הטרגדיה המפוארת של ז'בוטינסקי, משורר ומדינאי שהקדים את המחנה אך נותר בודד מלפנים
דן מירון, הגביש הַמְּמַקֵּד: פרקים על זאב ז'בוטינסקי המספר והמשורר. ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
ספרו של פרופסור דן מירון על זאב ז'בוטינסקי ראוי לשבח משתי סיבות: מירון כאיש שמאל מובהק, כותב על דמות המזוהה עם הימין הציוני הקלאסי, זאת לאחר ששנים רבות ערך את כתבי אורי צבי גרינברג (אצ"ג). סיבה שנייה היא הניסיון להתמודד עם הדמות המורכבת ביותר בגלריית המנהיגים הציוניים, ודווקא מהזווית הספרותית. כאן הצלחתו של מירון היא חלקית, באשר הספר מורכב משני פרקים שנראה כי התחברו בזמנים שונים, ולכן הוא מקוטע משהו. ז'בוטינסקי האומן ראוי למחקר ספרותי נרחב הרבה יותר, מה גם שחטיבות ספרותיות שלמות שלו אינן זוכות לטיפול: הסיפורים הקצרים ומעט השירים הליריים.
איש הרוח והמעש
הפרק הראשון בספר עוסק בשני הרומנים של ז'בו: "שמשון, ו"חמשתם", ויש כאן ניתוח מפורט של שניהם. מירון רואה את ז'בוטינסקי, ובצדק, כסופר בזכות עצמו, ולא כמדינאי העוסק גם בכתיבת ספרים; בכך ז'בוטינסקי הוא יחיד ומיוחד בקהילת המנהיגים הציוניים. בפרק השני דן מירון בז'בוטינסקי המשורר, בהמנונות הפוליטיים שלו ובשירים הפוליטיים-ליריים, השונים לחלוטין מהשירה הפוליטית בימינו. בשתי הסוגות הללו ידע ז'בוטינסקי להתעלות מעל לאקטואלי וליומיומי, ולבטא אמיתות בנות-קיימא.
הפרק השני, הארוך יותר, מציג את ז'בוטינסקי כמי שהשפיע באופן עמוק על השירה העברית בימיו ולאחר-מכן. הניתוח הספרותי הוא עשיר ולמדני, כפי שמירון יודע לעשות. מקומו של ז'בו בספרות ובשירה אינו שנוי במחלוקת, וטוב עושה מירון בעמדו על תרומתו הגדולה בתרגומי המופת שלו, על השפעתו המכרעת במעבר לעברית הספרדית, ועל הפניית הזרקור אל שירה מערבית שונה כל-כך מזו שהשפיעה על משוררי התחייה, היינו השירה הרוסית והגרמנית. הפואטיקה החמורה של מקצב, חרוז ומוסיקליות פעלה על הדור שאחריו והיא משפיעה עד היום. לא רק אלתרמן ושלונסקי הושפעו על-ידו, אפילו משורר כאבידן מגלם בשירתו השפעה ז'בוטינסקאית.
אך בניתוח של מירון יש חולשה: הוא נוגע באופן מרפרף בז'בוטינסקי המדינאי, ומזכיר רק מדי פעם את המאורעות ההיסטוריים להם היה עד או שחולל בעצמו. מוחטאת בכך נקודה מרכזית: גם בליריקה ובתרגומים, הרחוקים ת"ק פרסה מעסקי המדינה, ז'בוטינסקי היה ונשאר מדינאי מן המעלה הראשונה. בשירה ה"נקיה" שלו הוא מבליט את האסתטיקה שלו שאינה יודעת פשרות. אלא שהאסתטיקה הזו קיימת גם במדינאות שלו; אי-אפשר להבין את האיש מבלי לראות את שילובן של שתי המלכויות זו בזו.
