ללא רכילות ודרמה: הצוללות וכלי השייט – עובדות ומסקנות

ב-23.1.2022 החליטה ממשלת ישראל להקים וועדת חקירה לנושא רכש הצוללות וכלי השייט. על רקע זה חשוב להביא לידיעת אזרחי ישראל את העובדות המהותיות בנושא המדובר, כולל רקע היסטורי רלבנטי, ותוך התייחסות לאירועים שאירעו במקביל והייתה להם השפעה מהותית על קבלת ההחלטות.

לצורך הכתבה צפינו בעניין רב בעשרת הסרטונים אותם מפרסמת התנועה לאיכות השלטון באתר שלה כדי להכיר את הטענות המושמעות בנושא, קראנו חומר רב שפורסם על ידי ראשי המל"ל לשעבר, ונעזרנו בנתונים שפורסמו לגבי סד"כ הצוללות וכלי השיט ותכונותיהם. נדגיש כי כל המאמר מבוסס על מקורות גלויים. הוא גם עבר את עיניהם הבוחנות של יודעי דבר שהיו קרובים או בתוך תהליך קבלת ההחלטות בתקופות הרלוונטיות.

כאשר תסיימו לקרוא מאמר זה, תכירו עובדות רבות שהועלמו מכם, חלקם בכוונת מכוון על ידי אלו שמעוניינים לייצר נראטיב שיקרי המשרת את מטרותיהם הפוליטיות. אנו נדבר על הדברים הבאים:

·        סד"כ (סדר כוח) הצוללות של ישראל לאורך השנים ותכונותיהן.

·        תהליך קבלת ההחלטות בנושא רכש הצוללות.

·        רכש כלי השייט והקשר להגנה על שדות הגז.

·        מה המשמעות של אספקת צוללות למצרים.

·        מהו תיק 3000 (סיפור הסוכנים) וכיצד, אם בכלל, הוא קשור לנתניהו.

·        האם לבנימין נתניהו היו "מניות פלדה" הקשורות ל"טיסנקרופ"? עד כמה הקשר ל"בני הדודים" השפיע על ההחלטות?

רקע היסטורי של צי הצוללות

כדי להבין את האירועים העכשוויים חשוב להכיר את התפתחות צי הצוללות הישראלי לאורך השנים. סיפורנו מתחיל בשנת 1960 כאשר ישראל רוכשת שתי צוללות ישנות מסוג S מעודפי הצבא המלכותי הבריטי. הן נקראו בישראל "תנין" ו"רהב", והיוו מקור גאווה גדול למדינה הצעירה. במלחמת ששת הימים הן אף ביצעו פעולה עלומה בנמל אלכסנדריה שהסתיימה לצערנו בשבי חלק מהצוללים, אך המחישה את חשיבות הכוח התת ימי. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו 2 צוללות מסוג T, משופרות מהסוג הקודם, אך ישנות גם כן. השלישית, דקר, טבעה בנסיבות מסתוריות. אחיותיה לוויתן ודולפין שירתו עד שנת 1974. לאחר שנתיים שבהן לא היה לישראל צי צוללות כלל, הוכנסו לשירות שלוש צוללות בריטיות-גרמניות חדשות מסוג "גל" (כאן), המבוססות על דגם 206 הגרמני. צוללות אלו ששמותיהן היו אח"י גל, אח"י תנין ואח"י רהב, שירתו עד תחילת שנות ה-2000. אז נכנס לשירות הדור החדש של הצוללות המביא אותנו לימים אלו.

בתחילת שנות ה-80 הוחל בתכנונו של דגם צוללות נוסף ומשופר, ה"דולפין". גרמניה נבחרה כארץ הייצור עקב ניסיון אדיר שיש לה בנושא זה, וכן בגלל השתתפות גרמנית נדיבה במימון הצוללות. לאחר עיכובים רבים הגיעה הצוללת הראשונה מדגם זה לישראל בשנת 1999, אח"י דולפין, ומייד אחריה אחיותיה אח"י לוויתן ואח"י תקומה(כאן). צוללות אלו משרתות את חיל הים עד היום. ברגיל, אורך חיים מירבי של צוללת הוא 25-30 שנה עקב השינויים התכופים והגדולים בלחצים על גוף הצוללת בין פני הים ומעמקי הים. כמו כן, בכל רגע נתון, בממוצע, לפחות שליש ממערך הצוללות מושבת עקב הספנה לתחזוקה, תקלות או שימוש לאימונים. זכרו נתונים אלו כשנדבר על ההחלטות שהתקבלו לגבי הסד"כ העתידי.

בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוזמנו שתי צוללות חדישות נוספות מאותה מספנה, HDW בגרמניה, השייכת לקונצרן טיסנקרופ הענק. צוללות אלו שנקראו גם הן "תנין" ו"רהב" הגיעו בסוף 2014 ותחילת 2016 בהתאמה (כאן וכאן). צוללות חדישות אלו נבדלו משמעותית מקודמותיהן בכך שהכילו את מערכת AIP המאפשרת הפעלת הצוללת מתחת לפני הים ללא צורך באוויר חיצוני, ובכך לאפשר שהייה ארוכה ביותר במעמקים (כאן). על מנת לשמור על היתרון האיכותי של ישראל, הותקנו בצוללות אלו לאחר הגעתן לארץ מערכות אלקטרוניות ייחודיות רבות המשדרגות אותן ללא הכר לעומת דגמים המסופקים על ידי היצרן למדינות אחרות. יכולות אלו חיוניות מנימוקים אסטרטגים מהמעלה הראשונה לצורך טיפול והרתעת איומים מרוחקים, והמבין יבין. עם הגעתן עמד סד"כ הצוללות על חמש: שלוש מהדגם הישן ושתיים חדשות. חשוב שוב להדגיש שלשתיים החדשות יכולות רבות מעבר לשלוש הישנות.

 

איך, מתי, ולמה הוחלט על רכש צוללות נוספות

נתחיל בשנת 2009, השנה שבה חוזר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. בנקודה זו עומדות לרשות ישראל שלוש צוללות בנות עשר: אח"י דולפין, אח"י לוויתן, ואח"י תקומה. צוללות אלו מחזיקות מעמד באופן רגיל 25 שנה, עקב הלחצים האטמוספריים העצומים השוררים במעמקי הים. הארכת זמן החיים בחמש שנים נוספות דורשת טיפול מורכב, ממושך ויקר לצוללת. כלומר, ברור כבר אז שהצוללת הראשונה, שיוצרה ב-1997, מועמדת לצאת משירות בשנת 2022, או לכל היותר 2027.

בנוסף, כאשר נכנס נתניהו לתפקידו, כבר היו שתי צוללות נוספות מוזמנות: אח"י תנין, ואח"י רהב. הן הוזמנו ביולי 2006 (לא בקלות, כי הקנצלר שרדר עיכב את אישור העיסקה עד לרגע האחרון של כהונתו) והגיעו לבסוף בדצמבר 2014 וינואר 2016 בהתאמה. גם זאת יש לזכור – מרגע ההזמנה, זמן ייצור צוללת והכנסתה לשירות מבצעי הוא בין שמונה לעשר שנים.

אלא שבמקביל לתוכניות ההצטיידות המסודרות של צה"ל הופיעו במימי ישראל שלושה ברבורים שחורים שטרפו את הקלפים, לטוב ולרע. הראשון, שכולנו שמחנו עליו היה תגליות הגז העצומות בחופי ישראל (כאן). התגלית הראשונה הייתה שדה תמר שהתגלה בינואר 2009 (280 BCM) והפקת הגז ממנו החלה במרץ 2013. כשנתיים לאחר מכן, בדצמבר 2011, ישראל התעוררה לגילוי של שדה הגז לוויתן, שהיה גדול כמעט פי 3 מתמר. גם כריש ותנין הקטנים יחסית התגלו שנה ושנתיים אחר כך. לוויתן כבר מפיק גז מתחילת 2020. כריש ותנין יחלו בקרוב.

התגליות הללו הביאו לשינוי דרסטי בגודל האזור הנדרש להגנה ימית (המים הכלכליים) לעומת מה שהכרנו קודם כמים הטריטוריאליים. מדובר באזור הגדול פי 10(!) מהקודם, אזור שעולה בגודלו על שטחה היבשתי של ישראל.

נעבור לברבור השחור השני. במרץ 2011 הוכרזה כמבצעית מערכת כיפת ברזל. עד אותה נקודה לא ידענו כלל האם יש אפשרות ממשית ליירט טילי גראד ודומיהם לטווח בינוני וקצר. שנה וחצי אחר כך, בנובמבר 2012, הוכיחה המערכת את יעילותה במסגרת מבצע "עמוד ענן" ויירטה 428 טילי אויב. לכיפת ברזל (ומערכות דומות) יש השלכה על נושא כלי השייט להגנת שדות הגז שנדבר עליהם בהמשך.

הברבור השחור השלישי היה השינויים הגאופוליטיים האדירים שעבר המזרח התיכון. מצד אחד, האביב הערבי, שטמן בחובו עליית משטרים איסלמיסטים קיצוניים (כפי שחווינו בתקופת מעבר עם מורסי במצריים), ומצד שני, האיום מצד המשטר באיראן שבעקבות ההפיכה הירוקה בשנת 2009 (שדוכאה) הבין שתעודת הביטוח שלו היא טילים ארוכי טווח ונשק גרעיני, שעבורם נדרשה ישראל לכוח הרתעה משמעותי.

