שקט, משפיעים

בעזרת הארגון המוסלמי: 'המועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמים', משתיקים בארה"ב ביקורות נגד האסלאם ונלחמים בחופש הביטוי של אזרחי ארה"ב. כתבה שניה בסדרה

הרכבת התחתית בוושינגטון ידעה אירועים לא פשוטים לאורך ההיסטוריה שלה. לא פעם התנגשו רכבות על מסלוליו השונים של 'מטרו וושינגטון', ורבים וטובים קיפחו את חייהם. אלא שהפעם נדמה שהמטרו הפך לזירת התנגשויות מסוג אחר לחלוטין, בה עשוי לקפח את חייו חופש הביטוי האמריקני.

שלטים שהוצבו בתחנות הרכבת החודש, ועמדו במרכזה של סערה משפטית, הכריזו כי: "בכל מלחמה בין האדם התרבותי לברברי, תמכו באדם התרבותי. תמכו בישראל, הביסו את הג'יהאד".

מאחורי הפעולה עומד ארגון בשם 'היוזמה האמריקנית להגנת החופש' (בראשות הפעילה האנטי-אסלאמיסטית הידועה פמלה גלר), שערך מבצעים דומים ברכבת התחתית בניו-יורק ועל אוטובוסים בסן-פרנסיסקו. כל הניסיונות נתקלו בהתנגדות חריפה מצד מפעילי התחבורה והרשויות מחשש למהומות.

בחזית המאבק בתליית השלטים הפרו-ישראליים עמד לאורך החודשים האחרונים ארגון CAIR, המועצה  ליחסים אמריקניים-מוסלמיים, לו כבר ייחדנו כתבה קודמת ב 'מידה' ('ארצות-הברית של חמאס'). אלא שהזכות לחופש הביטוי המוגנת בחוקה האמריקנית עמדה לארגונה של גלר. בכל המקרים בתי-המשפט אישרו לבסוף את תליית השלטים המעוררים התנגדות.

אך גם אם ראשי CAIR הפסידו בקרב על השלטים, המערכה נמשכת. התנהלותם בפרשה מלמדת על השיטה, הכוללת השפעה על השלטון ועל השיח הציבורי בארה"ב.

בשם החופש, משתיקים. פעילה מנסה למחוק את השלטים

לישון עם האויב

למרות שהוכח שארגון CAIR מסונף לחמאס ואמור להיות מוקצה, מתברר שהרשויות האמריקניות לא ממהרות להחרים אותו או להורות על סגירתו. יתרה מכך, ככל שנערמות העדויות, מתברר כי הקשרים של הארגון עם מוסדות השלטון ומשפיעי דעת-קהל אמריקניים כה גדול, עד שהוא נתפס בעיני רבים כמייצג הבלעדי של הקהילה המוסלמית במדינה.

"מאז ה-11 ספטמבר עד סוף השנה שעברה הצלחנו לתעד יותר מ-200 הרצאות שערך CAIR לרשויות אכיפת החוק", מספר ל'מידה' סטיב אמרסון, העומד בראש הפרוייקט לחקר הטרור, "גילינו שבלא מעט מקומות בארה"ב בכירי הרשויות האלה מיודדים עם אנשי הארגון. כך הוא במקרה של לי באקה, השריף של לוס אנג'לס, ושל מייקל דאונינג, סגן מפקד המשטרה שם. באקה כל כך הרחיק לכת שבעדותו בקונגרס אמר כי כל התקפה על CAIR כמוה התקפה על המוסלמים בכללותם", הוא אומר.

בכדי לבסס את השפעתו נוקט הארגון במגוון רחב של טכניקות. "CAIR נוהג לארח את חברי-הקונגרס בסעודות לשבירת צום הרמדאן. מעל 25 חברי בית המחוקקים התארחו גם בדינרים של הארגון לגיוס כספים", מסביר אמרסון. לדבריו, CAIR הצליח להשיג השפעה חסרת-תקדים לא רק בתוך ממשל אובמה, אלא גם בהוליווד, בכלי-תקשורת מרכזיים, בהוצאות-לאור וברשויות-החוק. "זה הושג באמצעות שיווק אגרסיבי, הפחדת המבקרים, התחזות לארגון זכויות אדם, תמיכה מסיבית מצד המפלגה הדמוקרטית, השמאל היהודי ורבנים מסויימים, בריתות עם ארגוני מיעוטים, ומימון מהמפרץ הפרסי שהארגון משיג לאוניברסיטאות".

חלק מן ההשפעה מושג גם באמצעות הונאה פשוטה. "בניגוד לטענת ראשי הארגון כאילו הוא מונה מעל 100,000 חברים, הציבור אינו מודע לכך שבפועל מדובר בלא יותר מאשר 5,000 איש", אומר אמרסון. "ראשי הארגון פשוט הוסיפו 95,000 אמריקנים המנויים למיילים שלהם. וזאת למרות העובדה שבסקרים שנערכו בקרב המוסלמים בארה"ב, רק 6% ענו ש-CAIR מייצג אותם".

