה הציונית כלפי הבריטים. כך, למשל, אמר לדב יוסף, איש הסוכנות, בשלהי 1938:

לו הייתי אני ד"ר וייצמן, הייתי קובע לי למטרה לחדור בדרך שהיא אל לשכתו של מר צ'מברליין … והייתי אומר לו: "זה עתה חיסלת את צ'כוסלובקיה, וכנראה שאתה סבור שטוב יהיה לנהוג ביהודים בדרך דומה … אנו נתנגד בכוח לכל ניסיון לשלול מאתנו את זכויותינו ונילחם בך עד הסוף" … אז הייתי פונה ויוצא מן החדר … אני מכיר את בני ארצי. אם הוא [צ'מברליין] לא יקרא לד"ר וייצמן לשוב עוד לפני צאתו את החדר, לבטח יחזירנו ללונדון בטרם ירחיק בנסיעתו לארץ-ישראל.

אך לא זו הגישה שנקטו וייצמן ואחרים. מחלוקות דומות נפלו בינו לבין ראשי הציונות גם בעניין הקמת גדודי חפרים יהודיים בחזית המערב. למחלוקות נוספה גם סוגיה אישית. כאשר הבטיחו הבריטים להקים כוח יהודי (הבטחה שהופרה), לא עמדו וייצמן ובן-גוריון על כך שווינגייט יעמוד בראשו, ובכך לא שמרו אמונים לתומך הציונות הגדול ביותר ואיש הצבא היחיד שהיה יכול להשתמש בהזדמנות זו כדי לבנות צבא יהודי כהלכה.

סערה ציונית מושלמת

השאלה מה הפך את וינגייט לציוני כל כך היא מטרת החיבור של משה יגר, ואמורה להיות ייחודו. אך התשובה איננה מסתורית כל כך. ההגעה לארץ ישראל הייתה לווינגייט "סערה מושלמת". העזרה ליהודים הנרדפים והחלשים ענתה על אמונותיו המוסריות; הוא היה חסיד גדול של התנ"ך וארץ ישראל; פעמו בו רגשות דתיים מתאימים; אורח חייו הפיסי והאינטלקטואלי בא כאן לידי מימוש מובהק; וכמובן, המאבק שהתרחש בארץ התאים ככפפה לגאונותו הצבאית.

למזלו של הספר, המחבר אינו מסתפק בהקשר הציוני, ומספר את סיפור חייו של וינגייט לרבות המערכות באתיופיה ובורמה, בהשמטה מכוונת של ההיבטים הצבאיים (הקורא בכל זאת מבין כי לפניו מצביא מבריק). בנוסף, משה יגר סוקר ודן בביקורת על וינגייט מטעם ההיסטוריונים החדשים, ובקשר של משפחת וינגייט לארץ דרך הנצחתו הנרחבת בישראל. נקודה מעניינת אחת הדורשת דיון, החסרה בספר, היא הדמיון הרב שבין דעותיו של וינגייט לאלו של ז'בוטינסקי ורוויזיוניסטים אחרים, שהיה – הן בענייני צבא והן בענייני דיפלומטיה – גדול יותר מאשר לאלו של מנהיגי הממסד הציוני.

סיפורו של וינגייט מעורר השראה ומשכיל את הקורא מבחינות רבות. הוא היה אדם יוצא דופן עם עניין מיוחד בישראל. ההתקפיות שלו, היצירתיות, הריאליזם, המנהיגות, הפיקוד, השנאה שרחשה כלפיו בשל גאונותו האקצנטרית, זלזולו בבינוניות, וכמובן, הציונות שבערה בו, יוצרים עניין היסטורי ומעשי רב, ומעוררים את הקורא למחשבה.