אם טרם הובן, כל הקלפים נטרפו. החלטות שהתקבלו בתחילת שנות ה-2000 הפכו במחי יד ללא רלבנטיות, ונדרשה חשיבה מחודשת לחלוטין. הדרישה הראשונה הייתה להעמיד את צי הצוללות על שש. אופציה לצוללת שישית במחיר מוזל ניתנה עוד בשנת 2006 ועמדה לפקוע בקרוב. הקנצלרית מרקל עשתה בעיות באספקתה בגלל חילוקי דעות שהיו לה עם נתניהו בעניין ההתנחלויות. לאחר עבודת מטה מסודרת, שהוביל ראש המל"ל יעקב עמידרור לבקשתו של שר הבטחון דאז, אהוד ברק, ומאמצים מדיניים רבים, נחתם ב-21.3.2012 ההסכם לרכישת הצוללת השישית בברלין. וכך אמר בטקס ברק בעצמו: "הצוללת השישית תהיה מכפיל כוח נוסף ליכולות של צה"ל וישראל אל מול האתגרים ההולכים ומתעצמים… חיל הים עובר בשנים האחרונות שדרוג כזרועו הארוכה של צה"ל" (כאן). רק כדי שנבין: הצוללת הזו טרם הגיעה לישראל עד היום (עשר שנים לפחות, זוכרים?). היא אמורה להגיע בשנה או שנתיים הקרובות ושמה בישראל יהיה אח"י דרקון.

עוד הערה חשובה: אין כלל מקום להשוואה בין 3 הצוללות הראשונות שהגיעו בסביבות שנת 2000, לבין תנין, רהב ודרקון. האחרונות מכילות את מערכת AIP המייצרת אוויר מתחת למים ובכך מאפשרת לצוללת זמן שהייה ארוך מאד במעמקי הים, דבר חשוב ביותר לצורך משימותיה החשאיות.

אלא שבכך לא הסתיימו הבעיות שעל הפרק. כזכור, שלוש צוללות הדולפין אמורות לצאת משרות בעשור הנוכחי, גם אם משך החיים שלהן יוארך באופן מלאכותי. חשוב להבין: שש צוללות מתחייבות מכמה סיבות. ראשית, בכל נקודת זמן בממוצע שתיים מהן נמצאות בהספנה לצורך תחזוקה או אימונים. בנוסף, עקב השינויים הגאופוליטיים וכן גילוי הגז, ישראל נדרשת לפעול בשלוש זירות בו זמנית: הזירה הצפונית, הזירה הדרומית, וזירת העומק. בנתונים אלו, על פי עבודה מקצועית מסודרת, הוחלט בקבינט שישראל חייבת לדאוג לצי של 6 צוללות באופן קבוע. נשמעות טענות שקריות כאילו הייתה כוונה להגדלת הצי לתשע צוללות. על רקע זה חשוב לשמוע את יעקב נגל, מי שהיה ראש המל"ל בשנים 2016-2017 כאשר נחתם מזכר ההבנות על 3 צוללות (שיחליפו את השלוש שיושבתו עקב התיישנותן), ואמר כך בראיון ב-18.4.2019: "לקראת הנסיעה למרקל, ראש אגף במשרד הביטחון הכין נייר שמציג את הקצב הנדרש להחלפת הצוללות הישנות בחדשות בשנים 2027-2031. הסעיף הזה לא מעורר שום תגובות או התנגדויות. כל הדיבור על כך שיהיו לישראל 9 צוללות לא היה ולא נברא"(כאן).

כתוצאה מכך נחתם באוקטובר 2017 מזכר ההבנות – הניתן לביטול – לרכש שלוש צוללות דולפיןAIP  נוספות במקום השלוש הראשונות(כאן). במקביל, החלו להישמע טענות מטענות שונות, רובן הופרכו לחלוטין מאז, על "שחיתות בדרגים הגבוהים" ומעורבותו של עו"ד דוד שמרון, בן דודו (מקרבה שנייה) של ראש הממשלה. החקירות והעתירות עיכבו משמעותית את מימוש החוזה (כאן), וגם שיחקו לידי אלה בגרמניה שמתנגדים לאספקת צוללות לישראל, ורבים המה. התוצאה הקשה של כל אותם עיכובים מיותרים הייתה שההזמנה נחתמה רק בימים אלו (כאן), ובמחיר גבוה הרבה יותר ממה שהיינו יכולים לקבל לו פעלנו במהירות. חמור מכך, העיכוב עלול להביא לכך שסד"כ הצוללות ירד בעתיד משש ועלול אף לרדת לשלוש בלבד (ראו תרשים 2), אם הצוללות הישנות ייצאו משירות בטרם תגענה שלוש הצוללות החדשות שהוזמנו באיחור. דבר זה מהווה סיכון לביטחון ישראל.

מה היה התהליך שהביא לרכש ספינות המגן

בפרק זה נתמקד בספינות המגן, שהראשונה שבהן הגיעה, לשמחתנו, כבר לפני כשנה (אח"י מגן)(כאן). כדי להבין את השתלשלות האירועים נחזור לשנת 2008, כאשר הוצגה תר"ש (תוכנית רב שנתית) תפן של צה"ל. בתוכנית זו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה והצרכים הגדולים של חילות היבשה, לא הוקצה כמעט דבר לחיל הים עבור הצטיידות. אלא ששנה לאחר מכן, כפי שהוסבר בפרק הקודם, נטרפו הקלפים עם גילוי שדות הגז מול חופי ישראל. בינואר 2009 התגלה שדה תמר, ובדצמבר 2010 שדה לוויתן הגדול ממנו פי 3. כאמור, חיל הים נדרש להגנה על שטח גדול פי 10 מהשטח הקודם, ולצורך כך, נדרשו כלי שיט גדולים יותר, מחומשים יותר, ובעלי טווחי פעולה (בזמן ובמרחב) ארוכים יותר.

