משרד החינוך משקיע בתקנון והשוואות מדידות בין בתי-ספר, אך ההישגים לא מגיעים.
מדינת ישראל, שידעה בעבר ימים טובים בהישגיה בחינוך, נלחמת בשנים האחרונות בנתונים השוואתיים לא מחמיאים. ישראל אף החלה למדוד את הישגיה בחינוך באופן קבוע ובהשקעה רבה, אך עתה מסתבר כי ללא תועלת מרובה. האם ייתכן שכל סוגיית המדידה והתקנים בחינוך שגויה מיסודה? אברהם תומר בוחן
בעיתוי גרוע עבור שר החינוך גדעון סער פורסמו נתוני בחינות המיצ"ב דאשתקד, רגע לפני סיום הקדנציה וסיכומה. הללו לימדו על נפילה במגוון מקצועות, בעיקר בקרב תלמידי כיתות ח', לצד עליה ויציבות במקצועות אחרים. לפרסום זה ישנן השלכות מעבר לשיקוף מצב התלמידים ובתי-הספר, והוא נותן הזדמנות לבחון את מדיניות החינוך הישראלית בשנים האחרונות. כדברי גדעון סער, אכן "דרוש בדק בית".
תקנים מדידים
בחינות המיצ"ב החלו בשנת 2002 במקביל להשתתפות ישראל במבחנים בינלאומיים. התפיסה הייתה שהחלת מודלים עסקיים על מערכת החינוך תקדם אותה ותסייע לצמצום פערים מול מערכות חינוך מקבילות בעולם. על-פי תפיסה זו, על מערכת החינוך לנסח יעדים מדידים ופרטניים שיאפשרו להעריך את התקדמות בתי-הספר על פני מקצועות ותחומים שונים. ועדת דברת, שמונתה ב-2003 והגישה את מסקנותיה ב-2005, המליצה על הקמת 'רשות ארצית למדידה והערכה' (ראמ"ה), שתמדוד את בתי-הספר אחת לתקופה על-פי התקנים שיקבע משרד החינוך. על עומק השפעת החשיבה העסקית על התִקנון (סטנדרטיזציה) שחלה במערכת החינוך יעיד המונח מיצ"ב: "מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית".
החברה הישראלית רגישה לפרסומים אודות מיקומנו ביחס למדינות אחרות, במיוחד כשמדובר בשדה החינוך וההשכלה. אנו גאים כשנציגינו זוכים בנובל, ומרכינים ראש על כל הדרדרות נוספת בציוני המתמטיקה של תלמידינו. כאשר נשאל ד"ר שמשון שושני, שמילא שלוש קדנציות כמנכ"ל משרד החינוך, מדוע לדעתו תִּקְנוּן במערכת החינוך חשוב כל כך, הוא השיב כי:
במדינת ישראל אין הסכמה על מטרת החינוך. אחד רוצה הישגים, השני רוצה ערכים והשלישי רוצה שהילד יהיה מאושר. מה שבטוח הוא שכולם, במיוחד מקבלי ההחלטות, רוצים לשפר את מעמדה של מערכת החינוך שלנו בקרב מערכות החינוך האחרות. אתה הרי חייב להסביר לציבור ולמקבלי ההחלטות למה אתה בשליש האחרון בטבלה ואיך אתה יוצא משם.
התִקנון לא משפר
אך אליה וקוץ בה: הנסיון לפתח שיטת מתוקננת בכדי לשפר את החינוך נכשל כבר במקומות אחרים. כבר ב-2007 סקר פרופ' עמי וולנסקי את כישלון גישת התקנים במדינות כמו ארה"ב ובריטניה. בבדיקת ממוצעי ציונים במגוון מקצועות לאורך השנים מתברר שהשיטה היקרה לא הביאה לפירות המיוחלים. תומכי השיטה היו יכולים להתנחם אילו התִקנון היה מצמצם פערים בין תלמידים מהשכבות החזקות לאלו הבאים מהשכבות החלשות, אך גם אפשרות זו נשללת במחקרו של וולנסקי – הפערים נשמרו ולטענת אחדים אף גדלו.
מדוע נקטו מדינות מערביות רבות בשיטה שלאורך השנים לא הניבה תוצאות? בסוף שנות ה-80 הראו תוצאות המבחנים הבינלאומיים כי מערכות החינוך במדינות מזרח-אסיה (טייוואן, סינגפור וקוריאה) הגיעו להישגים הטובים ביותר. החינוך האחיד והנוקשה שהונהג באופן ריכוזי במדינות אלו הפך למודל לחיקוי עבור מדינות המערב. הבעיה, טוען וולנסקי, היא חוסר ההבנה של המערב עד כמה מערכת הבחינות המזרח-אסייתית היא רק קצה קרחון של תרבות קונפורמיסטית, נוקשה והישגית השונה מהותית מן התרבות המערבית.
