האיחוד המפתיע והרוב המוחץ של הימין-מרכז

נפתח בהסתייגות: עד לאחר הבחירות המוקדמות במפלגות וסגירת כל הרשימות לכנסת, הסקרים הם כמעט חסרי-משמעות. ובכל זאת, נקודה אחת כדאי להעלות: כאשר כלי-התקשורת בישראל מציגים סקרים, הם עורכים מניפולציה פשוטה בכך שהם מדווחים על התוצאות לפי החלוקה לשני גושים עיקריים: ימין בצד אחד, ומרכז-שמאל בצד שני. זאת למרות שרוב מפלגות המרכז תעדפנה להיכנס לממשלה עם הליכוד על-פני קואליציה עם מר"צ והערבים.

נבחן, למשל, את הסקר האחרון, שפורסם באתר NRG מיד אחרי ההודעה של נתניהו וליברמן שירוצו יחד:

ליכוד מאוחד: 33, עבודה: 27, יאיר לפיד: 18, חרדים:  14, האיחוד הלאומי–הבית היהודי: 13,

ערביות: 10, מר"צ: 5.

נתעלם מכך שהסקר נראה מוטה שמאלה, ונספור שלושה סוגי גושים:

     1. ימין: 60, שמאל-ערבים-מרכז: 60. זהו האופן שבו מוצג הסקר בתקשורת.

     2. ימין-מרכז: 78, שמאל-ערבים: 42.

     3. ימין-מרכז-בלי חרדים: 64, שמאל-ערבים-חרדים: 56.

קל לראות שאפילו לפי סקר זה התרחיש הסביר ביותר להקמת ממשלה הוא ממשלת ימין-מרכז ללא חרדים. יאיר לפיד ישמח להצטרף לקואליציה שכזו כשותף בכיר, בדומה לאביו בממשלת שרון השנייה, וכבר הצהיר שהאיחוד של ישראל ביתנו והליכוד לא מהווה מבחינתו מניעה. ומה הפלא? מבחינה אידיאולוגית זו ממשלה טובה בהרבה מבחינתו מאשר קואליציית סוציאליסטים-קומוניסטים-ערבים, ומבחינה פוליטית לפיד לא יכול להראות כמי שסולד מיוצאי ברה"מ, היות שרבים מהם מצביעים לו.

האינטרס העיקרי של נתניהו כעת הוא להעביר מנדטים מהעבודה ללפיד, לקדימה, ולכל ישות מרכז חדשה שתקום. ככל שהמרכז יגדל על חשבון השמאל, גדל הסיכוי להקים ממשלה ללא חרדים בראשות נתניהו. ממשלה שכזו תממש אג'נדה כלכלית ימנית הגיונית, ותדע להתמודד עם המשבר הכלכלי העולמי טוב יותר מכל החלופות.

האיחוד עם ישראל ביתנו

בישראל, איחודים פוליטיים הם הרסניים מטבעם. המפלגות מפסידות מהם יותר מאשר מרוויחות, במיוחד אם יש זמן למפלגות נישה לנסות ולנגוס בקהל המצביעים. מה, אם כן, מסביר את האיחוד של הליכוד וישראל ביתנו?

ישנה לכך סיבה פוליטית רחבה. הליכוד וישראל ביתנו מייצגים כעת חלק ניכר מעם ישראל. יחד הם מייצגים חלק מהציבור האשכנזי, מזרחיים-מסורתיים, העלייה מברה"מ, ולא מעט דתיים-לאומיים. המהלך של נתניהו חותר לחזור לפוליטיקה של מפלגות גדולות, או ליתר דיוק, של ליכוד גדול. נתניהו לבדו לא חוצה את מחסום 30 המנדטים, ולכן הוא צריך להרחיב את מעגל הבוחרים על-ידי בריתות ואיחודים.

שאיפתו של נתניהו היא להציב בפני הבוחר מעין מפלגה רפובליקנית ישראלית, המכילה ימין רחב ומגוון. המכנה המשותף הוא בטחוני וציוני, מבחינה כלכלית יש בסיס רחב של מרכז-ימין. בשאר הדברים, כפי שהוכיחו שלוש וחצי השנים האחרונות, אפשר להסתדר.

זו, אם כן, הסיבה הכללית לאיחוד. אבל יש גם סיבה פוליטית, מיידית ומכריעה. ליברמן עשוי עדיין להתמודד עם כתב אישום שימנע ממנו לרוץ בבחירות. במקרה שכזה, ללא האיחוד עם הליכוד, היו קורים שלושה דברים שליליים מבחינת נתניהו. 1. הבוחרים של ליברמן היו מתפזרים לכל עבר והיה קשה יותר לשייך אותם לליכוד. 2. אישים מסוימים בישראל ביתנו היו מתקשים להצטרף לליכוד בפריימריס רגילים, ביניהם דמויות חשובות לנתניהו כעוזי לנדאו ויאיר שמיר (בנו של ראש הממשלה הז'בוטינסקאי ביותר שהיה לליכוד). 3. המפלגה הייתה עשויה להתפצל כישות פוליטית ולהעביר כוח גם למתחרי הליכוד.

כך מנע נתניהו את התוצאות השליליות (מבחינתו) של כתב אישום נגד ליברמן. ומה אם לא יוגש כתב אישום? ליברמן יצטרך לפקוד עשרות-אלפי אנשים ולנסות לבנות בסיס-כוח דמוקרטי בליכוד. במילים אחרות, ליברמן הופך להיות עוד מתחרה אחד מבין אחדים על עמדת הבכורה לקראת היום שאחרי נתניהו. זו אולי בשורה קשה ליעלון, סער ושלום, אך לא לנתניהו.