אסדות הגז והתקני הקידוח היוו מטרות אידיאליות לטילים מכל הסוגים: מהאוויר, מהים ומהיבשה. במקביל, מערכת כיפת ברזל הוכיחה את יכולותיה ביירוט טילים תלולי מסלול, והתעשיות הביטחוניות פיתחו מערכות כנגד טילי שיוט שטוחי מסלול. אלא שהתקנת מערכות גילוי, זיהוי ויירוט של איומים אלו על ספינה המתנדנדת בלב ים הציגה דרישות חדשות וביניהן הגדלת ההֵדְחֵק (הֵדְחֵק = משקל נפח המים שאונייה דוחקת כאשר היא טעונה במלואה ומכלי הדלק שלה מלאים) של הספינות. חיל הים, עד נקודה זו, היה מצויד בספינות סער 5 בעלות הֵדְחֵק של 1200 טון, טווח בלתי מספק, ויכולת מוגבלת להכיל את המערכות שיתמודדו עם איומי הטילים (למשל מסוק קטן מדי ומכ"ם לטווחים קצרים מדי). עוד בתקופתו של אליעזר (צ'ייני) מרום כמפקד חיל הים (סיים באוקטובר 2011) עלתה הדרישה לספינות בהֵדְחֵק של 2000 טון. הדרישה הזו עברה מספר גלגולים אך באפריל 2013 המליץ מפקד חיל הים דאז, האלוף רם רוטברג, מן הסתם לאחר דיונים מבצעיים בתוך חיל הים, לקדם רכש ספינות גדולות מגרמניה. בנובמבר 2013 פרסמה הממשלה החלטה על פיה יוסמך חיל הים להגן על מתקני הגז(כאן).

יש הטוענים שבסופו של דבר מוקמה אסדת לוויתן רק 10 ק"מ מהחוף ולכן "אין צורך" להגן על נקודת הקידוח. אלא שבזמן שנפלה ההחלטה על רכש הספינות, נושא הגז היה מאד שנוי במחלוקת. מלבד ההתנגדות הכללית לנושא, דרשו שוחרי איכות הסביבה, כולל בעתירות לבג"ץ, למקם את האסדה ליד נקודת הקידוח, מרחק של 150 ק"מ ויותר מהחוף. לא היה ברור כלל שבג"ץ, בתשובה לעתירות אלו, לא יחייב את הממשלה להרחיק את האסדה ובכך להקשות על ההגנה עליה. בנוסף, אף חברה זרה לא תבוא לחפש ולקדוח במימי ישראל הכלכליים ללא הבטחה להגנה מלאה על מתקני הקידוח בידי חיל הים. המשמעות – מרחק עצום של 200 ק"מ מהחוף שנדרש בהגנה.

אלא שאז נוצרה בעיה: הגרמנים, שבמקור התחייבו להנחה משמעותית, חזרו בהם, כנראה כתוצאה מלחץ של ממשל אובמה, שנבע מסיבות מדיניות (לחץ על ישראל בנושא הפלסטיני) ומסחריות (מתן עדיפות לחברות אמריקאיות), ובמאי 2014 נתקעה העיסקה. נתניהו פעל באמצעים מדיניים לקבל הוזלה מול הקנצלרית מרקל, אגב, בתמיכה מופגנת של לפיד, שר האוצר דאז, וליברמן, שר החוץ דאז. אלא שבינתיים אצה הדרך למשהב"ט ביולי 2014 לצאת למכרז לספינות של עד 1800 טון. כאשר הגיעה התחייבות הגרמנית להנחה בכתב, נשלח מכתב ממפקד חיל הים, רם רוטברג, באוקטובר 2014, לשר הבטחון יעלון, מכתב שהתפרסם בשבועות האחרונים(כאן) ובו נכתב: "התנהלות משהב"ט עלול להביא לפגיעה בעתידו המבצעי של החיל וביכולות לממש את אחריותו בהגנה על מרחב המים הכלכליים".

 

לאחר מכתבו של רוטברג הסכים שר הבטחון יעלון לעצור את המכרז. בדצמבר 2014 נחתם מזכר ההבנה לרכש הספינות ובמאי 2015 הוזמנו 4 ספינות בעלות כוללת של 430 מיליון יורו עם השתתפות ממשלת גרמניה של 115 מיליון יורו מתוכם(כאן). יודגש כי עלות זו נמוכה לאין שיעור מהאומדנים הראשונים של רכש הספינות מארה"ב או ממקורות אחרים. בשנתיים האחרונות נמסרו 4 ספינות סער 6 – אח"י מגן, עוז, עצמאות וניצחון – לחיל הים, התורמות לביטחונם של אזרחי ישראל ומגינות על אסדות הגז.