קרי פאטון, מומחה טרור ומחבר הספר "מודיעין סוציו-תרבותי", נוקט הסבר ישיר יותר: "הם חלק מהאחים המוסלמים והאחים המוסלמים הם אויב. לצערי, על פוליטיקאים רבים אפשר לומר שהם הולכים לישון עם האויב. כפי שניתן לראות בבירור מקשריה של הילרי קלינטון עם האחים, ובמינויים הפוליטיים שלה".

בשערי הבית הלבן

אמרסון מתאר את מידת השפעתו של CAIR על מקבלי ההחלטות בארה"ב: "השפעתו בקונגרס גדלה בהתמדה משנה לשנה. במרץ האחרון גילינו כי בתקופה בה התקיימה בוושינגטון ועידת הארגון השנתית, לפחות 24 מפעיליו נפגשו עם 113 חברי-קונגרס. בנוסף, מצאנו לפני מספר ימים כי 43 חברי הסנאט ובית-הנבחרים שלחו ברכות לרגל הדינר השנתי של הארגון שהתקיים לאחרונה. מדובר במספרים חסרי-תקדים" פרטים נוספים מבטיח אמרסון לפרסם בקרוב.

קרי פאטון מוסיף עוד פרטים. לדבריו, הארגון ניסה להשפיע על חקיקתו של  חוק הפטריוט בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, שהעניק לממשל כלים אפקטיביים ללוחמה בטרור: "קשה להצביע במדויק על תוצאות פעילותם אז, אולם אנו יודעים על מעל ל-70 ביקורים שהם ערכו בגבעת הקפיטול בעניין החוק. חשובה מכך היא העובדה שרבים מביקורים אלו התרחשו בתקופות בהם המחוקקים היו זקוקים מאוד לתמיכה וגיוס כספים כדי להיבחר מחדש. אנו יודעים גם כיצד CAIR או דומיהם מקדמים את מטרותיהם בארה"ב באמצעות תרומות מסעודיה".

ראיין מארו, אנליסט לענייני ביטחון לאומי, מזכיר את מה שפורסם לאחרונה: "ג'ורג' סלים, הממונה על קשרים עם הציבור בבית הלבן, הודה לפני מספר חודשים כי פקידים בממשל אובמה קיימו כמאה פגישות עם אנשי CAIR".

משתיקים את המבקרים

מארו יודע גם לספר על השיטה המובילה של CAIR להשפיע על אנשי הציבור בארה"ב: "הם מצליחים להפחיד פוליטיקאים ולגרום לדמוניזציה של מבקריהם בתור 'אסלאמופובים'". את השיטה מארו מכיר מקרוב: "קרן קלאריון, איתה אני עובד, משמשת מטרה להתקפותיו של CAIR ודומיו. אנו מדווחים באופן שוטף על פעילותם. הפקנו סרט בשם 'הג'יהאד השלישי' שעורר רבים מהאמריקנים לנוכח האיום האסלאמיסטי וחדירתם של האחים המוסלמים בארה"ב. הותקפתי על כך באופן אישי, כולל על ידי מנהל סניף CAIR בשיקגו אחמד רהאבּ שכינה אותי תועמלן סוג ג' מבלי שידע אפילו לבטא את שמי".

סטיב אמרסון עבר חוויה דומה בשנת 1994 בעקבות הפקת הסרט "ג'יהאד באמריקה". לדבריו הוא והקולגות שלו להפקת הסרט שלו ספגו אינספור איומים, פרסומים פוגעים ותביעות משפטיות. אמרסון נזקק מאז לאבטחה צמודה ואף נאלץ לעבור דירה, מכיוון שהבולשת לא יכלה לעמוד בהוצאות הדרושות לשמירה על חייו בביתו הקודם. "מאז הומצא המונח אסלאמופוביה", הוא אומר, "נעשית דה-לגיטימציה למבקרי האסלאם. כך הם מתייג את מבקריהם כגזענים ואף משגרים איום מרומז כנגד אנשי ציבור, אינטלקטואלים ומוסלמים מתונים".

מדובר אפוא בדפוס פעולה. דפוס זה בא לידי גם בפרשת המודעות הפרו-ישראליות. ראשי CAIR התגאו לאחרונה בפתיחת תיקי-מעקב על ראש 'היוזמה האמריקנית להגנת החופש' פמלה גלר ועו"ד דוד ירושלמי שייצג את ארגונה בבתי-המשפט.

ולמרות הכל, קרי פאטון ממשיך להאמין בעמידתם האיתנה של אזרחי ארה"ב: "לא CAIR ולא אף אחד אחר יצליחו להשתיקנו. הם יכולים לאיים אך איומיהם אינם חוקיים. הדבר האחרון שהם רוצים, הוא להתעסק איתי. אני אזרח המכיר אותם היטב, הפועל על-פי חוקתנו, שומר-חוק, ואוהב את אמריקה שהוקמה על-ידי האבות המייסדים כאחת האומות תחת אלוהים".