אבות הציונות: גולה וגאולה בתורתו של יחזקאל קויפמן

השבוע חל יום מותו ה-49 של אחד מגדולי ההוגים היהודים במאה ה-20, יחזקאל קויפמן. רבים יודעים כי בהגותו המקורית, תפיסותיו המדויקות ועומק ניתוחיו, סלל קויפמן דרך לדורות של חוקרי מקרא. אך מעטים מודעים לתרומתו הדומה של קויפמן להגות הציונית. לזכרו של קויפמן אנו מקדישים ב'מידה' מאמר על הגותו הציונית מאת ד"ר יונתן כהן

לפני שמונים וחמש שנה (1927) כתב חיים נחמן ביאליק ליהודה לייב מאגנס, נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים ואחד מראשי ברית-שלום:

הנני נמצא הפעם תחת הרושם החזק של הספר "גולה ונכר" … גמרתי לקראו קריאה שנייה. לדעתי זה הוא ס' גדול, שלא היה כמוהו בישראל זמן רב. … הספר גם מנסה לראות עתידות ולהתוות מסלולים. והכל מתוך תפיסה עמוקה ורחבה, שאין ספרותנו בזמן הזה רגילה בה. הנני מסב את תשומת לבך לספר הנפלא הזה … שמור בזכרונך את שם בעל הספר: יחזקאל קויפמן. לבי אומר לי, כי נמצא גואל למחשבה העברית.

אנו, שמאורעות המאה הקודמת כבר שייכים לעברנו, נוכחנו ביתר-שאת, לדאבון לבנו, שהתפעמות זו של המשורר היתה מוצדקת.

יחזקאל קויפמן נודע בחייו (1889-1963) בעיקר כחוקר מקרא בזכות ספרו תולדות האמונה הישראלית, המתאר, על-סמך הספרים המופיעים במקרא, את התהוות והתפתחות האמונה הישראלית מימי-קדם עד מרד המכבים. גם בדורו לא רבים ידעו כי ל-תולדות האמונה קדם ספרו גולה ונכר: מחקר היסטורי-סוציולוגי בשאלת גורלו של עם ישראל מימי קדם ועד הזמן הזה, המגיע עד תקופתו של קויפמן עצמו, דהיינו עד לראשית המאה ה-20. מהלך כתיבתו של קויפמן הפוך אפוא לזמן ההיסטורי – ספרו הראשון, גולה ונכר, דן ברובו בתקופה המאוחרת לספרו השני, תולדות האמונה.

גולה ונכר

אם בדורו נחבא גולה ונכר בקרן-זווית, בדורנו על אחת כמה וכמה. אני מבקש לייחד רשימה קצרה זאת דווקא לפן הנידח ביצירתו ולהגותו בענייני זמנו ממש, הן בספרו הנ"ל והן במאמרים בשאלות השעה שפרסמם בעיקר בירחון מאזנים בשנות השלושים של המאה הקודמת וקובצו בספרו בחבלי הזמן.

להלן אנסה למסור כמה  מעיקרי גולה ונכר המחזיק יותר מ-1000 עמודים. מובן שניסיון כזה משמיט בהכרח הרבה מאד.

פרקי המבוא מוקדשים להגדרות מקוריות וחדות-הבחנה של מונחי יסוד: עם – ארץ – לשון – גולה – גטו. לא נעמוד כאן על הפרטים מלבד אחד החיוני לרשימתנו. קויפמן מצביע על כך שבתודעת האדם הבעלות על ארץ נקנית לא על-ידי כיבוש צבאי או הסכם מדיני, אלא על-ידי השלטת התרבות הלאומית (אתנית), שסימנה החיצוני הוא הלשון. לצורך "כיבוש" אתני כזה הכרחי ליצור תחום ישובי רצוף. היסוד המכריע בישוב כזה הוא שכבת עובדי האדמה.  מובן כי לניתוח זה השלכות חשובות על החזון הציוני של קויפמן.