ההבדלים ביכולות בין ספינות הסער-5 הישנות לסער-6 החדישות הם עצומים (כאן). הנה כמה מהם (ממקורות גלויים בלבד): טווח – ב-60% יותר. חימוש: בסער 6 אפשרות למכ"ם "אדיר" רב שכבתי, 32 טילי ברק 8 כנגד טילי שיוט, 40 טילי כיפת ברזל (המערכות מובנות בספינה), ומסוק גדול ומשוכלל הרבה יותר. על פי מאמר בביטאון חיל הים, "מכ"ם ה'אדיר' הוא גרסה מחודשת ומשופרת למכ"ם הקיים היום בסער 5, עם יכולות מתקדמות לגילוי מטרות בטווחים הרבה יותר רחוקים". חשוב גם לציין שהֵדְחֵק הספינה, הגדול פי 2, מאפשר ירי מאסיבי הרבה יותר, כמו גם את התקנת ה"אדיר" על תורן הספינה, דברים שלא מתאפשרים בספינות קטנות יותר בגלל בעיות יציבות של ספינה הנתונה לתנודות בים והחשש מהתהפכות.

הניסיונות במהלך השנים לשוות לרכש הספינות תדמית של מהלך מושחת ובלתי ראוי אינם מוצדקים. נשמעו אף טענות לא הוגנות שחברות הגז יגנו על עצמן (האם גם מתושבי עוטף עזה נדרוש שירכשו כיפת ברזל משלהם?). חשוב גם להבין שחלק מהטענות מקורן במאבק על תקציבים והשפעה בתוך מערכת הבטחון בין הזרועות השונות. מכתבו של האלוף רוטברג שפורסם לאחרונה ממחיש שוב את האבסורד בטענות אלו.

האמת מאחורי רכש הצוללות המצרי

טענות רבות מושמעות לגבי אספקת הצוללות הגרמניות למצריים, האישור שנתן או לא נתן נתניהו לגרמנים, והאיום הבלתי סביר לביטחון ישראל כתוצאה מכך. חלק מהטענות אף גרסו שמעשיו של נתניהו מתקרבים לבגידה (כאן וכאן).

ראשית, נעשה היכרות עם הצי המצרי, הצי הגדול ביותר במזרח התיכון(כאן). למצריים קו חוף של כ-2000 ק"מ, לעומת כ-200 ק"מ בישראל (כולל הים האדום). למצריים היו צוללות מאז ומתמיד, וגם היום יש לצי שלה 4 צוללות תקיפה סיניות מסוג "רומאו" אשר עברו מודרניזציה בארה"ב שם קיבלו את היכולת לשאת טילי הארפון נגד ספינות שטח. אגב, ארה"ב לא ביקשה אישור מישראל לצורך השדרוג הנ"ל…

הנה עובדה נוספת שרוב הציבור לא מכיר: כבר ב-2011 הזמינה מצרים מגרמניה שתי צוללות מסוג 209, מבלי שישראל נשאלה כלל. צוללות אלו הן בעלות גוף הדומה לכאורה לשלוש צוללות הדולפין הראשונות של חיל הים הישראלי, אלו שכזכור הגיעו לישראל בתחילת שנות ה-2000. אבל חשוב להבין: מערכות הנשק וניהול הלחימה המתוחכמות והייחודיות שפותחו והותקנו בצוללות הישראליות אינן קיימות בצוללות המצריות והדבר מובטח בדרכים שונות שלא נרחיב עליהן כאן. כמובן שצוללות אלו, שאינן כוללות את מרכיב ה-AIP (המאפשר שהייה ארוכה מאד מתחת למים), נחותות מאד מצוללות ה-212 שישראל רכשה בהמשך (שתיים מהן כבר בישראל, אחת (דרקון) תגיע בקרוב, והשלוש הנוספות הוזמנו לאחרונה, מאוחר מדי, כדי שיחליפו את השלוש הראשונות שייצאו משירות). זו גם הסיבה שהמצרים קיבלו את שתי הצוללות שלהן בתוך 5-6 שנים, כשהראשונה נמסרה ב-2016(כאן) והשנייה ב-2017(כאן).

במקביל לרכש המצרי התרחשו אירועים פוליטיים דרמטיים במזרח התיכון בכלל ובמצרים בפרט. בתחילת שנת 2011 פרץ האביב הערבי, ומשטרו של מובארק נפל בפברואר של אותה שנה. בשנה הראשונה החליף אותו הגנרל טאנטאווי שנהנה מתמיכת הצבא. אלא ששנה אחר כך, ביוני 2012, עלו לשלטון האחים המוסלמים בהנהגתו של מוחמד מורסי. כל האורות האדומים נדלקו בישראל, שפנתה לממשלת גרמניה בבקשה לעצור את האספקה למשטר האסלאמיסטי הקיצוני והעוין. גרמניה, שאינה מחויבת לקבל אישור מישראל, הבינה בעצמה את המצב שנוצר והסכימה לעכב את האספקה למרות שההזמנה כבר הייתה מאושרת והצוללות היו בייצור. למרבה המזל, משטרו של מורסי היווה סיכון גם על הדומיננטיות של הצבא המצרי ושליטתו במדינה, ובכך הביא על עצמו את קיצו. ביולי 2013 הודח מורסי ע"י הצבא, שמינה לנשיא באופן זמני את נשיא בית המשפט לחוקה עדלי מנסור (עד שהלה הוחלף ביוני 2014 על ידי עבד אל-פתאח א-סיסי שמשמש כנשיא מצרים עד היום). מרגע שמורסי הודח, התנאים השתנו וההתנגדות הישראלית הפכה ללא רלבנטית בעיני הגרמנים.

