ביקורת ספר: חצי-יובל לדלדולה של הרוח באמריקה

בשנת 1987 הצליח פרופסור אלמוני יחסית בשם אלן בלום, תלמידו של ההוגה היהודי החשוב ליאו שטראוס, לעורר סערה בעולם הרוח האמריקני עם פרסום ספרו: דלדולה של הרוח באמריקה (The Closing of the American Mind). הספר עוסק במשבר האינטלקטואלי והתרבותי שפקד, לדעת בלום, את ארצות-הברית החל משנות ה-30 ועד לזמן כתיבתו. למרות חצי-היובל שעבר מאז, ולנוכח מצבה המידרדר של האקדמיה הישראלית, נראה הספר שריתק את העולם המערבי כולו רלוונטי יותר מתמיד.

נסיון לסקור את הספר בכמה מאות מילים נדון לכשלון. הספר מרחיב ומעמיק גם יחד בדיוניו על המשבר במערב ועל יסודותיו הפילוסופיים. יחד עם זאת מתבקש, מתוקף מעמדו וחשיבותו של הספר –  שהפך בתוך זמן קצר לאחד מספרי היסוד של הזרם השמרני והניאו-שמרני, ובאופן מפתיע גם לרב-מכר שמכר למעלה מחצי-מיליון עותקים בשנת יציאתו לאור – לחשוף אליו את הקורא הישראלי בן-זמננו, ואולי בייחוד את ציבור הסטודנטים. לפיכך אני פותח בהמלצה מכל לב: כל המעוניין בחוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומעוררת מחשבה, מוטב שייגש ישירות למקור.

השתעבדות הרוח          

טענתו המרכזית והרדיקלית של בלום היא כי אין הבדל משמעותי בין השתעבדותה של האקדמיה הגרמנית לנאצים בשנות ה-30, לבין כניעתה של האקדמיה האמריקנית לשמאל החדש, לילדי-הפרחים ול"כוח השחור" בשנות ה-60. לדעתו, בשני המקרים זנחה האקדמיה את ייעודה הנעלה של חיפוש האמת, ורתמה עצמה לקידום ערכים ותפיסות-עולם שנראו נכונים או מתקדמים בשעתם (מה שמכונה בגרמנית "רוח התקופה", צייטגייסט). אך בעוד שבפני האקדמאים הגרמנים עמדה ברירה טרגית בין כניעה לנאצים לבין מוות, האקדמאים בשנות ה-60 נכנעו מבלי שאקדח כלשהו הוצמד לרקתם. בנוסף, השתעבדות האקדמיה האמריקנית מתמשכת והרסנית בעוד זו הגרמנית הייתה חד-פעמית וזמנית.

בלום מאשים את האקדמאים בני-זמנו בשפיפות קומה אינטלקטואלית והתרפסות בפני הרעיונות הפופולריים שקידמו הסטודנטים. את הסיבה להשתעבדות הוא תולה באובדן אמונתם של הפרופסורים מחנכי הדור ביכולתם להציע לסטודנטים אפשרות אמיתית לידיעת הטוב והרע, לזיהוי האמת, ולחיפוש אחר "החיים הטובים" (מונח אחרון זה לא משמש במובן העכשווי של הנאות החיים, אלא במובן הקלאסי, חיים של טוב מוסרי, פוליטי ואינטלקטואלי).

רלטיביות ערכית והיסטורית

מבחינה אינטלקטואלית, הכניעה לרוח שנות השישים מתבטאת בשתי תופעות מרכזיות: הרלטיביזם התרבותי, הטוען כי כל הערכים יחסיים ואין נקודת-מבט בעלת תוקף לא-יחסי, וההיסטוריציזם, הגורס כי כל מחשבה מתייחסת לזמנה בלבד ואינה יכולה לחרוג אל מעבר לו.

בלום גורס כי במסווה של פתיחות זרעו הפרופסורים את הדעה, שהפכה לאקסיומה תרבותית, לפיה האמת היא יחסית. כדבריו בפתיחת הספר:

כמעט כל סטודנט הנכנס לאוניברסיטה מאמין, או טוען כי הוא מאמין, שהאמת היא יחסית … העובדה שמישהו יכול לראות טיעון זה כבלתי מובן מאליו, מדהימה אותם.

