נאומו המדיני של יאיר לפיד

 חצי שעה לפני עלייתו של יאיר לפיד לבמה במרכז האוניברסיטאי באריאל, שם הציג את עיקרי תפיסתו המדינית, לא נראה היה כי תושבי העיר מודעים להגעתו. אך פרסום אגרסיבי של אגודת הסטודנטים ומסרון שנשלח לכלל הסטודנטים במרכז, הצליחו להביא לקראת השעה 20:00 כ-200 איש, רובם סטודנטים, לשמיעת הבשורה המדינית מפי הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. גם מקומה של התקשורת לא נפקד ונדמה היה כי כמעט מחצית מהאולם אוכלס בעיתונאים שבאו להקשיב לאחד משלהם.

המשנה המדינית

נאמר מראש: בשורה מדינית גדולה הם לא שמעו. הדברים שכן נאמרו הם הדים קרובים ורחוקים של תעמולת בחירות מפי מועמדים מטעם המרכז-שמאל בישראל בעשרים השנים האחרונות.

יאיר לפיד התייחס כבר בפתיחה לפלסטינים ואמר כי "אנחנו לא מחפשים נישואין אלא גירושין – דרך הוגנת להיפרד מהם". הוא הוסיף כי האמירה שאין פרטנר אינה תירוץ להיעדר משא-ומתן, וכי שלום עושים עם אויבים. באווירה הסטודנטיאלית של האירוע ניסינו לתמצת את המסר: אבו-מאזן הוא האויב שאינו לא-פרטנר, ועמו יש לשאת-ולתת, על-מנת להתגרש ממנו.

לאורך הנאום ניסה לפיד להצטייר כאיש מרכז הפוזל בקריצה לימין, באמירות כגון: "בעיית הפליטים תיושב בתחומי המדינה הפלסטינית העתידית", התחייבות כי "ירושלים תישאר בריבונות ישראלית ולא תחולק", והתקפת השמאל על כך שהוא מכריז באופן אוטומטי על ויתורים, עוד לפני הישיבה לשולחן המשא-ומתן, גישה שהוכיחה עצמה ככישלון.

אבל נראה כי הקריצות הללו לימין אינן באמת מתיישבות היטב עם רעיונותיו של לפיד. ראשית, לפיד נפל כמעט מיד לבור שהוא עצמו כרה, והציע ויתור גדול מראש: בכוונתו לוותר על כל היישובים שאינם נמצאים בשלושת גושי ההתיישבות הגדולים. שנית, כאמור, לפיד מסביר לא רק על מה יוותר, אלא גם על מה לא. לא ברור, אם כל התנאים ידועים מראש, מה הטעם והחפץ הגדול במשא-ומתן. מה גם שמשא-ומתן עם הפלסטינים בקווים דומים כבר נכשל מספר פעמים.

לפיד גם החמיא לחברו אהוד אולמרט, שהחל בשבועות האחרונים להתחמם על הקווים לפני כניסה מחודשת למשחק הפוליטי. לדעת לפיד, בניגוד לאופן בו עומד ומחריש כיום העולם מול ירי הטילים של חמאס ושותפיו על הדרום, בזמן עופרת יצוקה העולם כולו התגייס לתמוך בישראל. כך נהג העולם לא רק בשל הצדק שעמד בבסיס המבצע, אלא גם בשל העובדה כי באותו זמן ניהל אולמרט מגעים מדיניים עם אבו מאזן.

ושוב, בדברי לפיד נפלו כמה אי-דיוקים. ראשית, הצעתו של אולמרט נדחתה על הסף על-ידי אבו מאזן, שאינו פרטנר כנראה גם לענייני גירושין. שנית, וחשוב מכך, מבצע עופרת יצוקה הוביל לשלל הפגנות אנטי-ישראליות ברחבי העולם המערבי, אוסף עצומות אנטי-ישראליות מטעם ארגונים רבים, לחץ של האיחוד האירופי להפסקת אש מיד עם תחילת המבצע, וגולת הכותרת, דו"ח ועדת גולדסטון שאיים להטביע את ישראל בצונאמי מדיני. לא בדיוק אהדה עולמית.

האלקטורט של לפיד

הבחירה של לפיד באריאל לא הייתה מקרית. עם הקמת מפלגתו 'יש עתיד' החליט לפיד לפנות לשלושה קהלי יעד: מצביעים שאין להם בית פוליטי ומשנים הצבעתם מבחירות לבחירות (לפיד האב ב-2003, הגימלאים ב-2006, קדימה ב-2009), בוחרי המרכז-ימין של הליכוד, והעולים, שמצביעים בחלקם הגדול לישראל ביתנו. אריאל, אחד מגושי ההתיישבות הגדולים שרבים מתושביו עולים לשעבר מברית-המועצות, מכילה בעיקר את שני הקהלים האחרונים. משום כך ניצל לפיד את ההזדמנות כדי לתקוף את האיחוד של הליכוד עם מפלגתו של ליברמן, בטענה כי הוא סותר את מורשת חירות ההיסטורית ומנהיגה מנחם בגין. למצביעי ליכוד המזדהים עם מורשת בגין, אמר לפיד, כדאי להצביע עבורו.

באופן ריאלי, אם לפיד בונה על המצע המדיני שהציג אתמול ככזה שימשוך אליו את מצביעי הימין-מרכז, סופו כנראה להתאכזב. הסרבנות הפלסטינית מול אולמרט ולבני, שהציעו הצעות מפליגות ביותר, בשילוב התהפוכות בעולם המוסלמי המתרגשות על המזרח-התיכון, הובילו את רוב הציבור להאמין כי לא רק פרטנר אין, אלא גם משא-ומתן עם הפלסטינים הוא מיותר ומזיק. עוד הוסיף לסחף הציבורי ימינה הכישלון היקר של ההתנתקות (לפיד היה מתומכיה הנלהבים), שהובילה להידרדרות ביטחונית בדרום, מטר טילים מחזורי על אוכלוסיה אזרחית ואזעקות צבע אדום.

כך שקשה לראות את הציבור הישראלי, במיוחד זה המצוי במרכז וימין המפה הפוליטית, משתכנע מטענות לפיד החדשות-ישנות, שכמותן הושמעו גם לפני חמש ועשר שנים. המציאות הישראלית וסביבתה האסלאמית השתנו מדי והקלישאות הישנות איבדו מתוקפן. לניסיון להלביש שוב את אותו מצע משומש במצע של מפלגת מרכז לא יהיו כנראה הרבה קונים.

ואכן, אזכורי הויתורים המדיניים של לפיד והתעקשותו על משא-ומתן מדיני גם בהיעדר פרטנר זכו באריאל למחיאות כפיים מועטות יחסית. לעומת זאת זכה לפיד בתשואות בשלב השאלות, בו התמקד במשנתו החברתית: גיוס לכל, יוקר המחיה ומשבר הדיור. שם ככל הנראה עיקר כוחו, ולא במצעים מדיניים נדושים ולא-ריאליים על שלום, פרטנרים, משא-ומתן, גירושין ונישואין.