שופט ביהמ"ש העליון נועם סולברג יוצא נגד האקטיביזם, קורא לריסון יועצים משפטיים ודורש מהאזרחים לקחת אחריות
ביום חמישי שעבר הניף שופט בית-המשפט העליון, נעם סולברג, את נס המרד. ניצני התקוממות כנגד ההפיכה החוקתית שהנהיג פרופסור אהרון ברק נראים בבית-המשפט העליון זה זמן. אך עד היום לא העז איש מתוך מערכת השפיטה לומר דברים כה ברורים ובוטחים בצורך להציל את עולם המשפט הישראלי מהסחרור שכפה עליו נשיא בית-המשפט העליון לשעבר.
בהרצאה בכנס "שנת המשפט תשע"ב – סיכום והערכה", בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, פרש סולברג את תכניתו להשיב לאחור את גלגלי המהפכה: "ערכי היסוד עוגנו בחקיקה כיאה להם", אמר, ועתה הגיע השעה "לחזרה מתונה למשפט יותר פורמלי". לדבריו, ההיסטוריה אכן מלמדת שפורמליזם משפטי המנותק מערכים מוביל אל מידת סדום ואל משפט רשע, אבל גם הקצה השני של משפט ערכי אידיאולוגי הנטול שורשים בלשון החוק, אליו הוביל ברק, הוא מתכון לאסון: "המטוטלת נעה כדרכה מצד לצד", הבהיר, "עלינו לייצבה".
אין כמעט אבן נגף שהניח ברק בשנות שלטונו בבית-המשפט העליון, שסולברג לא טרח להפכה. ראשית הוא התייחס לשחיקה, הברוכה מבחינתו, בהלכת 'אפרופים' של ברק, שקבעה כי בפרשנות חוזים אין בית-המשפט מחויב ללשונו של החוזה, אלא על-פי מיטב הבנתם של השופטים את כוונת הצדדים ברגע כריתתו. הלכה זו פגעה קשה בעיקרון הוודאות המשפטית, ובשנים שחלפו מאז התקשו עורכי-דין להעריך באוזני הלקוחות מה סיכוייהם בתביעה אזרחית. שהרי בעוד שאת לשון החוזה אפשר לנתח, לב שופט מי ידע.
בהמשך למגמה שכבר החלה בחקיקה ובפסיקות בית-המשפט מהשנים האחרונות קרא סולברג להחזיר את הבכורה למילה הכתובה. "זהו צוק איתן להאחז בו. מכנה משותף", אמר. "כך יוכל עורך-הדין לייעץ ללקוחו לכלכל את צעדיו לפי חפצו".
היועץ חוזר לייעץ
אבל זהו דבר הכפירה הקטן שמציע סולברג במערכת האמונות שהשתרשה בישראל בשנים האחרונות. חילול הקודש של ממש התרחש כאשר הסביר השופט את היחס הרצוי בין המשפטן ובין פקידי-המדינה. סולברג מתייחס לסירוס האכזרי שהעבירה המערכת המשפטית את המנגנון הממשלתי בדור האחרון. במשרדים רבים מובילי המדיניות הם לא נבחרי הציבור ואפילו לא הפקידות המקצועית, והמילה האחרונה נתונה ליועץ המשפטי למשרד, שעל-פי פסקי העליון הוכפף לצמרת משרד המשפטים.
"עלינו לזכור ולהזכיר כי המשפטן הוא שחקן המשנה. השחקן המרכזי הוא הפקיד המקצועי הנוגע בדבר. עליו לפעול כמובן כדין, לקבל את ההכוונה ואת הייעוץ המשפטי הנדרש, אבל אל לו להיאלם דום, ואל לו – לעורך הדין – לבוא בנעליו", אמר סולברג. "איננו חפצים בפקידים נרפים, כאלה שמשליכים אחרי גוום ומעבירים את ערמת התיקים שעל שולחנם היישר אל שולחנו של היועץ המשפטי או הפרקליט".
