פרשנות: הבחירות בארצות-הברית

הבחירות בארצות-הברית לא היו צמודות. זהו רושם שיצרה התקשורת מסיבות פוליטיות ומטעמי רייטינג. לכל אורך הדרך אובמה הוביל באלקטורים – הספירה היחידה החשובה – בפערים משתנים. הסיכוי של רומני היה קטן, עם ובלי הסופה סנדי, שממילא הועילה לאובמה בהתחלה כפי שפגעה בו בהמשך.

הסוף היה ידוע מראש

למרות נשיאותו הרעה אובמה ניצח, ואפילו בארצות-הברית יש כבר מי שמודים בכך בפירוש, מסיבה עיקרית אחת: הדמוגרפיה. הלבנים השמרנים בארה"ב אינם יכולים לנצח את כל שאר המיעוטים הגדולים. הדמוקרטים יתקשו אמנם למצוא מועמד לא-לבן אטרקטיבי כמו אובמה, אבל כל עוד עמד הוא לבחירה, היה כמעט בלתי-אפשרי לנצחו. המיעוטים הגדולים בארצות-הברית, ובעיקר השחורים, סבלו תחת אובמה ומצבם הורע (זו התוצאה השכיחה של תרבות קצבאות); אך צבע העור ניצח.

לרשות אובמה עמד שוב צוות קמפיין מעולה, והדמוגרפיה הטילה עליו משימה אחת שתספיק על-מנת לנצח: להימנע מטעויות. אובמה עשה זאת היטב. הדיבייט הראשון היה נקודת השפל של הקמפיין הדמוקרטי, אבל גם היא לא התקרבה להיות מכריעה. רומני, לעומת זאת, עשה טעות מכריעה, והיא מינויו של פול ראיין. נראה שרומני דאג לשימור הבסיס השמרני, אבל סביר שהיה יעיל יותר למנות את מרקו רוביו ההיספאני כדי לנסות לפרוץ את מחסום המוצא.

דפוסי ההצבעה

את הטענה בדבר דפוסי ההצבעה שנקבעו מראש קל לתמוך בסקר קלפיות מקיף שהתפרסם ב-ניו-יורק טיימס.

אובמה, פעם נוספת, הוא חביב הנשים: גברים הצביעו ברוב של 52% לרומני, נשים ברוב של 55% לאובמה.

אובמה הוא חביב הלא-לבנים: לבנים הצביעו ברוב של 59% לרומני, לאובמה הצביעו השחורים ברוב של 93%, ההיספנים ברוב של 71%, והאסיאתיים ברוב של 73%.

אובמה הוא חביב הצעירים: עד גיל 29 הוא זוכה ל-60%, בין 30 ל-44 52%, בין 45 ל-64 יש רוב לרומני של 51%, ומגיל 65 ומעלה רוב של 56%.

אובמה פורח אצל העניים (אולי משום כך הדמוקרטים מייצרים יותר ויותר עוני דרך מענקי קצבאות?): עד הכנסה של 50 אלף דולר בשנה, אובמה זוכה לרוב של קרוב ל-60%, החל מהכנסה זו רומני זוכה לרוב של כ-53%.

דפוסי המשפחה גם הם משחקים תפקיד: נשואים תומכים ברומני ברוב של 56%, לא נשואים תומכים באובמה ברוב של 62% (הנתון חופף לדפוס הצבעת השחורים, שפחות מכל השאר מקיימים דפוסי משפחה מסורתיים); בעלי נטיות הומוסקסואליות או ביסקסואליות תומכים גם הם באובמה ברוב גדול, מעל ל-70%.

כל אלו מהווים חדשות רעות לארצות-הברית המסורתית, בעלת רוח היוזמה והאחריות האישית לפרט ולמשפחה.

אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו

בארצות-הברית ישב לעוד ארבע שנים נשיא פרו-ערבי ואנטי-ישראלי, שמינוייו ומדיניותו לקדנציה הקרובה יהיו קיצוניים יותר (סוזן רייס, למשל, מועמדת להחליף את קלינטון), ואין לו יותר מה להסתיר או להפסיד. היהודים שוב הצביעו לאובמה ברוב גדול, והעידו בכך עד כמה מתרחב ומעמיק הפער בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב. היהודים הרואים באובמה פרו-ישראלי הם אלו שביקורתם הקיצונית על ישראל והמדיניות הישראלית חסרת האחריות שהם מייחלים לה מעלה את השאלה במה הם עצמם פרו-ישראליים (מישהו אמר ג'יי-סטריט, הקרן החדשה לישראל, או התקשורת?).

ישראל צריכה כעת להוריד ראש, לצמצם נזקים ולתמרן בחוכמה בשנים הקרובות, תוך ניצול מקסימלי של היתרון השמרני בקונגרס. לקראת הבחירות הקרובות, גדל הסיכוי שנראה קאמבק של ראשי קדימה לשעבר, שינסו לנצל את המומנטום האמריקני משמאל, כפי שכבר התחיל לעשות אהוד אולמרט בתכנית 'עובדה'. הבוחר הישראלי יצטרך לשאול עצמו מי ייטיב לעמוד בלחץ הבינלאומי ולנתב את ישראל במים דיפלומטיים סוערים, תוך שמירת האינטרס הישראלי, בזמן בו העולם הערבי מתלקח. הבחירות הפכו הלילה מבחירות של כלכלה ו"צדק חברתי" לבחירות בעלות משמעות אסטרטגית במדיניות החוץ הישראלית.

מלבד הקונגרס הפרו-ישראלי, עומד לרשות ישראל עוד נתון שישחק לטובתה: אובמה הולך להחריף את המשבר הכלכלי בארצות-הברית (וכתוצאה מכך בעולם), כך שבעתיד הקרוב תשומת-הלב העולמית תתמקד במשבר הכלכלי וניתן יהיה להדוף את הלחץ בנזק מועט יחסית. בכל אופן, ימים לא פשוטים עומדים בפני המערב בכלל וישראל בפרט.