מצע מידה: חינוך

מצע מידה

אנו מתכבדים בזאת להגיש בפניכם פרק נוסף במצע מדיניות ‘מידה’, והפעם: חינוך • מי שיעיין בפרקי המצע שלנו, יראה כי לא מדובר רק בהבטחות בחירות, אלא כמובן בצעדי מדיניות בדוקים ומדודים שהצלחתם מובטחת • כל שנותר הוא לקוות כי מבין שלל קוראינו הנאמנים, יימצאו גם כמה אנשי מעשה שיצליחו להגשים אותם, ולו במקצת

hinuch

“לאחר הלחם, החינוך הוא צורך האומה”- כך טען ז’ורז’ ז’אק דנטון, אחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית, אי אלו שנים בטרם הגיע אל הגיליוטינה. גם בישראל כיום ישנו קונצנזוס באשר לחשיבות הרבה של איכות החינוך לעתיד החברה והמדינה. משרד החינוך חולש על תקציב השני בגודלו (47.1 מיליארד ש”ח) רק לתקציב הביטחון, משום שהשקעת המדינה בחינוך נתפסת כהשקעה של המדינה בעתידה, הן מבחינת החוסן החברתי והן מבחינת הפיתוח המדעי והכלכלי.

אלא שבמקרה הישראלי, כגודל הציפיות וההשקעות כך גודל האכזבה. מזה שנים רבות שהחברה הישראלית איננה שבעת רצון מטיב החינוך המוענק לילדיה. מערכת החינוך מסורבלת מאוד ואיטית להתאים עצמה לשינויים, האווירה הלימודית בבתי-הספר איננה מעודדת סקרנות והצטיינות, ורמת המורים אינה מספקת.

המדדים הבינלאומיים ממחישים עד כמה אנו מפגרים אחרי מדינות רבות והתמורה להשקעה בישראל נמוכה. במבחני פיז”ה לשנת 2012 הגיעו תלמידי ישראל למקום ה-41 במתמטיקה ובמדעים מתוך 65 מדינות משתתפות, ולמקום ה-34 בקריאה. אמנם חלק ניכר מההסבר למצב הזה קשור למשקלו הגדול יחסית של המגזרים הערבי והחרדי, אך גם שכבת המצטיינים בישראל קטנה מהממוצע ב-OECD. בשנים האחרונות חל שיפור קל בחלק מהמדדים אך המצב רחוק מלהשביע רצון.

יתרה מכך: גם כאשר משווים את ישראל לעצמה, באמצעות מדד חברתי-תרבותי-כלכלי (חת”כ) שפיתחו בפיז”ה על-מנת לנטרל את ההבדלים בין המדינות, מתברר כי הישגי התלמידים בישראל נמוך מהממוצע שניבא לה המדד. כלומר, ישראל לא עומדת בציפיות גם ביחס למצב הסוציו-אקונומי-תרבותי של אזרחיה.

מתמטיקה 2012

מחבר מבחני פיז”ה ומנהל המחלקה להערכת תלמידים ב-OECD, פרופ’ אנדריאס שלייכר, אפיין כך את מערכות החינוך הגרועות בעולם:

מערכות החינוך הטובות ביותר התרחקו ממודלים מסורתיים של הוראה, שעדיין פועלים לעתים קרובות כפסיייצור ביורוקרטיים מסורבלים. מערכות חינוך מיושנות עורמות רעיונות רפורמה חדשים אלה על גבי אלה, שנה אחר שנה. הן צוברות שכבות שכבות של רפורמות גולמיות ומבולבלות. במערכות חינוך מיושנות בתי-ספר ומורים מתמודדים עם רגולציה לא עקבית ועם תכתיבים שהם אינם מסוגלים להבין ואינם חשים כל אחריות כלפיהם.

נשמע לכם מוכר?

מקור הבעיה נעוץ בכשל המדינתי הרווח, הגורס כי בכוחו של תכנון מרכזי המונהג על-ידי המדינה להוביל את השינוי הרצוי. בעוד שבתחום הכלכלי כבר חלחלה ההכרה שהמדינה לא מסוגלת לנהל מערכות גדולות ומורכבות, ושהיא פוגעת בחירות ומעכבת חדשנות ופיתוח, לתחום החינוך הכרה זו טרם הגיעה.