מכאן, טוען בלום, קצרה הדרך לאמונה הכמעט-דתית לפיה טענות מוסריות הטוענות לתוקף מוחלט הן מסוכנות. זאת משום שכל טענה לא-יחסית

מעידה על חוסר סובלנות. הרלטיביזם הוא הכרחי לפתיחות; וזוהי המידה הטובה, המידה הטובה היחידה שכל חינוך יסודי, במשך יותר מחמישים שנה, ראה לעצמו יעוד להחדיר ללבות תלמידים.

פתיחות היא מילה נהדרת. אך אליה וקוץ בה; בלום מראה באופן משכנע כי מה שמוצג על-ידי מרבית הפרופסורים כ"פתיחות" הוא למעשה סגירות מוחלטת מפני כל מה שיש לעולם הרוח להציע:

בעבר הייתה הפתיחות אותה המידה הטובה שאפשרה לנו לחפש את הטוב באמצעות השימוש בתבונה. עתה פירושה הסכמה לכל והכחשת כוחה של התבונה … הרלטיביזם התרבותי הורס הן את מה שהוא שלנו והן את הטוב ככלל.

לדעת בלום, אם אין אמות-מידה מוחלטות ואם לא ניתן להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר, הרי שלא ניתן להבחין בין תרבות נעלה ואמנות איכותית לבין דברי-הבל. זוהי פתיחות מזויפת, "מתוך שוויון נפש", אשר משמעותה קביעה דוגמטית שלא ניתן לדבר באופן רציני על איכות ועל הבדלים ודרגות מוסריים ותרבותיים. בלום מוצא כי לגישה זו, המפתה בחוסר-השיפוטיות שלה, השלכות קשות ומדאיגות על תרבות ובני המערב.

תרבות חסרת-נחת

את הפרק השני של הספר מקדיש בלום לניתוח חיי-הרוח והתרבות באמריקה. בפרק "ניהיליזם נוסח אמריקה", הוא בוחן את הביטויים והערכים המרכזיים המאפיינים את התרבות האמריקנית, ומציע אבחנה לפיה שורש המשבר האינטלקטואלי, ומקור כוחם של הרלטיביזם וההיסטוריציזם, נובעים מאימוצם הוולגארי של רעיונות הרסניים שמקורם בפילוסופיה הגרמנית (בייחוד ניטשה והיידגר):

נהוגה עתה שפה חדשה לחלוטין לבטא טוב ורע, שמקורה בניסיון לחרוג "מעבר לטוב ולרע" ולמנוע מאיתנו לדבר מתוך הכרה פנימית  כלשהי על הטוב ועל הרע … השפה החדשה מבטאת את יחסיות הערכים והיא מהווה תמורה בהשקפת עולמנו המוסרית והמדינית, תמורה שחשיבותה אינה פחותה מזו שאירעה כאשר הנצרות תפסה את מקום הפאגאניזם.

העת הפוסט-מודרנית הזו, לדעת בלום, מחמיצה לחלוטין את הטרגיות שבאמירה הניטשאנית: "אלוהים מת". בעיני ניטשה "היה גילוי זה אסון שאין דומה לו", שצפוי להשליך את האנושות לתהומות מוסריים ולניהיליזם מוחלט. אלא שהתרבות הרלטיביסטית מרגישה דווקא בנוח עם מות האלוהים. היא מעמידה לו שני תחליפים: קונפורמיזם ובינוניות מצד אחד, והאדם המיוחד והאותנטי (לעתים באופן פתטי) מצד שני. שניהם גם יחד מבטאים את אובדן הסקרנות וחוסר האמון בכך שלתרבות המערב ולעיון התבוני שהיא מעלה על נס יש תכלית וערך-פנימי ראויים במיוחד.

וכך, באופן אירוני, למרות שביקורתו של ניטשה הגיעה מימין וכוונה נגד הדמוקרטיה הליברלית והשמאל, השפעתו העיקרית ניכרת היום דווקא בשמאל. השמאל אימץ בשקיקה את הניהיליזם שהדאיג את ניטשה, על-מנת לקדם שוויון של בינוניות, ערכים חסרי תוקף מוחלט, ואימוץ "סגנונות חיים" מתירניים שלא תובעים מאמץ מוסרי או אינטלקטואלי.