עקרון הפשרה
סולברג התייחס בדבריו גם לביקורת שהוטחה בו ובנשיא בית-המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, כאשר הטילו הוצאות כבדות על עותרים ציבוריים. לא זו בלבד שסולברג אינו נרתע מהביקורת, אלא הוא אף רומז כי זו כנראה תהיה מעתה מדיניותו. לטעמו לא נכון שבג"ץ יחליף את תהליך ההידברות שבין האזרח לשלטון. יש לצפות מפקידי הממשלה להיות קשובים לאזרח, ולעשות מאמץ ממשי לתקן את הדרוש תיקון. אך מאידך גם האזרח והעמותה הציבורית המייצגת אותו נדרשים להיכנס לשיח של ממש עם הפקידות הממשלתית, להקשיב לנימוקי הממשלה, לצרכיה ולאינטרסים מנוגדים של אזרחים אחרים, ובעיקר, להיות פתוחים לפשרות.
לדעתו של סולברג כל עוד לא הוכיח האזרח כי פעל בדרך זו, לא יותר לו לפנות לבית-המשפט. ניסיון לעקוף את ההידברות עם הממשלה על-ידי פניה לבית משפט, ייתקל בסירוב ובחיוב על הוצאות משפט.
לא "זכויות האדם", אלא "אחריות האדם"
אבל העולם החדש-ישן שסולברג ניסה להתוות בנאומו עולה בהרבה על הסוגיות הטכניות של המשפטנים וכולל מסר רחב הרבה יותר: מי שעתיד לתפוס בעוד כעשור את כס נשיא בית-המשפט העליון מבקש מהחברה הישראלית להשתחרר משיח הזכויות שהשתלט עליה בשנים האחרונות.
"תוצאת לוואי לא רצויה של העלאת שיח הזכויות על ראש שמחתנו היא טיפוח אשליה כי המשפט הוא חזות הכל, וכי בו, גם כשהוא לעצמו, יש די על מנת להוביל לשינוי חברתי", אומר השופט. "בית-המשפט מעניק סעדים ותרופות … ברם, קצרה ידו של המשפט לעשות צדק עם כל אחד ואחד מבני החברה. לא כל אחד מצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בזכות הקניין. לא כל אחד מסוגל להפוך את חופש הביטוי למנוף להצלחה, וגם חופש העיסוק נחזה לעיתים כלעג לרש, לַמובטל שמחפש נואשות אחר עבודה למחייתו", הוא אומר.
סולברג מזהיר כי "שיח הזכויות מטמיע בקרב רבים תחושה כי תפקידה של המדינה לספק את כל מאוויינו, את כל צרכי אזרחי המדינה; וממילא, אם החובה – מהחל ועד כּלה – מוטלת על המדינה, הרי שהפרט פטור מלדאוג לצרכי הזולת ולטובת החברה". על רקע טיפוח זכויות האדם, טוען סולברג, נשכחו חובותיו של הפרט לחברה בה הוא חי.
הפתרון לדבריו נעוץ בטיפוח חובתו של האזרח לתת, במסגרת חוק תיאורטי שהוא מכנה "חוק יסוד אחריות האדם", הקורא לפרטים בחברה הישראלית להחזיר לידם את האחריות. סולברג מציע צדק חברתי חדש. "יתכן דגם של חתירה לצדק חברתי, גם כשהשוויון איננו היעד", הוא אומר, "כשבד בבד עם חירותו של האדם, ניצבת אחריותו החברתית. יש שלל דרכים למימוש מחויבות חברתית, והכסף היא רק אחת מהן".
לא במקרה ציטטנו באריכות; דברים נכוחים שכאלה לא אמר כאן שופט זה שנים ארוכות. לגלות קול מאוזן בבית-המשפט העליון? שופט הסבור שיש לתת גם למערכות הלא-משפטיות, ובכלל, הלא-מדיניות, לתפקד? מי פילל ומי מילל, יום חג הוא.
אותה המסקנה בדיוק הגיעו לגבי "זכויות התלמיד" בבית הספר. מרגע שנוסחו זכויותיו, נשכחו חובותיו והחלה ההידרדרות הקיצונית ביותר בחינוך. אם האזרח במרכז, הוא רואה את המדינה כמשרתת של כל מאווייו, וראו לדוגמא את מחאת האייפון והטיסה לחו"ל.