את מצענו ניתן היה לסכם במסקנתו של אחד מבכירי חוקרי החינוך בארה”ב, פרופ’ אריק הנושק: בתחום החינוך “מדיניות לאומית לא עושה כמעט כלום“. אבל עקב המעורבות המסיבית והעמוקה של מדינה ישראל בעיצובה של מערכת החינוך, עלינו לפרט מעט יותר.

מערכת החינוך במספרים

students

ההוצאה הלאומית על חינוך בישראל עמדה בשנת 2013 על 83.4 מיליארד ש”ח. ההוצאה הלאומית כוללת גם את זו הציבורית (ממשלה ורשויות מקומיות) וגם את זו הפרטית, כאשר היחס בין השתיים עומד על-29%-71% בהתאמה.

כאחוז מהתוצר, ההשקעה הציבורית בישראל על חינוך גדולה ביחס למדינות ה-OECD ועומדת על 7.9% מהתוצר (לעומת 6.2% בממוצע). אך מכיוון שבניגוד לרוב המדינות המפותחות והמזדקנות אוכלוסיית ישראל צעירה ושופעת ילדים, ההוצאה לתלמיד בישראל קטנה מרוב המדינות.

כך, בחינוך היסודי עמדה ההוצאה הממוצעת לתלמיד על 6,823 דולר, בדומה לצרפת (6,917 דולר) וקוריאה (6,976 דולר), אך פחות מממוצע ה-OECD שעמד על 7,900 דולר לתלמיד; ובחינוך העל-יסודי הסתכמה ההוצאה לחינוך לתלמיד בישראל ב- 5,712 דולר, נמוך משמעותית מממוצע ה-OECD שעמד על  9,505 דולר.

בישראל ישנם מעל ל-1.6 מיליון תלמידים הלומדים בכ-4,500 בתי ספר, ומעל 140 אלף מורים החולקים 120 אלף משרות מלאות. 73.3% מהתלמידים בישראל באים מהמגזר היהודי, ו-24.6% מהמגזר הערבי והבדואי. יש לציין שבשל שינויים דמוגרפיים המגמה בשנים האחרונות נוטה לגידול דווקא במגזר היהודי.

מטרת החינוך: ללמוד
teacher

אנחנו נמצאים היום במקום שהידע נמצא בסמארטפון של התלמיד והרבה פעמים הוא יודע הרבה יותר ממה שהמורה יודע כי הוא תוך שנייה ייכנס לוויקיפדיה יעלה את גוגל ויימצא איזה פתרון כזה או אחר. (שי פירון, 2.7.2013)

גרסאות שונות של טענה זו נשמעות בשנים האחרונות באופן תדיר. היא מבטאת היטב את הבלבול שאחז במערכת החינוך שבה הלימוד, השינון והניתוח, הוחלפו בערכים ובחוויות של “איפה זה פוגש אותי”, ו-“איך אני נהיה אדם טוב יותר בעקבות זה”. ואולם, המחשבה שמהפכת המידע והטכנולוגיה מאפשרת לוותר על הידע האנושי השמור במוחות בני האדם, יכולה בקלות להתחרות על תואר “המחשבה האווילית של המאה ה-21”.

לבתי-הספר תפקידים ברורים: להקנות לתלמידים ידע, הרגלי למידה ויכולות ניתוח. לידע המצוי במאגרי המידע השונים אין שום ערך, אם אין מי שימיין, יסדר וימשיג אותו, על-מנת שיעבור מהמאגר לתלמיד. אין לתלמיד יכולת להשתמש במידע, אם הוא לא ירכוש הן את הידע הן את כישורי הניתוח הנדרשים.