הצלחת החינוך בפינלנד
בשנים האחרונות, המדינה שמשמשת כמגדלור בתחום החינוך כבר לא נמצאת במזרח. בתוצאות המבחנים הבינלאומיים בעשור האחרון, פינלנד מצליחה להגיע באופן עקבי למקומות הראשונים בכל המדדים. המודל הפיני, שגם אותו אין לנתק מההקשר התרבותי, הוא במובנים רבים הפוך משיטת התִקנון. המדינה מתערבת מעט בתכני החינוך וכמעט שלא מפקחת על בתי-הספר, אין מדדי הצלחה ואין קריטריונים ארציים להערכת מורים. בתי-הספר זוכים לאוטונומיה בקביעת תכני הלימוד ובעיצוב מדיניות החינוך שמתאימה להם.
בניגוד לישראל, בפינלנד מקצוע ההוראה נחשב מבוקש מאד למרות שתנאי השכר אינם גבוהים במיוחד. בין השאר אחראית לכך העובדה שהמורים (בעלי תואר שני) זוכים לאוטונומיה רבה בחינוך תלמידיהם, ותפקודם לא מוערך על-פי ציונים מתוקננים. את הפערים בין פינלנד לישראל לא ניתן לתלות בתקציב הלאומי המושקע בחינוך ולא במספר שעות הלימוד המועברות לתלמידים, משום שבישראל ההשקעה בשני התחומים גבוהה יותר.
ביזור במקום תִקנון
שיטת התִקנון פשתה במערכת החינוך ומיקדה את תשומת הלב במבחנים. המבחנים הפכו מכלי עבודה למטרה בפני עצמה. הם מספקים ציונים נוחים להשוואה, פידבק מיידי לשלל דרגי הפיקוח והניהול של המערכת, ומעצימים את האשליה שניתן לפקח על החינוך באופן ארצי.
במסדרונות משרד החינוך מדברים על "אוטונומיה בית-ספרית", אך למעשה מציבים לבתי-הספר אוסף מטרות למדדים כמותיים אשר אינו מותיר בידי מוסדות החינוך מרחב תמרון או יכולת לעצב דרך חינוכית ייחודית. גדעון סער ניסה אמנם להעניק למנהלי בתי-ספר סמכות לנהל כוח אדם, אלא שהיוזמה מוסמסה על-ידי ארגוני המורים. מנהל שחסר את סמכות להחליט אילו מורים ילמדו תחתיו, משול למאמן כדורסל שלא רשאי לקבוע מי יהיו שחקניו.
אם משרד החינוך יתמיד במסלולו, אנו צפויים גם בקדנציה הבאה לראות תוספת תקציבים ותוכניות להגברת פיקוח ורגולציה. וכמו בקדנציה האחרונה, הרבה כסף יושקע, אך רק מעט תוצאות יושגו. רק ויתור על יצר הפיקוח והמדידה, ומתן אוטונומיה לבתי-הספר לבחור את דרכם ואת מוריהם, תשיג תוצאות של ממש.
אין בחינוך פתרון אחד מתאים לכולם. ממילא, יש יותר מדי תלמידים, יותר מדי מוסדות, יותר מדי מורים, יותר מדי בחינות. אין גוף מרכזי שיכול לנהל מערכת שכזו בצורה יעילה, במיוחד מול ארגוני מורים חזקים כל כך. משום שכל בית-ספר מתמודד עם אתגרים משלו, הפתרון הטוב ביותר הוא לתת למנהלים את הסמכות למצוא את הפתרונות המקומיים הטובים ביותר. הגיע הזמן ללמוד מהפינים: העצמת הקהילות ובתי-הספר, הגברת החופש והיוזמה בניהול החינוך, והפיכת המנהלים לאחראים בפני ההורים. הפתרון אינו יתר תִקנון ושליטה מרכזית, אלא ההפך הגמור: ביזור הסמכות ואחריות מקומית.
אני חושבת שהכישלון או האכזבה מהחינוך בישראל היא תוצאה של מרכיבים רבים והבולט שבהם הוא חוסר היכלות של המורים להתמודד עם התלמידים עקב החוצפה וחוסר המשמעת המקבלים גיבוי מההורים.
יש משהו מגוחך בהתפעלות מההשגים של הפינים בבחינות הבגרות שהלא הם מנפים את התלמידים שאינם מסוגלים להגיע לתחום האקדמי ומכוונים אותם התבונה ובכבוד לתחומים מקצועיים לעומתנו המנסים לדחוף את כולם להצליח בתחום האקדמי. על ההשלכות של המגמה הזו נשפך כבר דיו רב. אולי יקום מישהו ויתייחס גם לאספקט הזה.משימת
מיומנות נוספת שיש לפתח בבתי הספר ביחד עם מתן האוטונומיה היא יכולת הערכה פנימית. ויתור על הערכה חיצונית דוגמת המיצ"ב אין משמעו ויתור על הערכה בכלל. בתי הספר צריכים להגדיר מה חשוב להם ולדעת לבחון האם הם הגיעו לשם….