מיקי רוזנטל: מעולם לא הייתי אובייקטיבי, גם לא כעיתונאי

חוג בית – מפלגת העבודה. בית דניאל, 7.11.

משתתפים: מיקי רוזנטל, הרב גלעד קריב, יריב אופנהיימר, נורית צור.

אם לשפוט על-פי האווירה, האמביציה, והאמונה של המשתתפים בחוג הבית שהתקיים הערב בבית דניאל – מפלגת העבודה עוברת שינוי. הסדר והארגון ניכרים כבר בהזמנת הפייסבוק לאירוע, שכללה פרטי הגעה מדויקים ופירוט מקיף של התוכניה. גם מבחינת התוכן, המחאה החברתית של קיץ 2011 נותנת אותותיה. מפלגות השמאל, ובראשן מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ', מעמידות עצמן באור הזרקורים כנושאות דגל המהפכה. ב'עבודה' בטוחים כי המהלך שהחל בשדרות רוטשילד הבשיל, ואת פירותיו יקצרו כבר במערכת הבחירות הקרובה.

האם אפקט המחאה עדיין מהדהד ברחוב הישראלי? האם הרוח המפעמת בקרב אנשי המפלגה תביא את הבוחרים לקלפיות ותנגוס במנדטים של 'הליכוד-ביתנו'? מוקדם לקבוע.

"מעולם לא הייתי אובייקטיבי, גם לא כעיתונאי"

את המפגש פותחים ארבעת הדוברים בהסבר קצר על פועלם וב"אני מאמין" שלהם לקראת הבחירות. את ההצגה גונב הרכש הטרי מיקי רוזנטל, כבר בפתח דבריו:

מעולם לא הייתי אובייקטיבי, גם לא כעיתונאי. חילקתי את העולם לרעים ולטובים –האחים עופר, ליברמן, וביבי הם הרעים.

הקהל, כרוזנטל, אינו ער לבעייתיות הטמונה במשפט. ההצהרה המפורשת על היעדר אובייקטיביות מצד מי שהיה עיתונאי בכובע של תחקירן – מתקבלת בשוויון נפש. לא מטרידה את הקהל גם החלוקה-מראש הפשטנית של ישראלים ל"טובים" ול"רעים". הנוכחים כנראה התחנכו באותו בית-ספר פוליטי של רוזנטל.

רוזנטל הוא אדם סוחף וענייני. לטענתו קפץ על העגלה הפוליטית מתוך תחושת "דחיפות" לנוכח הדמוגרפיה בישראל ובעזה. "אנו חיים על זמן שאול", הוא קובע. רוזנטל מדגיש בכך נושא שיעלו גם שאר הדוברים במהלך הערב: ללא פתרון לסכסוך לא יהיה צדק חברתי. 'העבודה' אינה יכולה להרשות לעצמה להצטייר כמפלגת נישה. הסיסמה "צדק חברתי" עשויה שלא להספיק, ולכן צריך לקשרה בסוגיה מדינית. האם ההתייחסות הנוספת הזו רצינית? עוד יתברר בהמשך הערב.

את הכף לטובת 'העבודה', אומר רוזנטל, הטתה האמת המוסרית שלו. נראה כי יותר מכל בוערת בעצמותיו סוגיית החינוך. הוא מציע הפרטה של מערכת החינוך כולה, וחזון שכולל לא יותר מ-7 בחינות בגרות ותלמידים החוזרים לאהוב את בית הספר. האם שכח רוזנטל את שיטת השקשוקה ה"אובייקטיבית" שלו או מה דעתה של יו"ר מפלגתו על 'הפרטה'?

פה ושם מובילה תחושת הדחיפות של רוזנטל לאמירות קיצוניות: "ללא היאבקות במגמות המסוכנות של הימין המטורלל נפסיד במלחמה"; "כל מי שחרד לגורל המדינה צריך לצאת למאבק". רטוריקה של מאבק ומלחמה כבר מצאנו בכנס בחירות של זהבה גלאון; יש כאן כנראה ניסיון מוזר לעורר את יצריהם של פעילי שלום ברטוריקה מלחמתית, המשולב בתחושה אותנטית של מאבק ומצור שמשדר השמאל הישראלי.