במקום זאת, עסוקים במשרד החינוך בשנים האחרונות בנסיון לעצב “חוויה”. במקום עבודה, מנסים להפוך את הלימוד לעניין קל ומשעשע. את הרצינות מחליפה רגשנות, את ההישגיות מחליפה “אותנטיות” ושיחה על תחושות סובייקטיביים. מן הראוי ששרי החינוך ישננו את דבריו של יחזקאל קויפמן (מתוך המאמר “רוח ונפש בחינוך”):

יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. זו המעוררת בחניך את התשוקה להגיע בעמל אל הנשגב ממנו ברגע זה, אל אשר מעבר לחוויה המשעשעת בו ברגע בהרגשה זו כוחה האמיתי של כל תרבות חינוכית אין החינוך יכול לוותר על השינון, הספר, התוכנית.

כמובן, בזכות הדגשת הלימוד על צורותיו השונות, באים גם הערכים אליהם רצוי לחנך בכל בית-ספר באשר הוא: שקדנות, שאיפה למצוינות, אהבת הידע, מיצוי כשרונות אישיים, משמעת וכבוד כלפי מורים, סובלנות לשמיעת דעות אחרות, ביקורתיות וחתירה לגילוי האמת. אלו הם ערכים חינוכיים כלליים שכל תלמיד טוב שיטמיע.

על אלו יש להוסיף ערכים פרטיקולריים, ברוח קהילת בית-הספר והנהלתו. סוגיות מוסריות באשר הן, מתאפיינות לפי תפיסות העולם של הדן בהן. מן הראוי להשאיר את הנחלת הערכים בתחום זה להעדפותיהם ה אישיות של כל ההורים. רוב אזרחי מדינת ישראל מסכימים על לא-מעט ערכים לאומיים ואחרים, ודווקא העצמת ההורים תדגיש אחדות זו. ה”מכנה המשותף” הערכי של החברה הישראלית והאתוס הלאומי שלה רחוקים מלהיות תלויים בתכנית לימודים אחידה ומפוקחת. ההפך הוא הנכון; תכניות לימודים כאלה בדרך-כלל מעוררות אנטגוניזם.

המפתח למצוינות: הוראה איכותית
תלמיד עובד בכיתה

בניגוד לאמונה הרווחת, הצפיפות בכיתות משפיעה מעט יחסית על איכות החינוך. כפי שהראה דו”ח מקינזי, שהשווה בין 25 מערכות חינוך ברחבי העולם ופורסם ב-2007, “המדיניות היחידה שאומצה כמעט בכל מערכות החינוך הייתה צמצום גודל הכיתות. אבל מן הנתונים עולה, שמלבד לשכבות הגיל הנמוכות מאוד, צמצום גודל הכיתה אינו משפיע במיוחד על הישגי התלמידים. מבין 112 מחקרים שבחנו את השפעות השינוי הזה על הכיתה, רק 9 מצאו קשר חיובי כלשהו”.

לעומת זאת, הדו”ח אישש תובנה שהפכה למקובלת כמעט על הכל: המפתח לאיכות הוא איכות המורים. “איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה” – אמר אחד מקובעי מדיניות החינוך בדרום-קוריאה, ואכן נתון זה התגלה כעקבי בכל מערכות החינוך המובילות העולם. המדינות שהצליחו למשוך לשדה החינוך את האנשים האיכותיים ביותר, הן אלו שמציגות את הנתונים הטובים ביותר. בפינלנד, שמערכת החינוך שלה מהווה מודל לחיקוי בעשור האחרון, רק אחד מכל עשרה מועמדים המעוניינים להשתלב כמורים אכן עוברים את המיונים השונים בדרך לתפקיד הנכסף.

כשבוחנים את איכות המורים בישראל מתגלה מציאות עגומה. בעוד ממוצע ציוני הפסיכומטרי של כלל התלמידים באוניברסיטאות עומד על 622 ובמכללות על 547, הממוצע של הסטודנטים במכללות להוראה עומד על 508. כלל ידוע בישראל הוא שהתואר הקל ביותר להשגה הוא התואר בחינוך, שמושך אליו רבים שאינם יכולים לקבל תואר אחר.

למרות כל הרצון הטוב, גם רפורמת “אופק חדש” שהעלתה את שכר המורים לא השפיעה על נתון זה ולא הצליחה למשוך סטודנטים איכותיים יותר למקצוע.