עובדה זו היא העושה את ז'בוטינסקי למיוחד כל-כך. מדובר בשני סוגים מנוגדים של טמפרמנט אישיותי: המדינאי האנליטי, הנמרץ והפעלתן, לעומת המשורר, הנרפה לעתים, הבוחר באותה בטלה עמוקה של השירה; האופטימיזם של איש-המעש המדיני מנוגד למלנכוליה של המשורר. ההתרוצצות של שני הצדדים הללו באישיות אחת יוצרת מתח טרגי. המדינאי מרוכז בעוצמה, בהשגתה ובשמירה עליה. המשורר נושא פניו אל היופי, סוג אחר של עוצמה. בחלק מהחלטותיו הדרמטיות של המדינאי פעל המשורר. הוא הקים תנועה פוליטית מפוארת בהינף אחד בבית-קפה פריסאי. הוא פרש מההסתדרות הציונית באקט תיאטרלי מרשים. בכל אלה הונע על-ידי דחפים אסתטיים או אסתטו-פוליטיים.
לחולל תרבות חדשה
כל דיון בפן אחד של ז'בוטינסקי אינו שלם מבלי לעמוד על השניות הכוללת הזו, גם מבחינת הניתוח הספרותי גרידא. מה גם שהתרגומים והשירים הם ניסיון ליצור תרבות עברית חדשה, הקשורה לתרבות העולם המערבי: תרבות חילונית, נאורה וליברלית. זוהי עמדה פוליטית ברורה, העומדת נגד העיירתיות המזרח-אירופית וכל נציגיה בספרות העברית. מתוכה מתבארת גם התנגדותו של ז'בו לאותו סוג של ספרות יהודית שינקה מן המקורות, ובמקרים רבים הייתה מעין ספח אפיגוני להם.
המהפכה הספרותית של ז'בוטינסקי היא טוטלית: מרד נגד העיירה, הגלות, העברית המשנאית-רבנית. בניגוד לחלק גדול מן המנהיגים הפוליטיים והאידיאולוגיים של תנועת העבודה לגווניה, שהיו ונשארו אדמו"רים חסידיים שהתחפשו לסוציאליסטים (מאיר יערי, למשל), הוא היה אנטי-תזה ליהדות הגולה של מזרח אירופה, אנטי-גליצאי, אם אפשר לומר. הקוטב הרחוק ככל שניתן מברנר.
משכיל ציוני מבודד
ז'בו אינו רק יוצא-דופן בספרות העברית החדשה, הוא גם יוצא-דופן כמנהיג מדיני. הוא נחשב לאיש ימין, אך היה בעל רעיונות מתקדמים בתחום החברתי; הוא מדגיש את חשיבות המדינה, ולכן טענו נגדו שהוא נוטה לפאשיזם, אך דבר זה אינו מתיישב עם האינדיבידואליזם הקיצוני שבו דגל ("פאן בזיליאה"-כל יחיד הוא מלך). הליברליזם הנאיבי משהו שלו נראה כשריד של המאה ה-19, ויחד-עם-זאת הוא איש מודרני לכל הדעות ובוודאי שאי-אפשר לראותו כשמרן אירופאי. הניגודים חותכים את אישיותו ופעולותיו, ומסבירים אולי את הבדידות הגדולה שלו גם במחנהו.
וכך, בדומה לשמשון, הזר בתוך עמו, ובעצם בכל אשר ילך, ז'בו זר בעמו ובתנועתו. האם מפליא הדבר שהוא דמות טרגית שגדולתה הולכת ומתגלה עם השנים? הניתוח שהיה צריך להיעשות הוא לא רק ספרותי. יש כאן מקום רב לפסיכולוגיה על בסיס ניתוח היסטורי: בהיותו, בדומה להרצל, נציג מובהק של החילוניות וההשכלה היהודית, ז'בו מגלם באישיותו את עוצמתה וחולשתה כאחד. רק מי שבא מבחוץ יכול היה לתבוע מהפכה יהודית רדיקלית כל-כך ביהדות. בשונה מהרצל הוא חש עצמו בטוח מספיק לתבוע לא רק מהפכה מדינית, אלא גם תרבותית. ואם הרצל נרתע מטעמים מובנים מלעסוק בשאלות תרבותיות ודתיות, וגם באוטופיה שלו הוא בוחר לנקוט עמדה נייטרלית, ז'בוטינסקי הסתער על שאלות אלה ללא פחד. החזון שלו אינו שונה בהרבה מזה של "אלטנוילנד": מדינה יהודית, ליברלית, חילונית ואירופית במזרח-התיכון. במילה אחת: "מודרנית".
