מה הוביל לנצחונו המפתיע של מיט רומני בעימות מול ברק אובמה? רן ברץ מציע תשובה
העימות בין מיט רומני לברק אובמה בנושא הכלכלה, אור ליום חמישי, הסתיים בניצחון ברור לרומני. המחנה הדמוקרטי מלקק את פצעיו ומפיק לקחים, והמרוץ רחוק מלהסתיים, ובכל זאת, יש כאן שינוי מגמה מפתיע, המתועד בסקרים מאז.
דימוי מול מהות
מה עומד מאחורי הצלחתו של רומני בעימות? פרשנים לרוב, בארה"ב ובארץ, מתייחסים לעימות כאל אירוע ייחודי, רגע מבודד בזמן, שתוצאותיו נקבעות רק על-ידי הביצוע במהלכו. לכן הם בוחנים את שפת-הגוף, טון-הדיבור, מידת הלחץ או הביטחון של המועמד, מה עושות העיניים, הידיים, השפתיים, הפנים, וכיוצא באלה.
אמנם, למנהיגות בטוחה-בעצמה, הנוסכת תחושה שהנשיא המיועד "יודע מה הוא עושה", יש חשיבות רבה. ובכל זאת, מדובר בשני פוליטיקאים אמריקנים משופשפים, שחקנים לא-רעים ובעלי כישרון רטורי לא-מבוטל. מה אם כן הבדיל בין רומני לאובמה בשורש הדברים? מה גרם לאחד לאבד את הביטחון ולשני להתעלות?
התשובה איננה מסובכת: ההישגים האמתיים של המועמדים. שלל "מומחי"-תקשורת ויועצי-תדמית למיניהם, כחלק משורת מקהלה פוסט-מודרנית, מטיפים השכם וערב שאין אמת, העובדות לא מעניינות, והכל רק עניין של הקליפה ויצירת הדימוי הנכון. אך זו טעות. גם התוך קובע. המועמד עצמו יודע מה אמתי ומה לא, אילו הבטחות פיזר, וכמה מהן לא הצליח לקיים. כאחד האדם, כשהוא נאלץ לשקר הדופק שלו עולה, כשהוא נבוך הוא מביט לרצפה, וכשמעמתים אותו עם כישלונו הוא נלחץ.
אם אובמה היה נשיא מוצלח, בטחונו היה מרקיע שחקים. הוא היה מוכן, נחוש ואגרסיבי. אלא שרומני השכיל להציף את העובדות המציגות תקופה נשיאותית לא מחמיאה במיוחד, ולאובמה נותר רק לייחל שהעימות כבר יגיע לקיצו. להלן כמה דוגמאות.
העובדות קובעות
אובמה טען כי משפחות ממעמד-הביניים משלמות 3,600 דולר פחות במיסים. רומני הגיב: משפחות ממעמד-הביניים מרוויחות 4,300 דולר פחות (הוא כינה זאת "מס הכלכלה"). מחיר הדלק הוכפל, מחירי החשמל והמזון עלו, והוצאות הבריאות התייקרו ב-2,500 דולר למשפחה (לעומת הבטחת אובמה להורידן ב-2,500 דולר). אחת-אפס.
אובמה אמר כי יוריד מיסים ל-97% מהעסקים הקטנים, אבל לשלושה אחוז המרוויחים ביותר, המס יעלה מ-35% ל-40%. רומני ענה כי 3% אלו מעסיקים 50% מכוח העבודה של עסקים-קטנים, ורבע מכוח העבודה בארה"ב. המשמעות תהיה אובדן 700,000 מקומות עבודה. שתיים-אפס.
אובמה הצהיר כי תקופת קלינטון מחזקת את גישתו הכלכלית. רומני שאל: ומה עם ההיסטוריה שלך כנשיא? 23 מיליון מחפשי עבודה, אבטלה מעל ל-8% במשך 43 חודשים, 50% מבוגרי האוניברסיטאות לא מוצאים עבודה. 47 מיליון מקבלים תלושי מזון (גידול של 17 מיליון), 1 מ-6 נחשב עני. הצמיחה פוחתת מדי שנה. אובמה, שהבטיח לקצץ את הגרעון בחצי, הכפיל אותו ומגדילו בטריליון דולר מדי שנה. שלוש-אפס.
אובמה קבע כי יש לבטל את ההטבות לחברות הדלק והגז. רומני השיב שהקיצוץ פתוח לדיון, אבל מדובר ב-2.8 מיליארד דולר בשנה, בעוד אובמה העניק בשנה אחת בלבד 90 מיליארד דולר למייצרי אנרגיה ירוקה כושלים (שחלקם תורמים לקמפיין שלו). זאת בזמן שהרשיונות להפקת אנרגיה בשטחים ממשלתיים קוצצו בחצי. ארבע-אפס.
מול רקורד כלכלי עלוב שכזה, אין פלא שאובמה התקשה. לעומתו, רומני מביא רקורד מצוין כמושל, בכל הקשור לבריאות, חינוך וכלכלה, והדבר ניכר. אם כן, לא רק התדמית קבעה, אלא המציאות; לא הסגנון, המהות. אובמה נלחם לא רק ברומני אלא גם בעובדות המרות, ומשום כך התערערה עמידתו.
אין ספק שאובמה קר-רוח וכריזמטי. הוא לא נכשל ולא עשה טעויות גורליות. ובכל זאת, העימות על הכלכלה הוכרע באופן ברור. אולי רק בנקודות, אבל מספיק מהן כדי להכריז על תבוסה דמוקרטית. אמנם נכון, רומני היה צריך לספר על הנתונים הכלכליים בביטחון ומנהיגות; הנקודה היא שכאשר העובדות לצדך, זה קצת יותר קל.
ניתוח מצוין!