לאחר המבוא פונה קויפמן לשאלת היסוד של ההיסטוריה היהודית: כיצד המשיך העם היהודי להתקיים בגולה, למרות שההיסטוריה מראה לנו שוב ושוב, שפיזורו של עם בין עמים מוביל בהכרח להיטמעותו והיעלמותו? לאחר ביקורת יסודית של הצעות אחרים לפתרון, מציע קויפמן את זה שלו לאמור: הגורם הדתי הוא האחראי העיקרי, ולאמתו של דבר הבלעדי, להתמדת קיומו של ישראל בגולה. רק הכרת האומה את עצמה כנושאת-ערכים דתיים קדושים שמרה אותה (לא במובן דתי-מטפיזי אלא במובן אמפירי-היסטורי) מהתבוללות אתנית שלמה באומות אחרות.

דמוקרטיה מסוכנת

היהדות נשאה את העול הקשה של הגלות אבל הצליחה בכל-זאת לסדר את חייה בנכר. צורת חייה הייתה הגטו. אולם בזמן המודרני הדמוקרטי, החל מן המהפכה הצרפתית, התחוללה תמורה יסודית בחיי היהודים, שהפכה את הגטו לבלתי-אפשרי. מבחינה מסוימת היתה זו תמורה לטובה, היא העניקה ליהודים אמנציפציה ושוויון-זכויות, אבל במעמקיה הייתה גנוזה רעה איומה.

הרעה נבעה מכך שהגטו עמד תמיד על מגילות זכויות שניתנו ליהודים על-ידי המושלים, שלא היו תלויים בעם המקומי. מפני שהיה להם חפץ ביהודים, הגנו המושלים על הגטו בפני הסתערות המון-העם ששאף להשמידו. בתקופת הדמוקרטיה נעשתה הגנה זו בלתי-אפשרית. בד בבד עם ביטול הגטו ושחרור היהודים התעצמה הריבונות העממית, והעמים החלו דורשים מישראל, ישר ובעקיפין, טמיעה לאומית. כוונתה האחרונה של דרישה זו היתה: פתרון לאומי של שאלת הגלות, על ידי הידבקות בעמים והפיכת הגולה לארץ מולדת. אבל ישראל לא מילא את הדרישה הזאת. כך יצאה היהדות מן הגטו על מנת להידבק בעמים, אבל בעמים לא דבקה ולגטו לא יכלה לשוב.

הזמן המודרני העמיד אפוא את העם היהודי מול אויבו הגדול, עם הארץ, בלי ההגנה של חומות הגטו והזכויות שניתנו לו על-ידי המושלים. כך מראה קויפמן כיצד האכזריות המיוחדת של רדיפות היהודים בזמן המודרני נובעת דווקא מניצחון הדמוקרטיה, שלטון העם שוטם היהודים.

על-סמך ההבחנות הללו כתב קויפמן בשנות ה-20 המוקדמות של המאה הקודמת כי תקופתנו עתידה להעמיד את העם היהודי על חובת הגאולה מן הנכר: "מתוך נסיונות קשים ומוראים גדולים תתחשל הכרתו הלאומית (של ישראל)". ובשנת 1933, כשעלה היטלר לשלטון, ציטט את דבריו אלה, שנכתבו שנים רבות קודם לכן, והוסיף: 'אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר: חוששני שה"נסיונות הקשים" ו"המוראים הגדולים" רק התחילו' (בחבלי הזמן, עמ' 247). דברי קויפמן אלה הם מסקנה הכרחית של הניתוח ההיסטורי המקורי שלו והם נשמעים באוזנינו כפרקי נבואה ממש.

ארץ לאומית וציונות רוחנית

מהותה של הגלות היא היעדר ארץ לאומית, ומשום כך תיעקר הגלות והסכנות הכרוכות בה רק על-ידי היאחזות בארץ-לאומית. קויפמן, בדומה לפינסקר והרצל, סבר שמציאת ארץ והיאחזות בה היא מטרתה של תנועת הגאולה. תחייה תרבותית, עבודת האדמה וכו' חשובות מפני שבלעדיהן לא ניתן לנחול ארץ, אך אינן מטרות לעצמן. כל זרם בתנועת הגאולה המשלים עם קיום הגולה מסווג ע"י קויפמן כרוחני; כאן מצויים לא רק אחד העם והמרכז הרוחני שלו, אלא גם דמויות כברנר, א.ד. גורדון, ויצמן, ורבים נוספים. חטא כבד חטאה הציונות לדעת קויפמן, שהזרם הרוחני, הצלת היהדות, גבר בה על היסוד העיקרי: הצלת היהודים באמצעות ביטול הגולה. כך, למשל, לא נזכרה כלל צרת היהודים בהצהרת בלפור!

