פליטים ללא מנוח

הנתונים הם החלק הקל בסיפורם של הפליטים היהודים ממדינות-ערב: כ-856,000 יהודים נאלצו לעזוב את מדינות-ערב בשנים שלאחר הקמת המדינה, בשל שורה של חוקים וצווים מגבילים שהפכו את חייהם במקום לבלתי-אפשריים. כ-600,000 מתוכם, הנחשבים פליטים על-פי החוק הבינלאומי, הגיעו למדינת ישראל, שהייתה היחידה שפתחה להם שעריה. הם הותירו מאחור רכוש הנאמד היום בכ-6 מיליארד דולר.

מכאן, לכאורה, הדרך הייתה צריכה להיות סלולה. מבחינה דמוגרפית וכלכלית הפליטים היהודים מהווים מקבילה כמעט מלאה לפליטות הפלסטינית. המדינה הצעירה הייתה צריכה לנהל רישום מסודר של הרכוש שנותר מאחור, ולהציב מול תביעותיהן של מדינות-ערב תביעת רכוש שפשע הומניטרי בצידה. לו כך נהגו קברניטיה של ציון, קשה לדמיין את צמיחתו של נרטיב הנכבה הפלסטיני, שהשתלט בעשורים האחרונים על השיח העולמי בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי.

ברם, בהיסטוריה הציונית ההיגיון לא תמיד מנצח. אמנם, במשרד המשפטים פעלה מחלקה שנועדה לרשום את תביעות-הרכוש של הפליטים היהודים, אלא שהיא התנהלה בעצלתיים; במשך עשרות שנות פעילות, עד שסגר אותה יוסי ביילין כשר-המשפטים בממשלת ברק, נרשמו לא יותר מ-1,500 תיקים מתוך למעלה מ-120,000 בתי-אב ידועים שהגיעו לארץ.

מטרד מדיני

המספרים הזעומים הללו משקפים גם את הסיפור המדיני. העיסוק בפליטי מדינות-ערב פשוט לא היה נוח להנהגת המדינה (משני הצדדים הפוליטיים). הדוגמאות לכך רבות. בראשית שנות ה-70, כשגולדה מאיר הצליחה לגרום לרוסים לשלח את עמה ולאפשר ליהודים לעלות, הונחו נציגי יהודי-ערב שלא להציף את עניינם. החשש היה שהדבר יביא לסגירתו של מסך הברזל; שכן אם יתברר שהגירת יהודים לישראל כוללת תביעות רכוש סיטוניות, מי יאפשר ליהודי ברה"מ לבוא?

גם כשנחתם חוזה השלום עם מצרים, שכלל פתרון לבעיות הפליטים, היו למדינאים סיבות טובות לטאטא את הסוגיה מתחת לשטיח. הפעם היה זה הנפט בסיני. סאדאת הבהיר כי העלאת סוגיית הפליטים היהודים תוביל לתביעת פיצוי על הנפט ששאבה ישראל מחצי-האי. הישראלים שוב התקפלו.

המגמה נמשכה עמוק אל תוך תקופת אוסלו. שר החוץ שמעון פרס ועוזריו המלומדים האמינו שמוטב לשכוח את ההיסטוריה של המזרח-התיכון הישן לטובת הפצעתו של החדש. את המחיר שוב שילמו קורבנות אותו מזרח-תיכון ישן.

אנקדוטה היסטורית אחת שופכת על הפרשה אור מיוחד. בשנת 1951, כאשר הקפיאה ממשלת עירק את הרכוש היהודי שבתחומה, הודיע משה שרת, אז שר החוץ, שבכך "פתחה ממשלת עירק חשבון בינה לבין מדינת ישראל", בו יתקזז רכוש היהודים כנגד הפליטים הפלסטינים. לפי הגיון זה, מי שהיה אמור לזכות ברכוש הפלסטיני הנטוש היו הפליטים העירקיים שהותירו את רכושם מאחור. אך מי זכה בפועל בנכסים הנטושים? הקיבוצים והעולים יוצאי אירופה. יהודי עירק נאלצו להתבוסס בבוץ המעברות. האם יש פלא, אם כן, שתביעותיהם אינן פופולריות אצל מקבלי ההחלטות?

הווז'אק הנגזל

אלו שניסו לקדם את עניינם של הפליטים היהודים במשך השנים התכנסו תחת השם 'ווז'אק' (WOJAC), שבאנגלית מתייחס לארגון העולמי של יהודים יוצאי מדינות-ערב. את הארגון הקימו בשנות השבעים מרדכי בן פורת יחד עם המיליונר השוויצרי ליאון תמן.

במהלך השנים השיג הארגון לא מעט. פעילות נמרצת בבירות המערב ובמוסדות האו"ם הביאה לקבלתו של הארגון כחבר לא-מדינתי באו"ם ובעל ייצוג רשמי במטה בניו-יורק. הפעילות במסדרונות הממשל האמריקני הביאה להכרה של הקונגרס בסיפור הפליטות היהודית ובקבלתן של כמה החלטות רשמיות בנושא.

מכל העולם, המקום היחיד בו לא זכו נציגי ווז'אק לשיתוף פעולה היה דווקא בישראל. וכאשר נפטר תמן בראשית שנות ה-90 נאלץ הארגון להצטמצם מאוד, כאשר המימון שהבטיחה לו הסוכנות היהודית לא הגיע.