"נפתלי בנט הוא אדם מתוחכם ומסוכן"

האמירות על המתנחלים של יריב אופנהיימר כבר נשחקו עד דק, אך השחיקה אינה מצליחה לעמעם את השנאה התהומית שהוא חש כלפיהם. מזכ"ל 'שלום עכשיו' לשעבר חוזר שוב ושוב על הטענה כי המתנחלים הם שורש כל רע והמקור לכל בעיותיה של ישראל מאז הקמתה. בחמש הדקות שניתנו לו יורה אופנהיימר לכל הכיוונים. לדבריו, בקדנציה הנוכחית נכשלה ממשלת נתניהו הן באספקט המדיני-ביטחוני, והן באספקט הדמוקרטי: "הימין משנה את חוקי המשחק, פוגע בחופש הביטוי, שולט בתקשורת ביד רמה, ומשנה את השיטה בבית המשפט העליון".

אופנהיימר מצהיר כי מפלגת העבודה שואפת לתת לכך מענה ולהציב על סדר היום את הסוגיה החברתית, כמו גם את הסוגיה הביטחונית. "כשמפלגת העבודה זנחה והדחיקה את העיסוק בסוגיה הביטחונית היא נכשלה בבחירות. ברק ניסה זאת בקמפיין הקודם ונכשל". בנוסף מתייחס אופנהיימר גם ליום שאחרי הבחירות, ומבטיח לתת פייט לפייגלין, חוטובלי ובנט. יש לו גם אויב חדש: "נפתלי בנט הוא אדם מתוחכם ומסוכן, שמצהיר בריש גלי על שאיפתו למדינה דו-לאומית, ועל המשך השקעת הכספים בהתנחלויות".

אם כן, אופנהיימר מנהל קמפיין נגטיבי מעיקרו; עוד נותר לראות אם הדבר יצליח לעורר את מצביעי העבודה לתמוך בו.

"או שלטון או אופוזיציה"

גם גלעד קריב, רב רפורמי ומנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת, מביע חששות כבדים בנוגע לעתיד מדינת ישראל: "צומח כאן איום מהותי על יסודות הדמוקרטיה", הוא אומר, תוך כדי שהוא רץ באופן חופשי בבחירות דמוקרטיות לכנסת. לטענתו, מהותה, אופיה, ורוחה של מדינת ישראל, כמו גם המציאות הנוכחית, חייבים להשתנות, אחרת הוא צופה "הקצנה לאומנית ואנטי דמוקרטית".

קריב מספק לערב נופך קונספירטיבי. הוא טוען כי האינטרס של ראש הממשלה הוא לייצר מציאות שלא תאפשר מו"מ מדיני גם כשיהיה פרטנר: "התחושה היא שהאיחוד מושתת על זלזול וחוסר כבוד למשחק הדמוקרטי בישראל". לדעתו, "ביבי לא היה צריך את ליברמן בכדי לרסק את מדינת הרווחה", כמו גם את דוקטרינת ה"אין פרטנר". גם הוא מתייחס ל"חקיקה הגזענית", ל"מתקפה על בית המשפט העליון ועל התקשורת", וכורך אותן, איך לא, בפעולות תג מחיר.

קריב מציג את המאבקים שניהל נגד "קווי המהדרין ההזויים" ולמען נישואים אזרחיים בישראל. כאשר הוא נשאל על נישואים חד-מיניים, הוא מביע את תמיכתו ומציין שגם בתחום זה רב פועלו. בכל הנוגע לענייני דת ומדינה הוא מציין כי "אי אפשר להבטיח את עתידה של מדינת הרווחה כשיש אזרחים שלא משתלבים בשוק העבודה ולא לומדים את לימודי הליבה".

באופן כללי, יש לו לרב חיבה גדולה לעצמו, והוא נוהג להפליג בשבחו. אולי מתוך הערכתו הגבוהה למספר המנדטים שיוסיף לעבודה הוא מצהיר, כמו רוזנטל, שלא יצטרף לממשלה שהעבודה לא עומדת בראשה.

"אם הבחירות היו נערכות בקרב נשים בלבד גוש המרכז-שמאל היה מקבל 62%"

נורית צור, מנכ"לית שדולת הנשים לשעבר, ממקדת את עיקר האנרגיות בפעילות פמיניסטית רדיקלית. היא מספקת את הכותרות המסורתיות – "כלכלה הוגנת", "מדינה חופשית", "התהליך המדיני" – אך רק הדיון בסוגיית השוויון בין גברים ונשים מצית אש בעיניה וממלאה פאתוס. היא פותחת בטענה שקראה סקר "שעל-פי תוצאותיו, אם הבחירות היו נערכות בקרב נשים בלבד גוש המרכז/שמאל היה מקבל 62%". הסיבה לדעתה היא שבדיוק כמו מפלגת העבודה, נשים מתעניינות בכלכלה ובחברה, ושואפות לשוויון הזדמנויות כלכלי וחברתי. איך אומרים? זיווג משמיים.

צור סולדת מ"מדינת ת"א", וקוראת לשוויון הזדמנויות ולצמצום פערים בין עניים לעשירים, אבל בעיקר בין המרכז לפריפריה. כשנשאלה מהם הנושאים עליהם תיאבק תחילה ענתה: קידום הפריפריה, חיזוק מעמד האישה, מאבק למדינה חופשית, נישואים אזרחיים, חופש דת וחופש מדת, וחתירה להסכם מדיני. רשימה מדודה וריאליסטית ביותר לפתוח בה את הקריירה הפוליטית.

צור גם ציינה כי אין בכוונתה להצטרף ל"ממשלת ימין קיצוני שתכלול את ליברמן", ואת הצטרפות העבודה לממשלה היא מתנה בקבלת תיק האוצר והפנים. זו דרישה נועזת למדי לאור העובדה שבדפי ההיסטוריה רשומה רק פעם אחת בה שר האוצר לא היה מהמפלגה המנצחת (ממשלת האחדות בשנת 1984). אבל עם שאיפותיה הגדולות והנצורות, צור כנראה בונה על נצחון מוחץ של 'העבודה', אולי בזכות התגייסות נשית פמיניסטית-רדיקלית אדירה ("נורית צור ומירב מיכאלי מובילות את העבודה לנצחון היסטורי", יזעקו הכותרות).

מחאה אין, פלסטין אאוט

לקראת סוף הערב עולים לדיון פתרונות אפשריים למצוקת הדיור. או אז מתגלעים חילוקי דעות בין המתמודדים הטריים. אופנהיימר מציע לנסוע אל מעבר לתחומי הקו הירוק כדי לראות באיזו נחישות ומסירות מתנהלים המתנחלים, וממליץ לאמץ את השיטה. רוזנטל נוטה לאירופה דווקא: יותר שימוש בשטחי המדינה, השכרת דירות לטווח ארוך, ועידוד מגורים בפריפריה על-ידי יצירת מקומות תעסוקה. קריב חובב הקונספירציות סבור כי הטיפול במצוקת הדיור אמור להיות הקל ביותר, משום שכ-90% מהקרקעות נמצאות בבעלות ממשלתית: "מצוקת הדיור היא תוצאה של מדיניות מכוונת של ממשלת נתניהו".

ומה עם האספקט המדיני-בטחוני החשוב כל-כך למפלגת העבודה? ובכן, מלבד הצהרות כלליות שמתקשרות לאופי המפלגה ולחזונה, עושה רושם שהמתמודדים עורכים את הקישור המלאכותי בין החברתי לפלסטיני כמס שפתיים פוליטי. הנושא לא עלה הנושא לשולחן הדיונים אפילו פעם אחת, כולל בשלב השאלות. בפריימריס ב'עבודה' פלסטין: אאוט; המחאה החברתית: אין.