אלא שבסופה של הדרך המצהירה על עצמה שהיא חסרת-ערך סגולי, נותרים ההולכים עם תחושה של חוסר-ערך. בלשונו של בלום, הניהיליזם האמריקני הוא "הלך רוח של עגמומיות, חוסר שקט עמום". הפתיחות הפוסט-מודרנית, המוותרת מראש על האמת, איננה מובילה לאושר ולחיים ראויים, אלא להפך הגמור: למשבר וייאוש.

ארון הספרים המערבי

בלום מרתק בתיאור חוויותיו כפרופסור באוניברסיטת קורנל בעת מהומות הסטודנטים באוניברסיטה בשנת 1969. הוא חושף את התהליך שהוביל את הנהלת האוניברסיטה להיכנע לקבוצות סטודנטים חמושים, להדיח מרצים, לשנות קורסים, לפתוח תכניות לימוד חדשות, לסגור תכניות לימוד ישנות ולרתום עצמה לקידום תפיסות-עולם וערכים שנראו נכונים לשעתם. זוהי בשורת "קריסתו של מבנה המחקר התבוני": הערכים מחליפים את הסקרנות האינטלקטואלית, האופנה קוברת את האמת.

המהפכה באוניברסיטה הותירה חורבן אינטלקטואלי, הן בתכנים והן ברמה (כתוצאה מן הרוח השוויונית שכפו הסטודנטים). האוניברסיטאות מלמדות היום יוצרים והוגים כשייקספיר, דאנטה, התנ"ך והפילוסופיה היוונית, ברוח רלטיביסטית למהדרין, כלימודי פולקלור חסרי משמעות רצינית.

כנגד אלו יוצא בלום בתוקף רב. ספרו חולל סערה וחיבוטי-נפש אקדמיים לא רק בשל ביקורתו הנוקבת, אלא גם בשל הפתרון שהוא מציע למשבר. בלום רואה בתרבות המערב יצירה היסטורית שהתכוננה על ברכי אוסף כתבים ייחודי. לדידו, עלינו לשוב לעקרון-היסוד של מה שמכונה לימודים ליברליים, וללמד סטודנטים את הספרים הגדולים והיצירות המפוארות (בעיקר) של המערב. עלינו לעשות זאת ברוח לא-יחסותית, מתוך הכרה בערך הפדגוגי של היצירות הללו, כמה שיש בכוחו ללמדנו דבר-מה ולקדמנו בכיוון האמתי והראוי. בלום מעוניין לתת במה לגאוני דורות העבר בכדי שיאתגרו אותנו בהווה. המשך שגשוגו של המערב, הוא טוען, תלוי בהמשכיות ובדיאלוג החי שיצליחו האוניברסיטאות לקיים בין האליטות העכשוויות לבין היסודות האינטלקטואליים של המערב.

ארון ספרים בישראל?

כמעט כל מי שכף רגלו דרכה בפקולטות למדעי הרוח והחברה בישראל בעשורים האחרונים יכול להעיד עד כמה האופנות האינטלקטואליות של הרלטיביזם וההיסטוריציזם כבשו כל חלקה טובה והפכו לתו היחיד כמעט שמנגנים פרופסורים למכביר. בעלות אדירה ובהשקעה של שנים ארוכות, הם מדכאים את כוחה של התבונה ושוללים מן הסטודנטים את אמונתם בעצמם ובאפשרות ההשכלה הגבוהה לקדמם ולשפרם. אם לדעת המורים שלנו עצמם אין ערך מתמיד או ממשי לדבריהם, מה בכוחם להציע לנו? ארון הספרים הומר בארון קבורה לרעיונות המכוננים של המערב.

"דלדולה של הרוח באמריקה" עורר סערה ונמכר במיליוני עותקים, אולם יש להודות כי הרלטיביזם וההיסטוריציזם עודם מושלים בכיפה באוניברסיטאות המערביות. יחד עם זאת, הספר הביא להחייאת כמה תכניות לימוד ברוח ה-Liberal Arts באוניברסיטאות מרכזיות בארה"ב. טוב יהיה אם ברוח זו, במקום לבזבז יערות שלמים על הצורך בלימודי ליבה במגזר החרדי, נקדם לימודי ליבה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. לצד עשרות החוגים המקדמים דה-קונסטרוקציה של התרבות המערבית יש מקום גם לכמה תכניות לימוד של הספרים הגדולים, ששרדו מאות בשנים בשל איכותם הנדירה ותפקידם ההיסטורי בכינון תרבות שקנתה לה בכורה עולמית מזה מאות בשנים.