איכות המורים

בישראל המצב גרוע במיוחד. סקר של הלמ”ס מ-2013 הראה כי שיעור המורים מעל לגיל 50 עלה מאז שנת 2000 ב-15%, משמע אוכלוסיית המורים מזדקנת. זו תוצאה ישירה של שיטת התגמול הישראלית: שכרם הבסיסי של המורים הצעירים נמוך ביחס למדינות אחרות, אך השפעתו של הוותק משמעותית יותר מהמקובל בעולם. משום כך למורים הצעירים אין תמריצים להישאר במערכת, והם נוטים להיפלט בשנים הראשונות, בעוד שהמבוגרים יותר, שצברו ותק ומשכורות גדולות יותר, נוטים לשמור על מקומם.

באופן טבעי, הניהול הריכוזי של המדינה מתקשה להעריך את איכות המורים באופן יעיל. לכן הצעד החשוב ביותר לשיפור איכות המורים בישראל הוא הפסקת ההעסקה על-ידי המדינה, והעברת האחריות לדרגי השטח: מנהלי בתי-הספר צריכים לקבוע את שכר המורים שבאחריותם. המנהלים, המורים התלמידים והוריהם – כל אלו הבאים במגע ישיר עם המורים – יודעים לזהות את המורים המוכשרים ויודעים יותר טוב מכל גורם אחר מי ראוי לתגמל ומי צריך לחפש קריירה אחרת.

כפי שקבע פרופ’ הנושק כשנשאל על רפורמת אופק חדש:

בדרך שבה אתם ואנחנו משלמים למורים, אין קשר בין השכר לביצועים של המורה. אם מעלים את המשכורת לכולם, גם למורים טובים וגם למורים גרועים, לא מקבלים כלום; זה רק מנפח את התקציבים. מניתוחים שלנו, צריך לשלם יותר רק למורים עם הביצועים הטובים. בשיטה הזאת אפשר לשמר רק את הטובים ולשלם להם הרבה יותר.

הפתרון ברור. את מסלולי השכר הקיימים כיום במשרד החינוך, על-פיהם השכר עולה בהתמדה עם הוותק וצבירת ההשתלמויות, יש לבטל כליל. במקומם יש להנהיג מערכת תמריצים בה השכר משתנה על-פי הכישרון, המוניטין וההצלחות בשטח. ייתכן שזה יצור תחלופה מהירה יותר של מורים, ויערער במידה מסוימת את הביטחון התעסוקתי של הפחות טובים, אך להורים, לתלמידים, ללימודים, ובסופו של דבר גם למורים, המהלך ישפר משמעותית את איכות ההוראה והלימודים.

ארגוני המורים

ארגוני המורים

אחת הבעיות החמורות של מערכת החינוך היא ארגוני המורים הנהנים ממעמד מיוחד ומכוח מופרז, שמעניק להם השפעה רחבה על המתרחש במערכת החינוך. ארגוני המורים מעורבים במינויי מנהלים, תכנון לוח החופשות, עיצוב רפורמות במערכת, וכמובן, פיטורי והעסקת מורים.

בישראל ישנם שני ארגוני מורים גדולים: “הסתדרות המורים” המייצגת 110,000 מורי יסודי וחטיבות הביניים, ו-“ארגון המורים” המייצג 57,000 מורי תיכון. שני הארגונים מקבלים ממשרד החינוך עשרות מיליונים וגובים מהמורים עוד סכום דומה. מכיוון שהארגונים מוגדרים כאגודות עות’מאניות בשל ותיקותם, הם פטורים מכללי השקיפות הנהוגים בעמותות שנרשמו לאחר שנת 1980. שני מזכ”לי הארגונים, יוסי וסרמן (הסתדרות המורים) ורן ארז (ארגון המורים), מואשמים לאורך השנים בהתנהלות לא תקינה וכוחנית, ופועלים לשמר את כוחם בארגונים.