במשך השנים רבים וטובים ניסו להוביל לשינוי במדיניות הישראלית, לרוב ללא הצלחה. "אני התפטרתי מתפקידי כנשיא ווז'אק כאשר הגעתי למסקנה שאין שום כוונה רצינית להפוך את הנושא הזה לעניין בעל משמעות פוליטית וציבורית", אומר השר לשעבר משה שחל, שכיהן בראשות הארגון בראשית שנות האלפיים. "גם אריק, גם פרס, וגם בגין, זה ממש לא משנה. כשזה מגיע לדרגים קובעי מדיניות, לפקידות הבכירה במשרד החוץ, אתה מתרשם שהם פשוט לא מעוניינים לעסוק בזה", הוא אומר.

לדברי שחל, ישראל יוצאת דופן בכך. "מדהים שהעניין כן התקבל ועלה על ידי גורמים בינלאומיים", הוא מספר. "ביל קלינטון מציין בספרו שבפגישת קמפ-דייויד מי שהעלה את נושא הפליטים היהודים זה ביל קלינטון עצמו ולא אף אחד מהצוות הישראלי. הוא דיבר על הקמה של קרן פיצויים בגובה 40 מיליארד דולר לפלסטינים ו-20 מיליארד ליהודים. דווקא הוא מעלה את זה וברק לא".

לדעת שחל המצב בשנים האחרונות רק החמיר. "הדבר הכי מקומם שהעבירו את זה עכשיו למשרד הגמלאים. זה פשוט לא יאמן. שים לב מה עשו הפלסטינים מ-650,000 פליטים: הם הפכו את זה לנושא בינלאומי שלא יורד מסדר היום. ישראל יכולה בצדק לדבר בשמם של מרבית הפליטים היוצאים ממדינות-ערב, אבל במקום להשתמש בווז'אק, הפכו את זה לעניין משני, שאפילו רואים בו מטרד".

הרישום החסר

לדעת עובד בן עוזר, שעמד ברשות הארגון עד שנסגר באמצע שנות ה-2000, ההזנחה רבת-השנים הביאה לנזקים כמעט בלתי-הפיכים. "בעוד שלפלסטינים ניתנה גישה למסמכים ולרכוש הנטוש שלהם בארץ, לנו לא הייתה שום גישה לנכסים שלנו", הוא אומר. "ניסינו להבריח מעיראק את ספר הרישום בטאבו. מתוך חמישה ספרים הצלחנו להוציא אחד". גם הפעם, מה שעצר בעדם היה העדר המימון. "רצו על כל ספר כזה 2000$, ולא היה כסף. הסוכנות היהודית לא נתנה כסף. כך שלא יכולנו להביא את המסמכים".

כיום רק כרבע מהפליטים היהודים נותרו בחיים, ומספרם הולך ופוחת. יחד אתם אבד גם המידע יקר-הערך על הרכוש והמורשת שהותירו בארצות מוצאם. על אף שארגון ווז'אק נסגר, פעילותו עברה לאתר האינטרנט "המיליון שנשכח", בו ממשיכים הפעילים לרכז עדויות וסיפורים. בארגון מבקשים לעודד את הציבור לפרסם את סיפורם באתר.

מקום לאופטימיות?

כשמדברים על יוזמתו האחרונה של סגן שר-החוץ דני איילון קשה לחלץ מאנשי ווז'אק אמירה אופטימית. "לא צריך לחיות באשליה", אומר שחל. "במקום לדבר על הרכוש והפיצויים, הייתי שם היום דגש על הרכוש הציבורי". לדבריו, "יש בתי-כנסת עתיקים במצרים, בעירק ובמקומות נוספים. נכסים היסטוריים עתיקים שאי-אפשר לוותר עליהם בשום-פנים-ואופן. צריכה להיות פה דרישה דרך מוסדות האו"ם לשמירה על האתרים האלו בצורה מסודרת".

גם לבן עוזר קשה להתלהב מהיוזמה האחרונה. "אי-אפשר להיות אופטימי. לא יודע מתי יהיה שלום. לא יודע אם תהיה ועדת תביעות אם תהיה זכות שיבה. זה דברים שרק מדברים עליהם".

ולמרות הכל, לבן עוזר קשה לדבר סרה במדינת ישראל. "המדינה צריכה לכעוס על עצמה, אני לא בא בטענות למדינה", הוא אומר. "16 שנים ישבו הפליטים הללו במעברות, עד שנקלטו. זה הכול לזכותה של המדינה. לא היה פה מה לאכול והמדינה בכל זאת נתנה לפליטים האלה. זה בהחלט לא פשוט. המדינה הזו היא אחד מפלאי העולם".

בפרספקטיבה היסטורית, הוא מסביר, גם השד העדתי לא נורא כל כך: "אחרי שלמדתי באוניברסיטה וקיבלתי פה מעמד ופרנסה בכבוד על מה אני צריך להתלונן? אז נכון, הייתה אפליה והיו קשיים. אבל על מה יש לי להתלונן? אני מקווה שהמדינה תחזיק מעמד מול ים העוינות שסביבנו. זה כל כך לא מובן מאליו".

אכן כן, בזמן שבו הפליטים הפלסטינים נותרים עניים מרודים, תלותיים, מופלים בכל מקום וחסרי-מעמד, הפליטים היהודיים ממדינות-ערב השתקמו. הפערים בינם לבין יוצאי-אירופה מצטמצמים, החתונות הבין-עדתיות מתרבות, וישראל הופכת למדינה המשלבת באופן טבעי מזרח ומערב. מדובר בהישג לאומי מעורר הערכה, שהושג למרות כל אותם שגיאות ומחדלים של ממשלות ישראל לדורותיהן. בזכות אותו הישג, הפליטות היהודית היא נכס עכשווי במערכה הבינלאומית, אך היסטוריה בלבד בתודעה הלאומית.