והיכן היא הארץ? בדומה לפינסקר והרצל, סבר קויפמן שארץ היהודים אינה צריכה להיות דווקא ארץ-ישראל. אמנם ארץ-ישראל היא ארצו של העם היהודי, כדבריו:

העם היהודי תובע בארץ ישראל את זכותו הלאומית היחידה של עם עני ואומלל על שעל אדמת אבותיו. מתנגדי הציונות הטוענים  נגדה, שהיא עושה בא"י את מלאכתו של האימפראליזמוס האנגלי, טוענים כך מתוך טמטום הלב או מתוך כוונת-סלוף זדונית. מלבד כברת ארץ זו אין לאומה היהודית אחיזה לאומית בעולם ונוכרית היא בכל מקום. רק על כברת ארץ זו יש לה זכות היסטורית ועליה אינה יכולה לוותר. (גולה ונכר, עמ' 467)

אבל נגד הזכות המוסרית הזאת ניצבת ההכרה הריאליסטית:

קשה להטיל ספק בדבר, שהמאה העשרים תהיה לאסיה מה שהיתה המאה התשע-עשרה לאירופה … התחזקות ההכרה הלאומית בין הערבים … עתידה להגביר יותר ויותר את התנגדותם להתישבות היהודית. ואם תעבור ההתישבות היהודית גבול ושיעור ידוע, עשויה היא לעורר ריב ומשטמה שאת תוצאותיהם ההיסטוריות קשה לשער. … הישוב היהודי ימצא מוקף ישוב ערבי מכל צד. (שם, עמ' 470)

צריך אפוא לחפש את הארץ במקום אחר (אוגנדה, ארגנטינה וכו'). גם החולק על מסקנתו זו של קויפמן חייב להכיר בכך כי בזמן שבו מנהיגים ציונים רבים התעלמו מן הסוגיה הערבית או דימו לעצמם שתיפתר בנקל, השכיל קויפמן להבינה ולחזות את העתיד לבוא.

כידוע הכריע העם היהודי נגד דעת קויפמן והרצל, וקויפמן עצמו קיבל את הדין ועלה לארץ-ישראל (1929), למרות דברי האזהרה שהשמיע וספקותיו אם תוכל ארץ-ישראל למלא את תפקידה: הצלת כל יהודי הגולה.

שאלות הזמן

מעמדת יסוד זאת נגזרו עמדותיו של קויפמן בפולמוסים הגדולים של תקופתו. את רוב מאמריו בענייני השעה ניתן לקרוא בספרו בחבלי הזמן: חיוב קיצוני של עבודה עברית ("עבודה עברית"), אך לא מן הטעם של גורדון להירפא מחטא הפרזיטיות, אלא מפני שהיא תנאי לבעלות על הארץ; ביקורת חריפה על יסודות אנטישמיים בציונות, הכרוכים במגמה של הזרם הרוחני לראות את הציונות כתיקון מוסרי של היהודים ("חורבן הנפש"); התנגדות לחלוקת הארץ שהוצעה על-ידי ועדת פיל, כי תכלית הציונות היא הצלת כל היהודים מפני האסון האיום המשמש ובא ("תנועתנו הלאומית בשעה זאת"); פולמוס עם אנשי ברית שלום ("משפטנו בארץ").

אמר אחד מחכמי אומות העולם: אין טעם לשאול את אנשי העבר את שאלות ההווה שלנו, ואמת אמר! ובכל זאת אינך יכול להימנע מן ההרהור מה היתה עמדת פלוני בשאלות ההווה הקשות המפלגות אותנו היום. מבין אנשי העבר אין אדם שהייתי נכסף לשמוע את דעתו יותר מיחזקאל קויפמן, אשר היטיב כל-כך להבין את העבר וההווה ומתוכם לחזות את העתיד.

ש

ד"ר יונתן כהן הוא מורה למקרא ולשון עברית בסמינר הקבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story ,1993