ב-2015 ביקשו המצרים להזמין שתי צוללות נוספות, זהות לשתיים שהזמינו ב-2011 אשר היו בשלבי ביצוע אחרונים(כאן). נדגיש שוב כי יכולותיהן של צוללות אלו נחותות מהצוללות הישראליות. חשוב להבין כי בפני המצרים הייתה פתוחה הדרך להזמין צוללות מתוחכמות הרבה יותר ממדינות כגון קוריאה, צרפת וסין. בנובמבר 2019, לדוגמא, פרסם המגזין "מיליטארי אפריקה" כי מצרים בודקת רכש צוללות מתקדמות מסוג S26T (1900 טון) מסין(כאן), צוללות בעלות יכולת ה-AIP. לישראל היה כדאי שהמצרים יקנו את הצוללות הנחותות יותר בגרמניה והמבין יבין.

כל אותו זמן שאירועים אלו מתרחשים, מתנהלים במקביל (2014) מגעים אינטנסיביים עם הגרמנים על עיסקת ספינות המגן לישראל, שבמסגרתה הגרמנים הסכימו בסופו של דבר לממן 27.5% מהעלות (הנחה של 115 מיליון יורו ורכש גומלין של 700 מיליון שקל). כמו כן, מסתמן כבר באופק הצורך בשלוש צוללות שיחליפו את שלוש הישנות, וגם שם ישראל מבקשת מהגרמנים הנחה גדולה הרבה יותר. במרץ 2015, שלושה חודשים אחרי שנחתם מזכר ההבנות על ספינות השטח, וכאשר משטרו של א-סיסי, הידידותי יותר לישראל, התבסס במצריים, החליטו הגרמנים כי אין מניעה למכור צוללות למצריים ואישרו את ההזמנה המצרית לשתי צוללות נוספות הדומות לשתיים שעמדו להיות מסופקות. נתניהו ידע שההתנגדות הישראלית היא חסרת משמעות והגרמנים לא מתחשבים בה. במקביל התפרסמו דברים שונים לגבי התמורה שנתניהו הצליח לקבל ממרקל (אותו סוד, שיעקב נגל מאשר כאן שאכן קיים וידוע לו). ממקורות אמינים אנו יודעים שבניגוד לדברים שפורסמו, כל בכירי מערכת הבטחון ידעו על העמדה הגרמנית וההזמנה המצרית זמן קצר לאחר שההחלטה הגרמנית התקבלה. נציין בסוגריים שגם לטורקיה מסופקות צוללות גרמניות, דבר שבמציאות הגאו-פוליטית מהווה איום לא פחות על ישראל.

חצי שנה לאחר מכן, נסע נתניהו למרקל וסוכם כי מזכר הבנות נוסף ייחתם בנושא רכש שלוש הצוללות לישראל. ראש המל"ל, יעקב נגל, מספר שהוא הכין את טיוטת המזכר בפברואר 2016, בגיבוי מלא של הקבינט. עקב טעות בעבודת מטה הוכנסו למזכר, שממילא לא מחייב את ישראל ברכישה, ספינות נגד צוללות שהציעה גרמניה. כאשר חיל הים ומשהב"ט אמרן שאין בכך צורך, הושמטו ספינות אלו מייד מהמזכר(כאן). הסיפורים והדמיונות שפותחו סביב הנושא מתאימים אולי לסדרה הוליוודית אבל אין להם כל אחיזה במציאות.

האם בתהליך היו שיקולים אישיים? המניות והעמלות

לאחר שבארבעת הפרקים הקודמים התמקדנו בעובדות ובנתונים הקשורים לרכש הצוללות וספינות השטח, אין מנוס מלהתייחס גם לנושא המניות והעמלות. "התנועה לאיכות השלטון", בסדרת סרטונים פומפוזית כמו גם בראיונות מתוקשרים מדברת על “מנוע הפלדות" ו"מנוע העמלות" כגורמים המרכזיים בקבלת ההחלטות. נפריך כאן את האגדה הזו בעובדות ובנתונים.

את נושא מניות הפלדה אפשר לחלק לשלוש שאלות עיקריות:

·        האם היה קשר בין המניות שהחזיק נתניהו לרכש הצוללות וכלי השייט?

·        האם החזקת המניות הניבה לו רווח בלתי כשר?

·        והאם בן דודו, נתן מיליקובסקי, אכן הרוויח מרכש הצוללות?