זוהי הטרגדיה של מי ששואף לחולל שינוי טוטלי: הוא חייב להיכשל. אבל ללא חזון מרחיק לכת כל-כך, לא היה אפשר להגשים את השינויים הקטנים יותר. אנו רחוקים מאוד ממדינת ז'בוטינסקי. עדיין לא הגענו להגשים את העיקר השלישי בצוואת שמשון: ללמוד צחוק. העיירתיות והגלותיות זוחלות בתוך הנימים של תרבותנו, החל מהנטייה לשנות שמות עבריים לשמות אידיים קודמים, עבור בנוסטלגיה הפשטנית לחיים היהודיים בגולה תוך ניסיון להאדיר את "ספרויות היהודים" בשפות שונות זולת העברית, וכלה בחדירה של הליטורגיקה המזויפת והזולה לרומנים כביכול "חילוניים". ככל שאנו מתרחקים מן האידיאל של יהודי חדש ושל תרבות יהודית חדשה, אנו מתרחקים מתורת ז'בו.
הדר
נותרה עוד מילה אחת של ז'בוטינסקי, מושג מרכזי בתורתו: "הדר". מילה פיוטית ומדינית כאחד. במילה זו, החידתית, מתמצית כל אישיותו. מה לא נכתב עליה? אילו קיתונות של בוז מחד-גיסא ושל קלס מאידך-גיסא לא נאמרו עליה, ועדיין אין היא מובנת לחלוטין. זה סוד הקסם הז'בוטינסקאי, וכוחו עומד לו עד ימינו. חסר לנו הדר, ביומיום, בפוליטיקה ובספרות.
כל כך חסר!
ד
יורם בק הוא משורר שפרסם עד כה 18 ספרי שירה. בעל תואר שלישי בהיסטוריה, ערך במשך עשר שנים כתב-עת להגות ציונית ולאחר-מכן לימד היסטוריה בתיכון.
רשימה נאה כתובה יפה וראויה למקרא.
הייתי שמח לו היה בה פירוט רב יותר על הספר.
הוא פרש מההסתדרות הציונית באקט תיאטרלי מרשים""
לא נכון!
גם אחרי קריעת כרטיס החבר ז'בוטינסקי נשאר חבר בהסתדרות הציונית כארבע שנים. בהן נוהלו מאבקי כוח מאד לא 'אסתטיים' בתוך מפלגתו.
וזה לא הטפלות לפרט שולי אלא הדגשה שלא ניתן לנהל פוליטיקה אסתטית
נאומו המפורסם של זבוטינסקי ט' באב תרצ"ח 1938 בווארשה:
מזה שלוש שנים אני פונה אליכם ,יהודי פולין,עטרת יהדות העולם,בקריאה, אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקאטאסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי לבי שותת דם על שאתם,אחים ואחיות יקרים,אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה.
אני רואה מראה איום, הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל.אני יודע: אינכם רואים , כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום יום.
האזינו לדבריי בשעה השתים עשרה: למען השם , יציל נא כל אחד את נפשו , כל עוד יש מעט זמן לכך. _ ובזמן קצר.
ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה.אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקאטאסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמח היהודית גדולה. לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזאת, בני – כן. אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש. אני מאמין באמונה שלימה.