נקמתו של זקן ציון: ראיון עם בלוגר לוחמני

הוא סבור שהליברלים האמריקנים לא מסוגלים להבין את ישראל, אבל פועל ללא לאות להסביר להם; הוא נחשף יום-יום לרמות גבוהות של משטמה ואנטישמיות הרווחות בעולם הערבי, אך מאמין שעל-ידי חשיפה ביקורתית של סיפורים אלו ניתן "להציל את העולם". ראיון עם אחד הבלוגרים הפרו-ישראליים המשפיעים ביותר: "זקן ציון"

ממוצע העלאות של 10 אייטמים ביום ורשימה מרשימה של קוראים בעלי-השפעה, הופכים את הבלוגר "זקן ציון" (Elder of Ziyon) לאחד הבלוגרים הפרו-ישראלים המובילים בעולם. מי שעוקב אחריו מגלה כיסוי שיטתי של אירועים החולפים מתחת לרדאר התקשורת המערבית, כמו גם יכולת ניתוח מעמיקה וביקורתית. כשכל זה מתובל בחוש סאטירי משובח וגאווה יהודית מהסוג הישן, מתקבל מוצר אקטואלי ייחודי. בשבועיים האחרונים ביקר אֶלדֵר (שעל חיסיון שמו המלא הוא שומר בקנאות) בארץ בכדי לאסוף חומרים מצולמים לבלוג שלו, ומצא גם זמן לשוחח עם צוות 'מידה'.

איך בלוג נולד

ספר לנו על ההתחלה שלך. כיצד נכנסת לתחום?

הכל התחיל לפני עשר שנים בערך, סביב מתקפת הטרור של האינתיפאדה השנייה. השתתפתי אז בדיונים רבים במערכת ההודעות של יאהו! חדשות וניסיתי להציג עמדה פרו-ישראלית בקשר למה שקרה אז. הייתי מאוד גאה בעצמי ובתשובות שסיפקתי, ואז המערכת הייתה מוחקת את כל השרשור וממשיכה לדבר הבא. אמרתי לעצמי שזה פשוט בזבוז זמן להשקיע כל כך הרבה בשביל קורא אחד או שניים שבלאו הכי לא הולכים להשתכנע. אז החלטתי שאני צריך פלטפורמה קבועה יותר. וכך החל הבלוג. הכינוי שלי במערכת יאהו! בזמנו הייתי 'זקן ציון' ופשוט המשכתי איתו.

מהן שיטות העבודה שלך?

בחצי-השנה הראשונה הייתי פשוט מעתיק טקסטים ממקומות שונים ומעלה אותם לבלוג, לא עשיתי עם זה שום דבר מיוחד. אבל לאחר כמה חודשים התקדמתי לשלב הבא והתחלתי לעשות קצת מחקר בעצמי.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לבדוק את השימוש בשם 'פלסטין' בימים שלפני קום המדינה, ולהראות שבהרבה מקומות השם הזה מתייחס דווקא ליהודים. כך הייתה אז 'התזמורת של פלסטין', 'הבנק של פלסטין', וכדומה, כלומר, אין זה שם של עם או מדינה קדומה, אלא של המנדט הבריטי. אלו כמובן דברים שכולנו ידענו גם קודם, אבל כשמחברים את זה כך, ומציגים זאת באמצעות ציטוטים מעיתונים מכובדים מהתקופה כמו ה-ניו-יורק טיימס, זה יוצא לא-רע. משם והלאה המשכתי לבצע מחקר עצמאי בכל מיני כיוונים.

איך אתה עובד היום? אתה מגיע לכמויות עצומות של חומרים

בכל בוקר, דבר ראשון אני עושה סקירה מהירה של אתרי החדשות הישראליים, כדי לדעת פחות או יותר מה קורה. לאחר מכן אני סוקר בקביעות את האתרים הפלסטיניים השונים. תמיד מעניין לראות את הזוויות השונות שלהם לסיפורים ואת ההכפשות ההדדיות. אחרי זה אני מתרחב קצת לאתרים במדינות אחרות, לאחרונה הרבה במצרים. אפילו באתרים המצריים באנגלית אפשר למצוא כמויות גדולות של חומר שלא מגיע לתקשורת המערבית.

לאחר מכן אני משתמש בכמה מחרוזות חיפוש קבועות בערבית שאני מריץ בגוגל ניוז, כמו 'יהודים', 'ציונות' וכדומה. זה תמיד מביא לי חומרים מצוינים. השיטה הזאת נותנת פרספקטיבה מעניינת. אפשר לראות למשל עלייה ברורה באנטישמיות במצרים מאז עלייתו של מורסי לשלטון, לפי ריבוי ההתייחסויות ליהודים שם.

בנוסף אני גם מקבל חומרים מהגולשים ששולחים לי הפניות ותובנות שלהם. אבל אני תמיד בודק בעצמי את הדברים לפני שאני מפרסם, וקורא הכל במקור ובעיון. אם מדווחים על סקר או על מחקר אני תמיד אכנס לקרוא את הממצאים הגולמיים ולא אסתפק בתקצירים. בדרך כלל אפשר למצוא הבדלים משמעותיים.

האם יש לך שיתופי פעולה עם אחרים?

אין משהו קבוע, אבל מפעם לפעם יש שיתופי פעולה יפים. בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' למשל חברנו יחד ארבעה בלוגרים והתחלנו לבדוק באופן שיטתי את הרשימות של האזרחים ההרוגים שפרסמו ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים. הצלבנו את הרשימות שלהם לרשימות הלוחמים שמופיעים באתרי הג'יהאד האסלאמי והחמאס וגילינו שרבים מהאזרחים "התמימים" הללו תוארו למעשה כשאהידים לוחמים.

אמריקה וישראל

איך לדעתך הציבור האמריקאי רואה את ישראל?

יש הבדל גדול בין הליברלים האמריקנים לליברלים הישראלים. אפילו הליברלים הגדולים בישראל, כמו שמעון פרס, שמעוניינים בפשרה ובהקמה של מדינה פלסטינית, לא מוכנים לקבל נסיגה מלאה לקווי 67'. הם מבינים שמה שיש כאן זה לא משחק ילדים וכי מדינת ישראל עומדת בפני אתגרים ביטחוניים אמיתיים, ולכן נסיגה מלאה לקווי 67' היא דבר שפשוט לא עומד על הפרק.

כאן נפער פער עצום בין ישראלים לאמריקנים. המסר הזה בכלל לא מצליח להגיע לציבור האמריקאי. עבור האמריקנים עמדה שכזו נתפסת כימנית, ניצית, שמתאימה לנתניהו ולליכוד, והם פשוט לא מבינים את המורכבות האמיתית שיש כאן.

אני זוכר איך לפני 15 שנה שמעון פרס הופיע בתכנית של פיל דונהיו, מנחה מאוד ליברלי, שהציג את פרס בתור "זוכה פרס נובל לשלום". פרס ניסה כל הזמן להסביר לו שיש כאן סוגיות רציניות, שהערבים באמת שואפים להשמיד את ישראל ושאין כאן פתרון פשוט של גזור-הדבק. אך המראיין לא קלט את זה והמשיך לדחות אותו בטענה כאילו פרס אומר את זה "לצרכים פנימיים" של האלקטורט שלו, וכי העמדות האמיתיות שלו הן הרבה יותר שמאליות.

באמריקה לא מבינים את הליברליזם הישראלי. ישראל היא מדינה ליברלית בכל קנה מידה. כך ביחס לזכויות נשים, זכויות מיעוטים וכדומה; ולפתע, אותם ליברלים ישראליים משמיעים מסרים שהאמריקאים תופסים כניציים. אני אומר להם: "אתם חייבים להתחיל להקשיב למה שהחבר'ה האלה אומרים, יש כאן משהו הרבה יותר מורכב".

לכן הכיוון שלי בבלוג הוא להציג את ישראל מנקודת מבט ליברלית. אני מן הסתם ימני יותר מחלק מהקוראים, אבל בכל זאת נקודת המבט שאני כותב ממנה היא ליברלית. הציבור האמריקאי חייב להבין שהעמדה הישראלית – אפילו הימנית – היא עמדה ליברלית בכל קנה מידה. כל הקונספט של הגדרה עצמית וזכויות לאומיות הוא רעיון ליברלי.

להזיז את הקונצנזוס

מה לגבי השפעה? עד כמה אתה חושב שאתה מצליח להשפיע?

יש לי הרבה קוראים בעלי השפעה, באופן לא פרופורציונלי. יש לי הרבה כותבים ובעלי טורים מוכרים שקוראים אותי באופן קבוע.

אני רואה שהמסרים והנקודות שאני מעלה באים לידי ביטוי בכמה אתרים יהודיים וישראלים, אבל זה יותר קשה להצליח להגיע לתקשורת המרכזית. זה אתגר גדול, אך עמדתי בו מספר פעמים. במהלך מבצע 'עמוד ענן' כמה אייטמים שלי הגיעו ל-CNN, ואפילו ל-ניו יורק טיימס. כמה דברים, שעשיתי יחד עם אחרים, הצליחו לשנות את ההתייחסות למלחמה. גם בתחילת מבצע 'עופרת יצוקה' הסברתי לקוראים ש-30% מהרקטות שחמאס יורה נופלות בתוך שטחי הרצועה. לכן, כשנהרג בעזה אדם חף מפשע, אי-אפשר להאשים אוטומטית את ישראל. אמרתי את זה ממש בהתחלה; וכשהגיעו דיווחים על מקרים כאלה, הוכחנו שמדובר בירי של חמאס וכלי-תקשורת תיקנו את עצמם. זה היה ניצחון גדול. לאחר מכן הכותרות התחילו להיות קצת יותר מסויגות והתחילו להזכיר כי הידיעות אודות מותם של חפים מפשע מבוססות על "טענת הארגונים הפלסטיניים". הם עדיין ייחסו לטענות אלו אמינות, אבל לפחות הסתייגו מעט.

אחד הסיפורים החשובים שהייתי מעורב בהם הוא סיפורו של מרק גרלאסקו, מ'משמר זכויות האדם' (HRW), שפוטר לאחר שנחשף כי יש לו אוסף מזכרות נאציים. זה היה מקרה קלאסי של העצמת סיפור באמצעות שימוש בבלוגים. לדוגמא, ממש כשהסיפור עמד לדעוך, אחד מאיתנו מצא תמונה של גרלאסקו בחולצה נאצית עם הבת שלו, וזה קיבל דחיפה מחודשת. כך הצפנו את הסיפור שוב ושוב. הדבר הטוב ביותר שהיה כשגילינו ש'משמר זכויות האדם' הפעילו מגיבים מטעמם, וגילינו שכולם מגיעים מהכתובת של הארגון, HRW.COM. כמובן שדיווחנו על כך. הפעולות הללו העצימו את הסיפור ולא נתנו לו לדעוך.

ישראל וערב

מה לגבי סוגיות פנים-ישראליות? אתה כותב על זה?

אחת הסיבות להצלחה שלי היא העובדה שאני נמנע בעקביות מלהיכנס לנושאים שנמצאים במחלוקת בין היהודים לבין עצמם. אני לא כותב על פוליטיקה ישראלית ולא על ויכוחים חברתיים בישראל. משום כך מרבית הפרסומים שלי נמצאים בקונסנזוס היהודי, ואני מצליח להביא לבלוג הן ליברלים והן שמרנים. אני מספר מה הערבים עושים, מה הפלסטינים עושים, אני חושף את השקרים שלהם, וזה טוב לכולם. אם הייתי מתחיל להיכנס לסוגיות כמו הדרת נשים בבית-שמש או הבחירות לכנסת, הרבה מהקוראים יתחילו להתרחק מהבלוג.

איך שיתוף הפעולה שלך עם גופי ההסברה הישראלים?

לכולם יש רצון טוב וכולם מוכנים לעזור. אבל בשורה התחתונה אנחנו לא מקבלים את המידע שאנחנו זקוקים לו במהירות הנדרשת. כשגוף כמו 'המרכז הפלסטיני לזכויות אדם' מפרסם דו"חות שמאשימים את ישראל בהריגה של עשרות חפים-מפשע, אני קודם כל מצליב את המידע שלהם עם מידע גלוי אחר, ובודק סתירות ואי-סדרים בדו"ח. אבל למען האמת זו לא צריכה להיות העבודה שלי. הרי המידע האמיתי הגולמי קיים אצל צה"ל, ומישהו שם יכול לספק מענה אמיתי ואמין, שיתייחס לפחות לחלק מהמקרים שבדו"חות הללו. די להצביע כמה פעמים על שקרים והטעיות שלהם בכדי לעשות את העבודה.

מה דעתך על אופן הסיקור של המזרח-התיכון בתקשורת המרכזית במערב?

אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי הוא האופן שבו התקשורת שוב ושוב מייחסת אמינות לערבים. הם לא מסתכלים לאחור ורואים שבהרבה מאוד מקרים התברר שדווקא הגרסה הישראלית היא הנכונה. מהסיבה הזאת אחת המשימות המרכזיות שלי היא לבייש ולהביך את הצד השני. זו הדרך היחידה שלנו לנצח במלחמה הזו. כך גם תיפגע האמינות שלהם בעיני המערב, וגם – כך אני מאמין – ניתן להביא לשינוי בדפוסי החשיבה והפעולה של הערבים.

לערבים אכפת מהכבוד העצמי שלהם. אם ממנפים את זה נכון, אפשר לאט לאט להצליח. ערכים מערביים נקלטים במרחב הערבי באמצעות התקשורת המערבית. והם נחשפים לסטנדרטים העיתונאיים המקצועיים של המערב וליחס שלו לתופעות חברתיות. הערבים יודעים היום שתופעות מסוימות פשוט לא מקובלות עלינו. אני יכול לראות את זה, למשל, דרך השימוש הפומבי במילה 'יהודים'. הערבים היום מודעים לכך שהמערב רגיש לרטוריקה אנטישמית, ולכן השימוש במילה 'יהודי' פחת משמעותית ביחס למה שהיה בשנות ה- 70 וה- 80.

אז יש כאן בושה בפעולה. זה גורם שאנחנו צריכים להעצים אותו. להבליט את המסר שאומר "אתם מתנהגים כמו חיות, אתם צריכים להתבייש בעצמכם ולשנות את התנהגותכם". זה לא שכל העולם הערכי והתרבותי שלהם הוא רע, אבל בהחלט יש אלמנטים בו שראויים לכל גינוי. הערבים בתוך תוכם מתביישים בחלק מהתופעות שרווחות אצלם, וכשהם רואים שעושים מהם צחוק זה בסופו של דבר משפיע עליהם.

לכן אני משוכנע שהדבר העיקרי שהמערב יכול לעשות הוא לפרסם סיפורים כאלו ולהיות ביקורתי כלפיהם. אבל התקשורת המערבית בדרך כלל מתעלמת מידיעות כאלו, מתוך התנשאות אופיינית; כביכול אין טעם לצפות לסטנדרט מוסרי אצל הערבים. אני מאמין בהיפך הגמור: זו הדרך היחידה להציל את העולם. לחשוף שוב ושוב את מעשיהם וחשיבתם של הערבים, ובסופו של דבר הם ישתנו. להשפיע דרך הכבוד העצמי הערבי, זה הנשק האפקטיבי היחיד שיש למערב.