ראשית רקע עובדתי. באוגוסט 2007, בהיותו ח"כ מן השורה, רכש נתניהו ב-$600,000 1.7% בשותפות NMSD בבעלות בן דודו מיליקובסקי. לשותפות זו הייתה אחזקה של 61% בחברה בשם סידריפט (שמייד נדבר עליה), וחוב של $30M שנלקח כהלוואה לצורך השבחתה. חשבון פיננסי פשוט מראה שהשווי של סידריפט באותה נקודה היה $107M.  סידריפט נקנתה ע"י NMSD ואחרים שנתיים קודם לכן במחיר זול הרבה יותר, ומיליקובסקי השביח אותה בעזרת ההלוואה שלקח. החברה ייצרה חומר ייחודי המשמש לאלקטרודות אתן מייצרים פלדה (כאן). באותה תקופה זינקו מחירי הפלדה עקב דרישה מוגברת בסין (אולימפיאדת בייג'ינג, זוכרים?) וגם המחיר של סידריפט זינק.

ביולי 2008 חברה אמריקאית המייצרת את האלקטרודות הנ"ל, גראפטק, ושסידריפט הייתה ספק שלה, קנתה 18.9% ממניות סידריפט (מקרן פאלקון שהחזיקה בהן מההתחלה ולכן הרוויחה המון) ב-$135M (כאן), מה שגילם לסידריפט שווי של $714M. אלא שנתניהו ושותפיו לא מכרו אז את מניותיהם  ובכך הפסידו, כי בהמשך הגיע המשבר הפיננסי הגדול של סוף 2008 וההתאוששות החלקית שאחריו. בנובמבר 2010, החליטה גראפטק לקנות את יתר המניות בסידריפט כך שתהיה הבעלים המלאה שלה (כאן), וזאת עקב החשיבות של אספקת החומר הייחודי לייצור האלקטרודות. בעסקה זו שילמה גראפטק $264M ל-NMSD עבור אותם 61% שהחזיקה בסידריפט, ומסכום זה קיבל נתניהו 1.7% שהשקיע במקור ב-NMSD שהיו שווים כעת $4.5M.

 

לגבי השאלה הראשונה התשובה פשוטה: נתניהו החזיק במניות בין אוגוסט 2007 לנובמבר 2010. כפי שהוסבר בפרקים הקודמים במאמר זה, בתקופה זו לא נעשתה שום פעילות חוזית מול טיסנקרופ. צוללות 4 ו-5 הוזמנו ב-2006. צוללת 6 הוזמנה ב-2012. כלי השייט ב-2015. כלומר, אין כלל קשר להחזקה במניות ולרכש הצוללות וכלי השייט. בנוסף – נתניהו מעולם לא החזיק מניות בטיסנקרופ (המייצרת בעיקר פלדה וגם צוללות וכלי שייט) או בספק ישיר שלה.

אך האם העיסקה הייתה כשרה ונעשתה כחוק? ראשית, ברור כיום, וניתן גם להוכחה ממוסמכת, שנתניהו דיווח כדין על החזקת המניות, קיבל אישור להמשיך להחזיקן גם לאחר שמונה כראש ממשלה (מכיוון שלא מדובר במניות רגילות אלא תעודת השתתפות בשותפות שקופה – LLC), וכמובן שדיווח כדין על המכירה ושילם עליה מס רווח הון על פי החוק.

שנית, המספרים שהבאנו ונתונים נוספים מראים כי נתניהו קנה את המניות בשווי ההוגן שלהן (נעשתה עסקה במחיר דומה חודשיים לפניו) וגם מכר את המניות בשווי הוגן. הגידול העצום בשווי הגיע משלושה גורמים: עליית הביקוש העולמי לפלדה, החשיבות של סידריפט עבור גראפטק כיצרן החומר הייחודי המשמש לאלקטרודות, והמינוף שנבע מההלוואה הגדולה שלקחה NMSD ששימשה אותה לרכש סידריפט וההשבחה שלה.

טוענים גם כי מיליקובסקי נשאר לאחר העסקה בעל 11% מגראפטק שהייתה ספק של אלקטרודות לטיסנקרופ כך שיצא נשכר מרכש צוללות. חשוב להבין: טיסנקרופ מוכרת בשנה ב-34 מיליארד דולר ומייצרת כ-10 מיליון טון פלדה (אלו סדרי גודל – המספרים משתנים משנה לשנה). בצוללת בודדת יש רק כ-2000 טון ששווים לא יותר מ-4 מיליון דולר. לכל טון פלדה נדרשות 3 ק"ג אלקטרודות ששווין בתקופה הרלבנטית היה לא יותר מ-20$ (כאן וכאן). כלומר גראפטק יוצאת נשכרת מכל צוללת בהכנסה של $40,000 ומיליקובסקי באלפי דולר בודדים… זהו סכום אפסי יחסית לאחזקותיו והכנסותיו, וגם פה עשינו כנראה הערכת יתר. בכל מקרה, מיליקובסקי התנתק מגראפטק ב-2015, הרבה לפני מזכר ההבנות על שלוש הצוללות הנוספות, כך שכל הדיון מתייתר.