ארגונים המורים הם הגורם המרכזי המקשה על הכנסת גמישות ניהולית למערכת החינוך. בשם השמירה על זכויות המורים ותנאי העסקתם, פיטוריו של מורה בעל קביעות אורך לפחות שנתיים ימים. בפרק זמן זה הוא מבוקר על-ידי שני צוותי מפקחים שונים, ורק אם שני הצוותים משתכנעים שיש עילה לפטרו, מנכ”ל המשרד או השר שולחים לו מכתב פיטורין. ההורים? המנהל? להם אין יכולת לקבוע מי ילמד את ילדיהם. כפי שסיפרו מנהלים לכתבת נענע10′, כאשר מדובר בפיטורין “מנהל עומד חסר-אונים כי הוא יודע שזה תהליך ארוך מאוד… שומרים יותר על זכויות העובד, מאשר על זכויות התלמיד”.

אחד הדברים  שמפריעים לאזרחים רבים הוא הפער שבין לוח-החופשות של מערכת החינוך ובין החופשות של ההורים. בעוד התלמידים זוכים ל-79 ימי חופשה בשנה, הורה עובד ממוצע זכאי ל-27 בלבד, וכך נאלצים ההורים למצוא פתרונות יצירתיים לימים רבים בכל שנה. גם כאן הגורם העיקרי שבולם כל ניסיון לשיפור הוא ארגוני המורים. כך למשל נכתב במסרון ששלח וסרמן למורים לפני חודשים מספר: “הריני להדגיש כי הסתדרות המורים תמשיך לשמור על זכויות חבריה ולא תסכים לשום פגיעה בימי החופשה ובתנאי העבודה של עובדי ההוראה”. אגב,  השר לשעבר פירון, שהבין כי לא יוכל להביא לשינוי בזירה זו, יישר קו כבר בתחילת כהונתו והסביר כי “המורים הם לא שמרטפים” ושלא יזיק להורים להיות קצת יותר עם ילדיהם. במילים אחרות, הציבור הרחב צריך להתאים את עצמו לאינטרסים של ארגוני המורים.

רק הפסקת העסקתם של המורים על-ידי המדינה, והעברתם לאחריות המקומית של בתי-הספר וההורים, תנטרל את כוחם של הארגונים ותשיב למערכת את הגמישות שהיא זקוקה לה כל כך.

שינוי מבני במערכת החינוך

בית הספר

כדי להבין עד כמה עמוק וקיצוני צריך להיות השינוי המבני במערכת החינוך צריך פשוט להתבונן על התרשים הבא (בהגדלה כאן):

מבנה מערכת החינוך

לא מדובר רק על גודלו של הארגון, שקשה להאמין שהוא ניתן בכלל לניהול אפקטיבי, אלא גם בחוסר-ההגיון המבני הזועק לשמיים. מדוע אגף X  נמצא באחריות של מנהל Y, ומדוע תחום Y כפוף לסמנכ”ל Z? למה צריך גם מחוז ירושלים וגם “מנח”י” – הלא הוא “מנהל חינוך ירושלים”? למה יש “מנהל החינוך הדתי”, אבל “אגף בכיר מוסדות תורניים” ולצדו “אגף תרבות תורנית” (מדוע יש את שניהם?) כפופים דווקא ל”סמנכ”ל ומנהל המינהל לתיאום ובקרה”? ישנן עוד דוגמאות רבות לתופעה זו, ואפשר לדבר על התחומים שמפוצלים בין כמה אגפים נפרדים – כמו למשל הטיפול בשכבת התלמידים החלשים ופליטי המערכת – אך די בכך כדי להבין עד כמה המערכת הזו בלתי-רציונלית.

מלבד הסרבול המבני, במקרים רבים לא ברור תוכן העבודה והקצאת המשרות. למשל, מדוע נדרשים קרוב ל-70 מפקחי מקצוע בישראל? מישהו בכלל יכול למנות מהזיכרון 70 מקצועות? מדוע נצרכים 17 מפקחים בתחום החינוך הגופני? או לחילופין שישה מפקחים ב”מקצוע התיאטרון”? לשם מה יש כ-30 מדריכות בתחום הספרות, לצד 10 מדריכות בפרויקט “שמחת הקריאה”? גם כאן, אפשר להמשיך עם הדוגמאות עוד ועוד. יש מאות מפקחים (אין בנמצא מספר מדויק שלהם): כלליים ומקצועיים, ארציים ומחוזיים, ועוד שלל המדריכים הכפופים להם, שפשוט נוצרו עם השנים ונשארו, מפני שהמשרד לא יכול להתייעל.

אכן כן, מדובר בבור תקציבי ללא תחתית, שרק הולך וגדל בלי להסיר שומנים אף פעם. מהתבוננות בהצעת התקציב לשנת 2015 ניתן ללמוד כי מספר עובדי משרד החינוך עצמו עלה בכ-180 עובדים! אולי כך מוסברת העלייה ב-13% בתקציב מטה משרד החינוך ביחס ל-2014, עד לכמיליארד וחצי שקלים. מיליארד וחצי שקלים מכספי משלם המיסים, שנבלעים כולם במטה ולא מגיעים לבתי-הספר.

הסרבול העצום במשרד החינוך לא מאפשר לדעת כמה מהתקציב מגיע לבסוף אל מוסדות החינוך לעומת מה ש”נתקע” במסדרונות השלטון. לא ניתן גם לדעת במדויק איזה חלק מהתקציב משולם לחברות פרטיות שזכו במכרזים לאספקת שירותים שהמשרד ביצע להם מיקור חוץ. ההערכות לסוגיה השניה מדברות על כרבע מתקציב המשרד שמופנה במיקור חוץ לגופים פרטיים. מסתבר שמשרד החינוך על 2,400 עובדיו הוא כל-כך לא יעיל, עד שבלית-ברירה הוא מוסר לאחרים חלק נכבד ממשימותיו.

מה מופרט? מדובר במגוון רחב של משימות: החל מפיתוח שאלונים ובחינות, דרך שירותי הזנה ומחשוב, תכניות למצוינות, תכניות לקידום תלמידים חלשים, תגבור יהדות, הכשרות מורים, וכלה בייעוץ ובניהול הרפורמות שמבצע המשרד. הכול לכאורה באחריות משרד החינוך ובפיקוחו, אך בפועל מנוהל על-ידי החברות הפרטיות שמזהות את מכרה הזהב של מיליארדי שקלים מכספי המיסים שלנו.

חשוב להבין: לא מדובר בתהליכי הפרטה בריאים. מיקור החוץ הוא תוצאה של הלאמת-יתר, שאיננה מלווה ביכולת לממש את האחריות הנגזרת ממנה. הפתרון המתבקש איננו ביטול מיקור החוץ, דבר שיחייב את העסקתם של מאות רבות של עובדים ממשלתיים חדשים, אלא להיפך: הפרטה טובה ועניינית של ניהול החינוך. ההפרטה לא צריכה להיעשות ל”גופים מקצועיים” שזוכים במכרזים שרק המצויים בסוד העניינים מכירים, אלא לבתי-הספר. משרד החינוך צריך להיות גוף בוחן, לא מנהל.

המערכת היום עובדת בשביל משרד החינוך ומפקחיו, וההורים חלשים ביותר. אם יופרט החינוך לניהול בתי הספר, ייסגר המעגל: ילדה-הורה-מנהל. האיכות תשתפר כפי שקרה בשאר העולם, ומשרד החינוך יוכל להצטמצם ביותר ולפנות תקציב נכבד. מהלך דומה התרחש במערכת החינוך בפינלנד בשנות ה-90, והתחיל את תור הזהב של החינוך במדינה הצפונית.

מעבר לשיטת השוברים

מעבר לשיטת השוברים בחינוך

כאשר מדברים על הפרטת החינוך, עולה באופן מיידי שאלת הפערים וכיצד ניתן לסייע לעניים לקבל חינוך טוב יותר, כמקפצה לשיפור עתיד ילדיהם ויציאתם ממעגל העוני. זוהי שאלה חשובה וראויה ביותר. מוביליות חברתית היא הרי המפתח לחברה משגשגת.

ובכן, הדרך הטובה ביותר היא להוזיל את מחירי החינוך לצד השיפור באיכותו. פתרון שכזה, כידוע (ואף השמאל מודה זאת כיום בכל מקום) מצריך תחרות, שתעמוד בניגוד גמור למונופול החינוכי של המדינה כפי שהוא כיום.

מוטל עלינו למצוא מנגנון שיעצים את ההורים וחופש הבחירה שלהם, ויחד עם זאת יעצים את המנהלים והחופש הניהולי שלהם. כך, מצד אחד, נוריד את הסמכות הניהולית לבתי-הספר, ומצד שני נסבסד את הילדים תוך כדי שאנו מעניקים להוריהם את היכולת לבחור מסגרת חינוכית לילדיהם, על-מנת ליצור תחרות חיובית בין בתי-הספר. היתרון של מנגנון שכזה יתבטא גם בחיסכון של כספי משלם המיסים שנתקעים במנגנון הביורוקרטי.

יש שיטה שכזו. היא קרויה: שיטת השוברים (וואוצ’רים).

על-פי שיטת השוברים המדינה מממנת את עלויות הלימודים באמצעות מתן שובר כספי להורים, ואילו ניהול מערך בתי-הספר נעשה על-ידי יזמים וגורמים אחרים בשוק. כך, נשמרת אחריות המדינה על החינוך, וניתנת ההזדמנות השווה לכל הורה לזכות בחינוך לילדיו. המימון רובו ממשלתי, אך הניהול הריכוזי והלא-יעיל נפסק. כך נבנה החינוך מלמטה, מהשטח, על-פי הצרכים המקומיים ועל-פי רצונותיהם המגוונים של ההורים ואנשי החינוך. כך הופך בית-הספר לעסק מקומי שנותן להורים שירות בתנאי תחרות, במקום לתפקד כבורג במנגנון ביורוקרטי אדיש.

כמו בכל שוק, גם שוק החינוך יכול להתפתח רק באמצעות מתן חופש ליזמות ותחרות, ועל-ידי התאמת המוצרים והשירותים עבור הצרכן עליו מתחרים הספקים. בכל מקום בו נוסתה שיטת השוברים היא הצליחה, אם זה בארה”ב, בצ’ילה או בשבדיה הסוציאל-דמוקרטית. מכון קאטו קיבץ יחדיו 65 מחקרים שהשוו בין חינוך פרטי לציבורי, ומצא שהחינוך הפרטי עולה על מקבילו הציבורי בכל פרמטר: ציוני מבחנים, יעילות (הישגי התלמיד ביחס להשקעה הכספית בו), שביעות רצון של הורים, סדר ומשמעת בכיתות הלימוד, רמת התחזוקה של אמצעי הלימוד, רמת השכר של בוגרי בתי-הספר, שיעור הבוגרים המסיימים את לימודיהם והשפעת בתי-הספר על אינטליגנציה שניתנת למדידה. יתרונו של מחקר מקיף זה מתבטא בכך שמסקנותיו נוגעות למקומות עניים כמו למקומות עשירים.

הישגי בתי ספר בתחומים שונים לפי סוג הניהול

חשיבות החופש החינוכי גדלה שבעתיים בחברה הטרוגנית כמו זו הישראלית. פתיחת האפשרות ליוזמה הפרטית יכולה להוציא מהמוח היהודי את המיטב, ולהביא להישגים ייחודיים גם בקנה מידה בינלאומי. לבסוף, שחרור החינוך מהצבת הממשלתית יכול להביא תועלת שלא תסולא בפז דווקא עבור ילדי העניים, שיוכלו לראשונה לבחור לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר טובים יותר, בלי להיות כבולים לאזורי הרישום ולבתי-הספר הנחשלים שבסביבתם הקרובה. כך תתאפשר מוביליות חברתית, והאחריות החינוכית תחזור להורים שיצטרכו להתעניין ולבדוק, ולבסוף לקבל החלטות גורליות עבור ילדיהם.

(צילומים: גרשון אלינסון, נתי שוחט, יוסי זלינגר, אוראל כהן, פלאש90)