האפרטהייד הישראלי וההומור הימני

תחרות האפרטהייד הישראלי שערכנו בשבוע שעבר בדף הפייסבוק של 'מידה' הניבה לא-מעט צילומים מוצלחים, המשקפים נכוחה את אופיו של האפרטהייד השורר בישראל: משטר זוועה, בו הציבור המופלה נוכח בהמוניו באוניברסיטאות, בבתי-החולים ובקניונים, מדוכא באכזריות באמצעות תקציבי העברה ואפליה מתקנת. אלא שלצדו של הומור משובח מצד המגיבים, התגלתה תופעה מטרידה אחרת: הימין הישראלי, נאמר זאת בעדינות, הוא לא העיפרון הסרקסטי ביותר בקלמר

היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל הם נושא רציני, שראוי לעסוק בו בכובד ראש. לעומת זאת, קמפיין ה"אפרטהייד" המתחולל באוניברסיטאות המערב עם פרוס האביב, הוא פארסה פאתטית ותו לא. הניסיון למתג את הבעיות של החברה הישראלית על-פי תקדימים גזעניים משנות ה-30 האירופאיות או משנות ה-70 הדרום-אפריקניות, הוא כל כך תלוש מהמציאות עד שסמיכותו של שבוע האפרטהייד לחג-הפורים נראית כמו המסגור היחיד ההולם את האירוע.

כל מי שמתגורר מחוץ לאוטופיה הציונית שבמשולש הרצליה-פתח-תקוה-ראשון-לציון, זוכה להכיר את הערבים אזרחי ישראל כחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום כמעט בכל תחום. בין אם מדובר בתעשייה, מסחר או אקדמיה, קשה לו לישראלי המצוי למצוא את אותו אזור "נקי מערבים", שכל-כך נדרש בשביל לצלם אפרטהייד. הדבר נעשה קשה אף יותר כאשר מדובר בשירותים ממשלתיים הניתנים לאזרחי המדינה. להלן תחרות חדשה: פרס נדיב מובטח לצלם שיוכל למצוא ולו פריים אחד של הפרדה גזעית בסניפי הביטוח-הלאומי בבאר-שבע, חיפה או ירושלים, בבתי-החולים סורוקה, הדסה או רמב"ם, או באוניברסיטאות כמו בן-גוריון, העברית וחיפה. תמונה אחת שווה אלף מילים:

ועכשיו למשפט ההסתייגות הפוליטיקלי-קורקטי: כן, ישנן תופעות בשוליים של אלימות לשמה על רקע גזעני. מכל הצדדים. ולא רק על רקע גזעני. כולם ביטויי אלימות בלתי-ראויים, או כמו שאוהבים לומר אצלנו בקומונה: אלימות היא אלימות היא אלימות. העניין הוא שבשביל לגנות אלימות לא צריך לייבא שמות גנאי לועזיים מן הגורן ומן היקב של ההיסטוריה הביקורתית, ואין צורך לגייס את כל הציבור הנאור במדינות המערב, שלהם, כמובן, אין בכלל בעיות דומות מבית. במיוחד, אין צורך להמציא מה שאין, או אפילו סתם להגזים בפראות, עוטי צער ויגון ובשילוב מבטי זעזוע נוטפי טרגיות, במה שיש.

תחרות הצילומים שערכנו השבוע, שתוצריה המובחרים מוצגים כאן, משקפת היטב את היחס היחיד הראוי לדעתנו לקונספט "האפרטהייד הישראלי": גיחוך.

בלדה להומור הימני

האמת חייבת להיאמר, הפתעת השבוע לא הגיעה מן התמונות הנאות שקיבלנו, אלא דווקא מגולשים ימניים רבים. על-סמך שלל התגובות שהתקבלו בדף הפייסבוק שלנו קשה להתחמק מהתחושה שהימין בישראל כולל בתוכו 20.6% אימפולסיביים, 12% מתלהמים ו-17.5% אובר-רציניים. מותר לימין לשנוא את השמאל, ולהפך (כלומר, מותר לשמאל לאהוב את הימין), אבל הרפלקס המותנה המוצג בתגובות המרוככות הבאות, מטעם מי שלא הבינו את הציניות והיו בטוחים שאנחנו שמאלנים בוגדניים בשירות הנייה, נסראללה ואחמדינג'אד, לא בדיוק עושה עם המחנה הלאומי חסד:

אחחחח כמה שנאה עצמית (כיאה לעם היהודי)

אתם הדבר הכי דפוק שראיתי אי פעם. גייס חמישי בשיא תפארתו.

מגעיל אותי איך אתם חושבים …נמאסת

איפה רואים כאן דיכוי?

לא הבנתי איך המתנה לרכבת מייצגת מציאות קשה…. ובכלל איזו מציאות קשה הם חווים אודה לכם אם תפרטו…. יחסית לזה שאין להם חובות הם מקבלים הרבה מאוד זכויות…..

מציאות הקשה שלהם??? לפי איך שזה מיראה מכאן הם בכלל לא מיעוט הם מוזמנים לצאת מהמדינה שלנו!!!!! ולחבור לאחיהם הערבים שלא ירגישו לבד!!!

התגובות הקשות מעידות על זעזוע ימני עמוק ממפגש בלתי-אמצעי עם חוש הומור. אבל אל-דאגה, יש עתיד לבית הימני, וכעבור כמה שעות נפל אצל מישהו האסימון:

אתם ציניים נכון? לא מצליחה להבין את הקטע באף תמונה שלכם, אפשר גם פה הסבר?

גולש מתקדם מעט יותר, אף הביא המלצה רבת-רושם:

אולי שווה להבהיר את זה באמצעות כמה מרכאות למשל על המילה ״דיכוי״

ובכן, ימנים יקרים, שלא לומר "אחים" יקרים, מדובר בסאטירה. בשביל ליהנות מסאטירה צריך קמצוץ של אינטליגנציה, קורטוב יצירתיות והרבה ביטחון עצמי. לצד גולשים שהשכיבו אותנו על הרצפה, ברור שחלק מן הימין הישראלי, יחד עם כמה פמיניסטיות רדיקליות, צריך להצטייד בהללו דחוף.

איך ציווה ז'בוטינסקי על היהודים ב-שמשון: "אספו ברזל, המליכו מלך ולימדו לצחוק". רק חסר לנו שנסתפק בשניים הראשונים.