וכעת לנושא הסוכן מיקי גנור, העמלות, והאישום בשוחד. ראשית, נדגיש: לאחר חקירה מקיפה ושבעת מדורי גהינום, בן דודו של ראש הממשלה, עו"ד דוד שמרון, אינו מואשם בדבר. הוא מעולם לא תוגמל על רכש כלשהו, אלא קיבל דמי ייעוץ שעתיים מגנור כמקובל (על פי תצהירו לבג"ץ, בממוצע, פחות מ- 15,000 ₪ לחודש במשך חמש שנים – 2011-2016). לגבי גנור עצמו, מאז ומעולם הרכש הבטחוני של משהב"ט מבוסס על קשר עם סוכנים והדבר מהווה בסיס למאבקים יצריים בין הסוכנים השונים. גנור לא המציא את השיטה. אם אכן ניתן שוחד בדרגים הנמוכים – הדבר יתברר בבית משפט. אלא שלכל הפרשה הזו לא נמצא כל קשר לראש הממשלה נתניהו. יש גם טענות שהחקירה המאומצת של גנור ושמרון נעשתה בכוונת מכוון "ללכת על ראשו" של נתניהו, אך הדבר לא צלח כי לא היה לכך כל בסיס עובדתי. האם גנור דחף לביצוע עסקאות רכש עם טיסנקרופ? בוודאי. זה היה תפקידו כסוכן. האם זו הסיבה שההחלטות התקבלו כפי שהתקבלו? אין לכך שמץ של ראייה וכל טענה כזו משוללת יסוד.

סיכום

מאז פרץ נושא הצוללות וכלי השייט לחיינו נשטפנו בבליל של דיס-אינפורמציה ועיסוק בשולי במקום במהותי. מספרים עוותו, נתונים סולפו, עובדות הועלמו, ואירועים סטנדרטים נופחו. השילוב הרעיל של סכומי כסף דמיוניים, יצרים של אנשים שחשו מודרים ממעגל ההחלטות, וכמובן שיקולים פוליטיים לנגח את היריבים, כל אלו הביאו לסירוס השיח הציבורי העובדתי והמועיל.

הנקודה החשובה ביותר לזכור היא שמעבר לנושא האישי, רכש הצוללות וכלי השייט הוא בעיקר נושא אסטרטגי לאומי הכפוף לשינויים תכופים בזירה הגאו-פוליטית, חיוביים ושליליים. כל החלטה שהתקבלה לפני שנת 2009, טרם גילוי הגז ולפני האביב הערבי, הפכה ללא רלבנטית לאחריהם. ניסיון לטעון שקודם הייתה קבלת החלטות מסודרת ואילו כעת יש עירוב של שיקולים אישיים, פשוט מתעלם מהשינויים המהותיים שחלו בזירה וההחלטות המהירות שנדרשו בתנאים משתנים ובחוסר וודאות.

נקודה נוספת ומהותית היא משיכת החבל בין מערכת הבטחון לבין המטה לביטחון לאומי (מל"ל). המל"ל הוקם, כזכור, בשנת 1999, כלקח מאוחר ממסקנות וועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים. תפקידו של המל"ל לשקלל את כל האיומים האזוריים והעולמיים, מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית, ולייעץ לממשלה ולעומד בראשה על חלופות ועדיפויות. בתוקף כך מתגלעים לא פעם חילוקי דעות בינו לבין מערכת הבטחון על הדגשים. בעוד המל"ל מיישם חשיבה נקייה וכוללת לגבי סך האיומים הגלובליים וההשלכות על נושאי כלכלה ומדיניות, למערכת הביטחון יש אילוצים תקציביים כבדים הקשורים בכוח אדם, איזון בין הזרועות השונות, הצטיידות מקומית מול רכש בחו"ל, ועוד. כל אלו יוצרים מתחים לא פשוטים שלעיתים גולשים לדיון לא ענייני.

במאמר ניסינו להתרכז בעובדות ובאירועים ופחות לעסוק באישי ובצהוב. מטבע הדברים ניתן לקחת כל נושא ולהפוך אותו לגחמה אישית או אף חלילה לשחיתות. אנו לא טוענים ששחיתות אינה קיימת, אך לדעתנו היא נמצאת בשוליים ולא היא שהביאה לקבלת ההחלטות כפי שהתקבלו. בסופו של יום, חיל הים של ישראל מצויד בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת במיטב הציוד ונכון לאתגרים שהמציאות המשתנה מציגה בפניו. אנו חייבים על כך בתודה והערכה למקבלי ההחלטות שניווטו במים סוערים והביאו לתוצאה הזו. עם זאת עלינו להצר על השחתת הדיון הציבורי וניצול הפרשה לניגוח פוליטי חסר מעצורים. המחלוקות הרבות שטופחו, הנזקים הכספיים האדירים שנגרמו, הסיכונים הביטחוניים הרבים שנלקחו, הם כולם תולדה של מסע מתוזמר ומכוון שבמסגרתו נחצו קווים אדומים רבים ובניגוד לאמרה הידועה, לשקר במקרה זה גם צמחו רגליים רבות.

ההיסטוריה תשפוט את השחקנים בדרמה הזו, לשבט או לחסד, ויהא מאמר זה אבן דרך בזמן שתיבחן ע"י הדורות הבאים.

מושיק קוברסקי הוא איש הייטק ומהנדס תוכנה. ממובילי 'פרויקט 315'. דן נחמן הוא סא"ל בדימוס ואיש עסקים

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: