לינדה פולמן חוקרת את השפעת ארגוני הסיוע בעולם השלישי ומגיעה לכמה מסקנות עגומות במיוחד
לינדה פולמן, תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי. ירושלים: שלם, 2012.
לינדה פולמן, עיתונאית עצמאית, חוקרת את השפעת ארגוני הסיוע בעולם השלישי ומגיעה לכמה מסקנות עגומות במיוחד
ב-14 לאוקטובר 1942 נערכה ישיבה של הצלב האדום הבינלאומי, בה הוחלט לא לחשוף את המידע שהגיע לארגון על שואת יהודי אירופה. הסיבה הייתה הרצון לשמור על יחסים תקינים עם הנאצים בכדי להמשיך לפעול בגרמניה. כיום קורא הצלב האדום להחלטה זו "טעות טרגית", אך הטעות נעשתה בשל אימוץ עקרונות הומניטריים של נייטרליות, אי-משוא-פנים, ואי-תלות, העומדים בתוקפם בקרב ארגוני סיוע מערביים ועולמיים גם היום.
לינדה פולמן, עיתונאית הולנדית עצמאית, טוענת כי האופן בו מאומצים העקרונות ההומניטריים הללו הוא בעייתי ביותר. בספרה, תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי, נוטלת על עצמה פולמן לבחון את התוצאות המעשיות של סיוע זה. פולמן הקדישה זמן רב מחייה לשיטוט באזורים הזוכים למירב הסיוע המערבי, בדרך כלל אתרים הסובלים מעימותים אלימים במיוחד, דלות קיצונית ומגיפות. לטענתה, המערב עיוור ביחס למשמעות האמתית של הסיוע, מכיוון שהכיסוי העיתונאי השגרתי של מבצעי הסיוע אינו ביקורתי. עיתונאי המערב מתארחים אצל ארגוני הסיוע, מתמסרים להם ונותנים להם לעצב את תפיסת המציאות עליה הם מדווחים. כך מתקבלת תמונה תקשורתית שארגוני הסיוע חפצים בה, ולא הבנה של המצב בפועל.
המדינות המפותחות מעניקות סיוע נרחב לעולם השלישי: כ-120 מיליארד דולר בשנה. בחינת תוצאות הסיוע ההומניטרי חושפת תמונה עגומה למדי. למעשה, העולם המערבי יוצר תמריץ למסכנות בעולם השלישי. באזורים העניים ביותר בעולם יצר המערב תחרות מסכנות, שהזוכה בה – קרי, הסובל ביותר – מקבל סיוע השווה לתקציבי מדינות שלמות בעולם השלישי. על-מנת להרוויח את הקופה הגדולה, יש בעולם השלישי מי שמוכן לבצע מעשים נוראיים ובלתי-אנושיים.
דוגמא אחת, הנסקרת בספר בהרחבה, היא קטיעת איברים שיטתית שהתקיימה בסיירה לאון, לאחר שקטועי איברים – גברים, נשים וילדים בכל הגילאים – הפכו לאייטם תקשורתי אופנתי במערב. הקטועים הפכו לאבן-שואבת לתרומות רבות, ומספרם גדל באופן מבהיל.
דוגמא אחרת כרוכה בכך שבעולם השלישי החזק שולט ללא חוק וסדר. השליטים האזוריים משלשלים לכיסם אחוזים נדיבים מן הסיוע, על-ידי התנייתו בהעסקת אנשיהם, הטלת מס על תנועה באזור, גניבה ושוד, אילוץ להשתמש במטבע המקומי בשערי המרה מנופחים, ועוד. המשאבים הללו מממנים את שימור כוחם של השליטים, דהיינו, את אותם צבאות המבצעים מעשי טבח וגירוש סדרתיים, אשר יוצרים מראש את הצורך בסיוע. פולמן מספקת לכך שלל דוגמאות ונתונים. למשל, בליבריה גבו 15% מהסיוע, הטליבן גבה כ-30%, ובסומליה 80%. כך, "הסיוע הפך למאפיין קבוע באסטרטגיה הצבאית".
פולמן גם מתארת כיצד מעטפת ההגנה הבינלאומית הנפרשת על אזורי עימות מסייעת למלחמה. באזורי סכסוך רבים ישנם "לוחמים פליטים", קרי, לוחמים המשתמשים במחנות פליטים מוגנים כבסיס לפעילותם המלחמתית. פעמים רבות המחנות הופכים לבסיסים חצי-צבאיים, לצורך מנוחה, רפואה וחימוש מחדש. אלו המתחזקים את המחנות הללו (למשל, נציבות הפליטים של האו"ם), "מתעלמים מהבעיה או בוחרים לשתוק".
מקור הבעיה ברור. "זכויות אדם" הוא מושג ועקרון מערבי; בעולם השלישי הוא איננו בשימוש. מרגע שנוצר תמריץ כלכלי להיות המסכן ביותר, החלקים המסכנים ביותר בעולם השלישי אינם בוחלים באמצעים ופשעים בכדי לזכות בתחרות. בנוסף, בסביבה של עוני מוחלט, כל סיוע שנותן יתרון אפשרי לאחד הצדדים הלוחמים ינוצל עד תום למטרות הפוכות מכוונתו המקורית. פולמן שומעת שוב ושוב האשמות כנגד המערב ממקומיים העסוקים בביצוע פשעים נוראיים: אתם גרמתם לכך, המערב הוא המתגמל התנהגות יוצרת סבל.
מתוך הבנתה שכללי המלחמה וההתנהגות של העולם המערבי אינם רלוונטיים באזורי סכסוך רבים, שואלת פולמן כיצד ראוי שינהגו ארגוני הסיוע, אם מתברר כי "הפלגים הלוחמים … משתמשים בסיוע כל אחד לתועלתו הוא, לשם פגיעה באויב, ולהארכת משך הלחימה?". זוהי כמובן השאלה הבסיסית של ארגוני הסיוע באשר הם, אך לא מפתיע לגלות כי הארגונים העסוקים בפעילות הומניטרית אינם ששים להידרש לה, ובוודאי שהם מעדיפים לכפור בנזק החמור שמחוללת לעתים תרומתם.
הספר מעניין וחשוב, בהחלט ראוי לקריאה. כל פעיל הומניטרי צריך להיחשף להשלכות השליליות של תמרוץ אכזריות ועוני, וכל מי שחשד שמשהו בעייתי בסיוע הלא-מפוקח באזורים חסרי-חוק בהם כל דאלים גבר, ימצא אישוש לסברתו.
נקודה אחת אינה עולה אצל פולמן אך ראויה להתייחסות. 120 מיליארד דולר בכספי סיוע, הם פחות מחצי אחוז של התוצר של המדינות התורמות. יתר-על-כן, הסכום כולל משכורות לפעילים מערביים, הוצאות על פעילותם, וכו'. מכאן נובע כי המערב אמנם נדיב, אבל באופן מוגבל למדי. אולי מדויק יותר לקבוע כי המערב משלם עבור ההתרגשות וההתעוררות שמעניק לו הסיוע לחלכאי ונדכאי העולם, מעט עניין מוסרי בעולם המערבי ה"משעמם", הריק ממלחמות, מגיפה ועוני, שיצרה הצלחתו.
צריך לחשוב על האפשרות לתגמל דווקא את המקומות ששומרים בהם כמה שיותר על זכויות אדם. כך מדינות שבהן המצב גרוע ישאפו להשתפר ולקבל תמריצים שיזניקו אותם עוד יותר קדימה במטרה לשמור על זכויות האדם.
לגבי הצלב האדום, לא ברור האם באמת מדובר בטעות. מטרתו העיקרית לא הייתה (ואיננה עד עצם היום הזה) למסור מידע כללי לציבור אלא לעזור לבני אדם ספציפיים הנתונים במצב מסוים. והוא עשה זאת היכן שהיה יכול. מאות אלפי חיילים של בריטניה וארה"ב נפלו בשבי הנאצי, וחבו את הישרדותם, במידה רבה, לצלב האדום – גם לסיוע החומרי שהארגון העביר למחנות השבויים, וגם לעצם העובדה שאנשי הצלב האדום הורשו לבקר במחנות האלה (דבר שחייב סטנדרט מסוים של טיפול הומני בשבויים). לשם השוואה, ברית המועצות לא שיתפה פעולה עם הצלב האדום (מתוך שיקולים פוליטיים של הנהגתה), ותנאי קיומם של חיילים סובייטיים בשבי הנאצי היו גרועים בהרבה מתנאי קיומם של שבויים מצבאות בריטניה וארה"ב. גם שיעורי התמותה של החיילים הסובייטיים בשבי היו בהתאם.
מידע על שואת יהודי אירופה לא היה בלעדי לצלב האדום, והגיע לתקשורת המערבית גם ממקורות אחרים. ועדת ברמודה באפריל 1943 נערכה בשל פרסומים של מידע כזה (זה שהוועדה כמעט ולא הניבה שום תוצאה מעשית היה פועל יוצא של עמדות ממשלות בריטניה וארה"ב, לא של היקף כזה או אחר של פרסום המידע). לעומת זאת, אילו אכן הביאו מעשיו של הצלב האדום להגבלתת פעילותו במחנות השבויים בתחומי הרייך השלישי, זה היה עשוי לעלות בחייהם של עשרות ומאות אלפי בני אדם.
הדילמה שבה היה נתון הצלב האדום אז אכן דומה למדי לדילמה שבה עומדים ארגוני הסיוע במקומות מוכי אלימות בעולם כיום. אלא שאין טעם לדון בדילמה הזאת בלי להבין את מטרת פעילותם של ארגוני הסיוע. הללו לא נועדו על-מנת לשמור על סדר עולמי מסוים. הם אפילו לא נועדו, למעשה, על-מנת לקדם סטנדרטים מסוימים של זכויות אדם. כלומר, ייתכן ומילים מהסוג הזה מופיעות אי-שם בהגדרת המטרות של ארגוני הסיוע, אבל בפועל אין להם אמצעים לעשות זאת, ובקושי יש להם אמצעים לבצע את משימתם העיקרית: להציל בני-אדם חיים מכלייה. לכן, פעילותם של ארגוני הסיוע צריכה להימדד, בעיקרה, בקנה-מידה אחד ויחיד: האם, בעקבות פעילותם, שרדו במקום נתון יותר אנשים משהיו שורדים בלעדיה, או לא. אם התשובה היא חיובית, הארגונים כבר מילאו את משימתם. בפרפראזה על האמירה הידועה של הלל הזקן, זוהי כל התורה כולה על רגל אחת, והיתר – כולל שאלות של אופטימיזציה של פעילות ארגוני הסיוע, שבהחלט ראויות לדיון – הוא פירוש.
לא ברור אם הספר של פולמן דן בשאלה הזאת. העובדה שהביקורת מתעלמת ממנה לחלוטין אומרת מספיק על הביקורת.
בשולי הדברים יש להוסיף, כי הדיבור על יצירת "תמריץ למסכנות" באזורים מוכי אסונות פשוט מקומם. ייתכן והתופעה לכשעצמה קיימת, אבל הצגתה כביקורת על עצם הפעילות שנועדה לסייע לתושבי האזורים הללו – להבדיל מביקורת על דרכים ספציפיות של פעילות, שיש להן אולי היבטים בעייתיים – נראית כקשירת קשר לגזל כבשת הרש.
התגובה שלך היא דוגמא מצוינת למה שפולמן מדברת עליו: עיוורון של תומכי הסיוע לתוצאות מעשיהם.
אתה טוען ברצינות שההבדל ביחס לשבויים אנגלים מול רוסים בגרמניה הוא הצלב האדום? העובדה שהרוסים היו אויב חסר רחמים, שרצח גרמנים שבויים ללא הכר, בעוד ששבויים גרמנים זכו ליחס סביר במערב, לא הייתה קשורה לכך לדעתך?
בנוגע לשואה, הצלב האדום אינו ארגון פוליטי כמו ממשלת ארה"ב שמצויה במלחמה, אלא ארגון הומניטרי. לכן העלמת המידע מצדו על רצח עם שיטתי בקנה מידה שלא נודע בהיסטוריה היא זוועתית ובגידה מוחלטת במטרתו. הוא בעצמו מודה בכך היום, אז על מי אתה מגן? ובשם מה? הזכות להיכנס למחנות שבויים? חסר לך כאן חוש מידה. אתה להוט מדי להגן על הצלב האדום ושאר ארגוני הסיוע.
לגבי הסדר העולמי, ניחא. ויתרת עליו, למרות שהודית שיש ארגונים שזו מטרתם. אז הגדרת את המשימה במונחי מספריים בנוגע להישרדות של פרטים; יותר שורדים, המשימה מוצלחת. אבל כמו שפולמן אומרת, אתה לא טורח לבדוק את העובדות, אלא מדבר באופן מופשט. אם הסיוע מנציח את הסכסוך והאלימות, כמו שהיא אומרת, המשמעות היא שאתה אולי בעד סיוע אבל נגד בני אדם.
אותו הדבר נכון לגבי "תמריץ למסכנות". אם התופעה קיימת, ואתה מודה באפשרותה (למעשה, היא הכרחית), אזי המסייעים הם אלו שגוזלים את כבשת הרש, לא פולמן. מי שמממן רוצחים ופושעים כדי לקבל את הזכות לסייע לנרצחיהם וקורבנותיהם, איננו צדיק. גם אם כוונותיו טהורות וזכות. משום שאדם טוב לא מתעלם מתוצאות מעשיו בפועל.
אוי. שבויי מלחמה סובייטיים נפלו לידי הצבא הגרמני במאות אלפים כבר בחודשים הראשונים של מלחמת בריה"מ-גרמניה – כלומר, ביולי-נובמבר 1941. באותה תקופה, היו מעט מאוד שבויים גרמנים בידי הצבא האדום, מהסיבה הפשוטה שהצבא האדום הוכה קשות, והיה מצוי בנסיגה מתמדת. התנאים הזוועתיים במחנות שבויי הצבא האדום היו קיימים במלואם כבר אז (למשל, מחסור קיצוני במזון ותנאים אנטי-סניטריים). נוכחות של הצלב האדום הייתה בפירוש יכולה לשפר את התנאים האלה, ושיפרה אותם בפועל במחנות שבהם הוחזקו שבויים בריטיים (ומאוחר יותר, אמריקניים).
לא השוויתי את הצלב האדום לממשלת ארה"ב. קרא שוב את תגובתי. המירב שהצלב האדום יכול היה לעשות הוא *לפרסם מידע* אודות שואת יהודי אירופה. המידע הזה פורסם ממילא, וגרם לכינוס של ועידת ברמודה. הצלב האדום לא היה יכול לסייע ליהודים הנרצחים, מלבד נתיני המדינות שלא היו חלק מהרייך השלישי (ואם הוא נכשל בהגנה על אותם נתינים זרים, בהחלט יש כאן כשלון – אבל זה שונה ממה שהצגת).
לגבי הסדר העולמי, לא ויתרתי עליו. כינונו ושמירתו פשוט אינם משימה שארגוני הסיוע יכולים לעמוד בה. מועצת הבטחון של האו"ם היא כתובת מתאימה יותר לביקורת בעניין הזה.
הסיוע, בהגדרה, נועד לבני אדם קונקרטיים שסובלים מאסונות ברגע נתון. הוא אינו יכול למנוע את האסונות או להפסיק אותם. זה אינו אומר שמניעת אסונות או הפסקתם אינה חשובה; לשם כך פשוט דרושים מנגנונים אחרים. לכן, לשפוט את פעילותם של ארגוני הסיוע על-פי קריטריונים שאינם שייכים לתחום העיקרי של פעילותם זה משונה, בלשון המעטה. כיוון שלא קראתי את ספרה של פולמן, אני לא יכול לומר אם הוא לוקה בחסרון הזה. הביקורת שלך לוקה בו בבירור.
זה שחלק מהסיוע, המיועד לקורבנות, מגיע לרוצחים ופושעים למיניהם, זה תוצר לוואי מצער של פעילות הסיוע, אבל אני לא רואה איך אפשר לראות בו "תמריץ למסכנות". מי שיוצר את המצב של מסכנות אינם הנמענים העיקריים של הסיוע. אפשר לדון באיך לצמצם את תוצר הלוואי הזה, ואפשר לשאול אם בתנאים מסוימים קיומו אינו הופך את עצם פעילות הסיוע ל"בלתי-כדאית" (מבחינה הומניטרית, לא כלכלית!). אבל "תמריץ למסכנות" הוא פשוט מונח בלתי-הולם בהקשר הזה.
כתבת הרבה, לא חידשת כלום, ולכן אין לי כמעט מה להוסיף.
הרוסים היו אויב מיתולוגי של גרמניה הנאצית, יחד עם היהודים. היחס שלהם לשבויים ואסירים היה ידוע היטב, וכל גרמני ידע מה יקרה לו כשייפול בשבי. אלו הסיבות ואין בלתן. צר לי, אבל הטענה שלך שגרמניה הנאצית הושפעה מן השיקולים ההומניטריים של הצלב האדום מעמידה אותך באור "מאותגר היסטורית ומוסרית" (אם לנסות להשתמש ב"מונח הולם").
אתה מעדיף אולי, במקום "תמריץ למסכנות" הבלתי-הולם, "הענקת פרסים כספיים למחוללי פשעי המלחמה הגדולים ביותר"? אולי "מתן יתרונות צבאיים וכלכליים לרוצחים וקוטעי איברי נשים"? שמא "חיזוק שלטונים של רוצחי-עם, אנסים ומגייסי ילדים למלחמה"?
וכו'.
ישפוט הקורא מה הולם ומה לא.
רגע, רגע. בוא נבחין בין עובדות לפרשנות.
עובדות:
1) יחס הגרמנים לשבויים בריטיים (ואמריקאיים) היה טוב לאין שיעור מיחסם לשבויים הסובייטיים. תיאור קצר, כולל סטטיסטיקה בסיסית, ניתן למצוא כאן:
http://www.history.co.uk/explore-history/ww2/prisoners-of-war.html
2) המחנות שבהם הוחזקו שבויים בריטיים ואמריקאיים עמדו תחת פיקוח (מסוים) של הצלב האדום. המחנות שבהם הוחזקו שבויים סובייטיים לא עמדו תחת פיקוח כזה.
עכשיו, אתה יכול לטעון שלקיומו של פיקוח חיצוני במחנות לשבויים בריטיים ואמריקאיים לא הייתה השפעה על תנאי הקיום באותם מחנות. זו פרשנות שאי-אפשר להוכיח בוודאות את אי-נכונותה, אבל היא נוגדת את כל הנסיון שהחברה האנושית צברה בנוגע לפיקוח חיצוני על מוסדות, ודאי על מוסדות שיש להם שליטה מלאה על חיי אדם (לשם השוואה, האם היית טוען שבהעדר פיקוח חיצוני על בתי כלא, תנאי החיים של האסירים לא היו משתנים לרעה?).
מצד שני, אתה יכול לומר שהפגיעה הצפויה בתנאי הקיום במחנות השבויים שלצלב האדום הייתה גישה אליהם לא הייתה מספיק גדולה על-מנת להצדיק את סירובו של הצלב האדום לפרסם את המידע שהיה ברשותו על שואת היהודים. זאת כבר טענה אחרת לגמרי, שאותה לא טרחת לבסס.
לגבי "תמריץ למסכנות", ובכן, הדרך שבה המונח הזה (בווריאציות שונות) משמש בשיח הכלכלי כיום מתבטאת בעיקר בהאשמת ה"מסכנים" (בעיקר עניים) במצבם. בלי קשר למידת ההצדקה של האשמות מן הסוג הזה, המצב עם ארגוני הסיוע שונה לגמרי. לאנשים שמהווים את קהל היעד העיקרי של פעילות ארגוני הסיוע אין, בדרך כלל, אפשרות לצאת מ"מסכנותם", והסיוע נועד להחזיק אותם בחיים פשוטו כמשמעו. יש אנשים אחרים שגוזרים על כך רווחים, וזה מצער. אותם גוזרי רווחים אף עשויים להשתמש ברווחיהם לביצוע פשעים חדשים, וזה מצער כפליים. אבל כל זה אינו נוגע למעשיהם של אותם אנשים, שאליהם מופנה המאמץ העיקרי של ארגוני הסיוע. לכן, המונח "תמריץ" בהקשר הזה מטעה.
אתה עדיין לא מבין את הנקודה. הגרמנים התייחסו יותר טוב גם לצרפתים ולהולנדים תחת הכיבוש הנאצי, ופחות טוב לרוסים ולפולנים, בלי שום קשר לצלב האדום. הצלב האדום חסר משמעות ולא רלוונטי. זה עניין תרבותי, גזעני, ואינטרס פוליטי של הרייך השלישי. מפני שהתייחסו טוב, הרשו לצלב האדום להיכנס. למחנות העבודה וההשמדה לא הרשו. ושוב, לא קצת נמאס לך להגן על מי שהודה שטעה?
גם בנוגע לתמריץ המסכנות, כנראה שאתה לא מבין את הנקודה, ואני נאלץ להסביר לך שוב. תקרא שוב, ואז תכתוב. ואז תקרא שוב, לפני שתפרסם את התגובה, תבדוק שהבנת:
התמריץ לנצח בתחרות המסכנות הוא לפושעי המלחמה והמנהיגים של העולם השלישי שגוזרים קופון גדול מהסיוע. לא לקורבנותיהם. אתה משקיע באזור המסכן כסף שמגיע לשליטים שאין להם הכנסה משמעותית אחרת, ולכן הם מייצרים עוד סבל כדי לקבל עוד כסף. זה לא כזה מסובך, מני. וכמו שפולמן אומרת ומוכיחה, זה קורה בעולם השלישי בלי סוף, וארגוני הסיוע מתעלמים.
השיקול התרבותי, גזעני, וכו' גם הניע את הגרמנים להוציא להורג שבויים יהודים. זה לא קרה עם שבויים יהודים של צבאות בריטניה וארה"ב. העובדה שלאנשי הצלב האדום הייתה גישה למחנות השבויים של צבאות בריטניה וארה"ב עשויה להיות אחת הסיבות של יחס כזה, ושל יחס הומני יחסית לשבויי הצבאות הללו בגרמניה באופן כללי. לכל הפחות, הטענה שגישת הצלב האדום לשבויים לא שיפרה את סיכויי הישרדותם היא קאונטר-אינטואיטיבית ודורשת ביסוס.
האם הצלב האדום התנצל? אם תקרא את דבריו של פרנסואה בוניון, המנהל האחראי על החוק הבינ"ל ושיתוף הפעולה הפנימי של הצלב האדום, תראה שיש בהם הודאה בכישלון, לצד הבעת ספק בכך שהתנהלות אחרת הייתה יכולה למנוע את הכשלון הזה
(http://www.icrc.org/eng/resources/documents/misc/6ayg86.htm).
דבריו של בוניון מבוססים והגיוניים הרבה יותר מהביקורת שאתה מטיח בצלב האדום.
לגבי "תמריץ המסכנות", הבנתי היטב למה אתה מתכוון וגם הסברתי מדוע לדעתי מדובר במינוח מטעה. באותה מידה של הגיון ניתן לראות בקיומה של תחבורה ציבורית תמריץ עבור אנשים בעלי רשיון נהיגה לאוטובוס.
המצב שאתה מתאר הוא כדלהלן: ניתן לעזור לקורבנות אסון תוך ידיעה שחלק מסוים מהסיוע יגיע לידי פושעים ויעודד אותם לביצוע פשעים נוספים, וניתן להימנע מחשש שחלקו ישמש את הפושעים הנ"ל. זוהי דילמה שאין לה תשובה חד-משמעית. אבל המינוח שאתה משתמש בו משטח את הדילמה לכדי קריקטורה. אני מקווה מאוד שפולמן אינה עושה את זה בספרה.
ברור שיש בינינו הבדל מוסרי. במקום שאתה רואה דילמה אני רואה עוול. ניקח לדוגמא אונס. אתה אומר: אם אנסים שולטים בשטח, והם מרשים לנו, תמורת כסף, נשק, וכוח שניתן להם (ושיתמרצו אותם לאנוס עוד יותר), לפתוח בתי מחסה שבהם נוכל לטפל בנאנסות, אז יש "דילמה".
הדוגמא אנלוגית למה שקורה באזורי עימות, לפי עדות ממקור ראשון ומחקרה של פולמן, שאת ספרה אני חושב שאתה מחויב לקרוא כעת.
משום כך, אני מודה, טענת ה"דילמה" שלך נראית לי כמו קריקטורה מוסרית של פעיל זכויות אדם. לא תמלט ממנה על ידי זה שתגיד שזה מורכב, עמום, לא חד משמעי, ומתוחכם. בסוף יש מערכת תמריצים שנוצרת לג'נוסיידרים, והיא זו שקובעת תוצאות בשטח, לא הרצון הטוב שלך.
זכות המילה האחרונה לך אם תרצה. אני מיציתי.
כתבה מעניינת, ונחמד לגלות שתרגמו את ספרה לעברית. תודה.
אגב, הרצאה מרתקת שהיא נתנה לטד -http://www.youtube.com/watch?v=7gWdTQ84IEM